את האמן פולי מקס פגשתי בחטף בגלריה 'פחות מאלף' בפלורנטין כאשר בחרתי עבודות להשלמת פרוייקט עיצוב. בחרתי שתי עבודות שלו. לא ידעתי עליו דבר ולא שמעתי את שמו קודם.
עבודות האקריל של פולי מפשטות עם רמיזות לצלליות פיגורטיביות של חפצים ודמויות מצאו חן בעיני בהיותן גדולות, נועזות וניכרה בהן תנופה של עבודה מהירה בהתזות של צבע אה-לה ג'קסון פולוק. מי שזיהה את הפוטנציאל שלו הוא אלי אדרי, בעל הגלריה, בה ניתן לרכוש יצירת אמנות מקורית במחיר שוה לכל נפש (פחות מאלף-דולר לכל יצירה בגלריה).
"בשנים האחרונות מתפתחת בישראל מגמה עולמית של אמנות להמונים, שאינה פוסחת על ישראל. גלריות רבות, ירידים כמו 'צבע טרי' התל-אביבי ו- 'LUMAS' העולמי, מציגים אג'נדה זהה: להנגיש את האמנות האיכותית ביותר לציבור הרחב ביותר" (מתוך אתר הגלריה).
פולי בשנות השלושים לחייו הגיע לארץ בגיל שבע מבלרוס. למרות הגיל הצעיר בו הגיע לחיפה עם הוריו ואחותו הוא מדבר על המעבר במונחים של עקירה ונוודות. אפשר לשער שהחוויה הקשה נחרטה בו כך בגלל קשיי ההסתגלות של הוריו אשר התגרשו מאוד מוקדם. האב ניתק את הקשר עם האם שעברה לנצרת וזו, בהעדר משפחה תומכת, נאלצה להשאיר את הילדים לבד למשך כל ימות השבוע כדי לעבוד. פולי מדבר על תחושה קשה של בדידות וניתוק. את המשך חינוכו קיבל בפנימיית רמת הדסה בטבעון. אולם הנער חסר המנוחה המשיך למרוד במסגרות שהוצעו לו ולהסתבך עם החוק. הוא עבר להתגורר באילת עם אחותו אולם גם שם לא השתלב.
את כל אלו ניתן לראות דרכו, אין לו הגינונים של מי שעבר את מסלולי ההכשרה. הוא מספר את הסיפור הכואב, מנסה ללא הצלחה להסתיר פרטים ביוגרפים לא מחמיאים כמו ישיבה בבית הסוהר, ילדה שלו שנודע לו על קיומה "רק כשלאימה היה חסר פתאום כסף".
גם על הפרקים החיוביים שהצילו אותו מחיי פשע ופתחו לו את המסלול לאמנות הוא מספר בתמימות חמה, שמבצבצת מתחת לנוקשות החזותית של אופנוען מלא קעקועים. לפני כעשר שנים הגיע חסר כל יחד עם חברו לתל אביב. מן הקומה השישית של התחנה המרכזית הסתכלו על העיר ולמרות שלא היה להם מושג לאן ללכת, החליטו השניים לכבוש אותה. הם גרו במקלטים ועליות גג, גנבו אוכל ובגדים למחייתם אולם כאן התחילה להתפוגג תחושת הניכור. למקום הזה אפשר היה כבר לקרוא בית.
המלאך השומר שלו, כפי שהוא קורא לאשתו, פגשה אותו באותה התקופה ולמזלו הבינה משהו בחושיה, למרות שאינה מבינה בציור ואינה קרובה לעולם האמנות, היא קנתה לו קנבס וחמרי ציור. "זה כל מה שידעתי לעשות עוד מימי בית הספר קשקשתי בעט במחברות. מעולם לא ציירתי בשמן ולא ראיתי ציור שמן".
"אני אוטודידקט, לא סיימתי 10 שנות לימוד ומעולם לא למדתי בשום מוסד ציור. מבחינתי המבחן הוא מבחן התוצאה. התחלתי לצייר פיגורטיבי שם אתה מבין אם אתה יודע לצייר או לא". האתר שלו מראה ניסיון בסגנונות שונים טובים יותר וטובים פחות. ניכר שלא למד ולא רכש טכניקה. גם עכשיו הוא טוען שאינו מסוגל ללמוד וזה באמת מה שמפריע להתפתחותו.
כאשר הבין שקונים ממנו עבודות חיפש גלריה, אולם ברור שהוא לא בנוי מהחומרים של מי שעברו מסלולי הכשרה מוכרים. אלי אדרי זיהה בו את הפוטנציאל ומאז מייצג אותו בלעדית והוא אסיר תודה לו על כך.
פולי עדיין לא מבין היטב את המנגנונים של התקבלות בעולם האמנות אבל הוא מוכר לא מעט באמצעות הגלריה. הוא עובד מהר, מייצר כמה עבודות בחודש, לא חוזר על עבודות כפי שנהג לעשות בתחילה כדי לעמוד בביקוש והוא מרגיש שבתהליך הוא הופך לאמן מחושל.
