חזרה אל הנוף העירוני שהולך ונעלם, מימי ראשית האדריכלות המודרנית בארץ ישראל.
במוזיאון ישראל, ירושלים, מוצגת מזה מספר חדשים, התערוכה- בניין מקומי: אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי.
בשנות העשרים החל בעולם הסגנון הבינלאומי, שבא לתת מענה לצרכים של בנייה עממית והמונית, לאחר מלחמת העולם הראשונה. סגנון הבאוהאוס הוא פרק באותה תקופה.
הסגנון האדריכלי הוא במהותו פונקציונלי ונעדר אורנמנטיקה (עיטורים) מיותרת. יש בו מסרים חברתיים ותרבותיים, שהתאימו במיוחד להתפתחותן של הערים ירושלים, תל אביב וחיפה בשנות הקמתן ומיד לאחר קום המדינה. הוא תואם לערכים הסוציאליסטיים בבניית האומה והצורך לבנות מהר ובזול לעלייה הנרחבת.
שמונים בניינים, מעונות עובדים, שיכונים, בנייני ציבור בעיר ובקיבוץ, של אדריכלי ראשית הישוב, מתועדים בצילום, תכניות, חתכים והקסונומטריה (תלת מימד) ובכך תורמים לניתוח אדריכלי של התקופה.
מאפיין במיוחד הוא הממשק בין החלל הציבורי לחלל הפרטי, המתאים לתפיסות החברתיות של התקופה. הרחוב המקורה, המרפסות הממשיכות את פנים הדירה אל החוץ, פרופורציות אנושיות והומוגניותגושי הבניינים. כל אלה הולכים ונעלמים מהנוף העירוני העכשווי.
בניין מקומי: אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי. אוצר: אורן שגיב. התערוכה מבוססת על אחד הפרקים של ספר, בעריכת עדה כרמי מלמד ודן פרייס, שמסכם 25 שנות מחקר על ראשית האדריכלות המודרנית בארץ ישראל.
