ראיתי את עבודותיה של יעל רון בחלון ראווה בכיכר המדינה, לשם העבירה את הגלריה שלה. משהו בפשטות ובכנות של הצורות משך אותי פנימה, לשאול מהו החומר ומיהו האמן שיצר את החפצים הבוהקים האלה.
יעל רון, קיבוצניקית לשעבר מאוּשה, היום מתל אביב – שטחה בפני סיפור חיים נחוש, חדור תשוקה ומעניין, שאם ניתן לסכם אותו בכמה מילים – זהו סיפור של אישה שלא ויתרה לקשיים וחיפשה שנים את הדבר הנכון.
במהלך קריירה של אשת יחסי ציבור היא נתקלה בכתבה על חומר שמבוסס על אם הפנינה. החומר החדש כבש אותה ובהתלהבות של ילדה היא מתארת, כיצד במשך חמש שנים עשתה את הדרך המקצועית לטהיטי, לאיי קוק, לניו-זילנד, למערב אוסטרליה ולפיליפינים, במטרה להבין האם תוכל לבסס עסק סביבו – להוציא אותו מהתעשייה המסורתית של תושבי האיים ולהפוך אותו לחומר שיידבר ללב הצרכן המודרני בתל אביב.
היה ברור לה, שעל החומר המסורתי לעבור עיצוב עכשווי. היא הסתובבה בעולם עם ביתה הקטנה ובעלה במשך מספר חדשים, כשהיא מובלת על ידי התשוקה לחומר.
בחושים החדים שלה היא הבינה שמדובר בחומר ספוג זכרונות ילדות של כל אחד מאיתנו – איסוף צדפים. התוצאה היא קולקציה מרתקת של חפצי נוי, מראות, רהיטים, תכשיטים, תיקים ונעליים בווריאציות שונות של עיבוד החומר הבוהק הזה. יעל מעצבת את המוצרים ופרטי הריהוט גם לפי הזמנה.
מבחינתי גם זה, באופן לא צפוי, סוג של Wabi-Sabi – שמדגים איך הטבע יודע להיות מפואר וגרנדיוזי ולא צריך לחשוש להכניס אותו אלינו הביתה גם בצורתו זו.
