תאטרון שוכן בחצר תעשייתית ענקית ברחוב החרושת ואין הולם מכתובת זו לתאטרון עם עשייה ענפה שכזו.
בכל אופן, הפוסט הזה אינו על תאטרון, את זה אני שומרת לעמוד האישי שלי.
החצר הפסטורלית חולקת עם עוד כמה עסקים בתחום העיצוב, הסטודיו של הדס שלום לקרמיקה ואחרים, אבל את החזיון המופרע ביותר ראיתי בנגרייה של רוני, ממנה שאב התאטרון את שמו "הידית".
מכונות מאובקות, שרוני טוען שהן עדיין עובדות בערבובייה מטורפת בהמון חדרים, אין סוף מנורות שונות והמגירות האלה.
בחלקה האחורי של הנגריה, תצוגת העבודות שנעשות במקום. "אחרי 67 היו באים הנה תיירים באוטובוסים בשבילם ייצרנו את העבודות האלה מעץ זית אבל הם לא באים יותר"' מי יבשר לרוני ש-67 זה כבר לא ושעבודות כאלה בעץ זית עוד יותר לא.
אבל שום דבר לא גורע מנפלאות המקום. באחת הפינות בתוך הערבובייה פסול של פסל מקומי ניצול שואה, במקום אחר אשתו של רוני מוכרת בגדים משלה ביד שנייה, על הקירות ציורי אפנה מצויירים ביד. "דוד שלי למד עיצוב אופנה בפריס" אומר רוני. פוסט מודרניזם מובהק.
כל הזכויות לקוריזיות של המקום שמורות לרוני אבל אני רוצה לאמר משהו על האסתטיקה של הבלגאן.
ראינו עבודות אמנות כאלה לא מעט, אוספים וקיטלוגים של מאות חפצים. בביאנלה לאמנות של ונציה 2013 בחר האוצר הראשי של הביאנלה מסימיליאנו ג'וני (Massimiliano Gioni) להקדיש לרעיון אמריקאי מ־1955, שלפיו יוקם מוזיאון דמיוני שבו יאוחסן כל המידע האנושי ואצר תערוכה המרכזית "The Encyclopedic Palace", נזכרתי בה כשנכנסתי לנגרייה הזו.
גם בעיצוב פנים יש ערך ל"מראה המרושל" יש לזה אפילו שם שאבי שיק. צריך יהיה להשתדל מאוד להשיג את המראה הזה באופן מתוכנן.
