מחשבות על מדיניות תרבות
תערוכה רשמית של ממשלת יפן Japan design week מוצגת במתחם ה-SuperStudio. אמנים שעושים מלאכות מסורתיות כמו חפצי לכה, מניפות, מטריה מעור, פסנתר זכוכית שמנגן צלילים קריסטליים מעצמו, מיצג אורות מתחלפים.
שום דבר מיוחד מבחינת עיצוב, חדשנות בוודאי לא, בהשוואה למה שהוצג על ידי החברות המסחריות סוני ופנסוניק או למיצגים של מיאקי או ננדו.
מה מקום המעצבים הישראלים בתערוכה כזו, שהחדירה אליה דורשת הכרה בינלאומית או הרבה מאוד כסף?
את התערוכה IDEA– The Design Supermarket בסופר סטודיו, אצר המעצב הדני ניקלס יקוב. מבין 18 המעצבים שהתייחסו לריהוט שטוח, מחוה הומוריסטית לרהיטי איקאה, היו 4 ישראלים: דב גנשרוא, רביב ליפשיץ, אלי רוזנברג ודנה אבריש.
המעצב הישראלי שחר לבנה מציג עם קבוצה הולנדית ואף למד במוסד יוקרתי בהולנד.
את תערוכתו של ארז נאבי-פנה הישראלי – עיצוב צמחוני אצרה מריה כריסטינה דידרו . גם הוא למד במוסד יוקרתי בחו"ל וכך נחשף. ואילו בני הזוג, המעצבים הישראלים יעל מר ושי אלקלעי מסטודיו Raw Edges עובדים בלונדון ומעצבים עבור חברות בינלאומיות גדולות, גם כן לאחר שלמדו בחו”ל.
אחת הזוכות בפרסי העיצוב של חברת הרכב היפנית לקסוס Lexus Design Award היא יעל רבוא, בוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT. בחבר השופטים אדריכל יפני חשוב – שיגורו בן, ובצוות המנחים האדריכל היפני סו פוג’ימוטו.
קרדיט: https://www.lexus-int.com/lexus-design-award?p=primavera
בישראל מספר בתי ספר טובים ונחשבים לעיצוב ולאמנות. השוק הישראלי קטן מדי לעיצוב מוצר. דרושות חברות גדולות, שתהיינה מסוגלות להיכנס להשקעות הנדרשות. החשיפה לאמנים מתאפשרת בין היתר בתערוכות האלה, שם נוצר הממשק בין החברות המשקיעות לאמנים.
ביריד יש תערוכת לווין Satelite שמיועדת לביתנים של צעירים, אשר מציגים פרוטוטיפים בתקווה שימצא להם משקיע. ישנן גם תצוגות של בתי ספר לעיצוב. ההשקעה היא גדולה. לא ראיתי מציגים ישראלים. בכלל, מעט חברות ישראליות יוצאות להציג במילנו. נדרשת לכך השקעה. אבן קיסר עושים זאת בגדול כבר כמה שנים. הם מזמינים אמנים בינלאומיים לחבור למוצר למעט בשנה הראשונה בה הזמינו את המעצבים הישראלים אלקלעי וגב. נטלי גוטמן-חן, הנספחת הכלכלית של ישראל במילנו, המקדישה עמוד שלם לאירוע, אך לא מציינת השתתפות ישראלית נוספת.
ואילו ביפן, מעבר למעורבות החברות המסחריות, גם המדינה עצמה תומכת בחיזוק האמנים, המעצבים, האדריכלים והרעיונאים.
אז נכון, ישראל איננה יפן מבחינת סדרי הגודל הכלכליים ומספר התושבים, אבל כשלישראל הייתה אסטרטגיה להיות Start-up Nation, כאשר היא חוותה בריחת מוחות לחו”ל, היא ידעה לנקוט את הצעדים המתאימים.
יש כאן כישרון, יש יכולת, יש בתי ספר. אך אין תעשייה שיכולה לממן ולכלכל את המעצבים הישראלים, ואין מי שיסייע להם להיחשף, למעט יחידים שעושים זאת.
