"האיפור היפני אינו בא, כמו האיפור המערבי, ליפות את האישה. הוא סמיך ומטשטש את האינדיבידואל והופך אותה לגיישה, למסכה דומה מאוד לזו שלידה"
עם או בלי קשר לפורים, בשבוע שעבר נפתחה תערוכתה של האמנית היפנית קימיקו יושידה Kimiko Yoshida – "שם היכן שאינני", במוזיאון וילפריד ישראל, בקיבוץ הזורע. בערבו של היום התקיים מפגש ביפו עם האמנית, שהגיעה לפתיחה בלוויית בעלה ושותפה לעבודה, הפסיכואנליטיקן ז'אן מישל ריבט Jean-Michel Ribettes.
משנת 2001 היא עובדת בעיקר על פורטרטים עצמיים עם פרוטוקול אחיד: בפורמט ריבועי, אותה פוזיציה חזיתית, באותה תאורה, כשרק האופן בו היא מאפרת את פניה והופכת להיות חלק מהרקע עליו היא מציגה, משתנה.
האחידות של הפורמט מאפשרת ליצירה לקרות, שכן פני האמנית אינם הנושא – אלא האביזרים, האיפור והרקע היוצרים יחד את היצירה השלמה ואילו הפורטרט הוא בד הציור. הצילום הוא חד פעמי ללא עיבוד דיגיטלי. ככל שהנושא חוזר על עצמו – כך מודגשת השונות שלו.
בביוגרפיה באתר של קימיקו יושידה מצויינים שני תאריכים בלבד: תאריך הלידה שלה בטוקיו והתאריך בו פגשה את בעלה ושותפה. לאחר מכן שורה של מקומות לימוד, תערוכות ואוספים, כיאה לביוגרפיה של אמן.
איסי מיאקי הכיר לה את בעלה ומאז לבושים שניהם בבגדי המעצב. היא שהעריצה את רולאן בארט, עליו למדה בלימודי הצילום בטוקיו – נלכדה בקסמו של ז'אן מישל ריבט, משום שהיה חברו האישי ואף הוזכר בספרו.
משם המשיכה בלימודיה בצרפת והתעניינה באמנות הבארוק. רחוק מאוד מהזן היפני. אבל עבודותיה משלבות את כל העולמות הללו מבלי שתיווצר סתירה. "האיפור הוא איפור יפני", מסביר ריבט, "משום שאינו בא, כמו האיפור המערבי ליפות את האישה. הוא סמיך ומטשטש את האינדיוידואל והופך אותה לגיישה, למסכה דומה מאוד לזו שלידה".
עבודות האמנות והאביזרים האתנוגרפיים, בדרך כלל מאוספים במוזיאונים, מורכבים ומעוטרים, ההיפך מהאומנות היפנית המאדירה את החסר, כאשר כל זה מלווה בטקסטים פוסט מודרניסטים של פסיכואנליטיקאי. פיוז'ן במיטבו.
אין זו תערוכתה הראשונה בארץ – אחד הראשונים שהכיר בכישרונה היה האוצר יונה פישר, שהזמינה, עוד בהיותה סטודנטית למוזיאון הרצליה. ב-2009 צילמה והציגה במוזיאון ישראל והיא מספרת על חדשיים קרים מאוד, בהם הצטלמה עם אביזרי האתנוגרפיה במרתפי האוספים במוזיאון.
הם מתגוררים בפריס, ובטוקיו אבל גם בוונציה – אולי בגלל המסכות.
