זהו הבלוג הראשון בסדרת הבלוגים בהם אני פותחת, אשר ילוו אותי למחוזות בהם אני מבקרת בארץ ובחו"ל, הבאים יותר מכל לשתף את הקוראים בדרך התבוננות שלי על דברים.
זו אינה בשום אופן סקירה תיירית מקיפה או דיון אקדמי משום סוג, לשם כך קיימים מדריכי תיירות וספרי אמנות ואדריכלות. ההתבוננות שלי מושתתת אמנם על ידע בתרבות, אמנות, אדריכלות ועיצוב, אלא שאני מבקשת לחלוק את החוויה הויזואלית של מקומות בהם ביקרתי, ולא להכביר מילים בידע האינטלקטואלי ומי שירצה יוכל להשלים לעצמו את החסר.
אני משתדלת להביא דברים ממקומות בהם ביקרתי וחוויתי אישית ואם עלי להשלים עם צילומים של אחרים אציין עם קרדיט.
פורטוגל קיץ 2016
בשנות ה-60 המוקדמות חברת קוקה קולה ניסתה לפתוח את השוק לפורטוגל המסוגרת. ראש חטיבת אירופה פנה לשליט פורטוגל אנטוניו סלזר, אז בשנות השבעים לחייו על מנת לאפשר להקים בית חרושת של קוקה קולה בפורטוגל. לאחר ששקל בדבר, הדיקטטור הבלתי מתפשר ענה במילים אלה" פורטוגל היא קונסרבטיבית, פטרנליסטית ותודה לאל "מפגרת" מונח שאני מוקיר כמחמאה ולא במובן הפז'ורטיבי"
"אתם מתכוונים להביא לפורטוגל את מה שאני שונא ביותר – את המודרניזם והיעילות המפורסמת שלהם. אני נחרד לחשוב כל המשאיות שלכם נוסעות ברחובות ערינו העתיקו ומזרזות את הקצב בן
גם כיום, ארבעים שנה מתום שלטונו של העריץ אשר שלט ללא מיצרים 36 שנה, כאשר הולכים באותן ערים או נוסעים באותם כבישים בין עירוניים אפשר "לזקוף" לזכותו את ה"פיגור" אשר הציל את המדינה מפיתוח יתר ואפשר לשמר שכיות חמדה ארכיטקטוניות, ערים רומנטיות והרבה מאוד טבע לא מקולקל. לעומת ארצות אירופה האחרות ובוודאי לעומת ארץ בתנופת פיתוח עצבנית כשלנו הועילה בכך גם ההאטה הכלכלית, ההגירה השלילית כל אותם דברים שאולי מגבילים את תושביה, אבל אינם אלא יתרון לתייר המחפש את האופי האוטנתי, ההיסטוריה האמנות והאדריכלות.
זו עדיין ארץ מערב אירופית, ארץ יורדי ים אמיצים, אשר הובילו בהסטוריה של גילוי היבשות, הקולוניות, הנושאת את כל הסממנים התרבותיים המשותפים גם למדינות השכנות לה, אבל יש לה גם הייחוד שלה כמו למשל הסגנון המנואליני, המיוחד רק לה.
אדריכלות ישן וחדש
הפיתוח המואט במשך מרבית המאה ה-20 סייע לדעתי לשמר את המבנים העתיקים הפזורים בכל רחבי פורטוגל. אמנם במדינה טוטליטרית צמחה כמו שניתן לצפות גם בנייה מונומנטלית וכעורה אך ערים עתיקות נותרו בלתי נגועות והקדמה לא כלתה בהם. מכאן נובע קסמה של פורטוגל היא מידתית. יש בה גוון רב אך לא יותר מדי משום דבר.
יש בפורטוגל שרידים פרה היסטוריים כבר מהתקופה הפליאוליתית. הערים הרומיות מהוות את התשתית לרבות מערי פורטוגל, אף כי לא נמצאו שרידים רבים מהתקופה.
אובידוש היא עיר מורית מן המאה ה-13 היתה כה יפה עד כי ניתנה במתנה על ידי המלך לאשתו דונה איזבל כמתנת נישואין.
אחד האלמנטים הבולטים ביותר בויזואליות בפורטגל הם האריחים המצויירים האזולז'וש שמשמעותו אבן חלקה, אשר הגיעו לפורטוגל עם הנוכחות האיסלמית המורית אשר שלטו בספרד ובפורטוגל מהמאה ה-8. מקור השם הנפוץ אזולאי הוא במשפחות שמלאכה זו היתה מקור פרנסתם. אולם ההשפעה הסגנונית על האריחים המעטרים מבנים רבים מבפנים ומבחוץ עד היום, לא נעצרה בהשפעה המוסלמית כמו באלהמברה. האורנמנט הזה ממשיך לשמש את הפורטוגלים מאות שנים וסגנונו השתנה עם הזמן. החל מהשפעת הקרמיקה הסינית בצבעי כחול ולבן, אשר השפיעה גם על הקרמיקה ההולנדית, דגמי חיות ופרחים מהמושבות באפריקה ובאסיה, ועד לאריחים מודרניים בני זמננו. ניתן למצוא אף קירות עם אריחים המדמים גרפיטי
ניתן למצוא אזולז'וש בכל תקופה החל מבניני ציבור, כנסיות תחנות רכבת ועד לארמונות ואף בבתים פרטיים. בנינים רבים מחופים בדגמים שונים של אזולז'וש מבחוץ כאמצעי איטום וחזיתות הבתים הססגוניות משתלבות במעקות המפורזלים ליצירות מרהיבות.
מפנים למבנים משמשים האזולז'וש הן כעיטור גאומטרי או פלורלי אבל מתקופה מסויימת מונצחות עליהן סצנות היסטוריות ואף סצנות מחיי היומיום.
האזולז'וש קיבלו גם מוזיאון מיוחד להם בלסבון וניתן למצוא אריחים מקוריים לכאורה מימי הביניים אשר הוסרו מבנינים וניתן למצאם בשוקי הפשפשים.
גרפיטי
הביקור הראשון שלי בליסבון היה זמן קצר אחרי מהפכת הציפרנים 25.4.1974, מהפכת הקצינים השקטה אשר הפילה את המשטר הרודני בפורטוגל. מן הקירות נשקפו כתובות וציורי קיר מהפכניים, עדות לאירוע ההיסטורי שהתרחש כאן לא מזמן, שחרורו של עם מעול שיעבוד של כארבעים שנה. חזרתי נרגשת והזיכרון הזה טבוע בי עד היום, עינהם הבורקות של האנשים ברחובות.
כאשר חזרתי עכשיו וראיתי את הגרפיטי המופיעים בכל רחבי פורטוגל בתצורות שונות, החל משרבוטים חפוזים על קירות בשכונות עזובות וכלה בציורי קיר שיד אמן יצרה על גבי בנינים שלמים, הבנתי שלא היתה זו רק סערה פוליטית רגעית אלא עניין תרבותי הנטוע עמוק במקומיות הפורטוגלית.
רעידת האדמה שהרסה את ליסבון ב- 1755ויצרה הזדמנות לבנות את העיר מחדש. הבתים החדשים שנבנו עוטרו כאמור באז'ולזוש, ואילו הבתים הפחות אמידים קושטו בטיח צבעוני. הן בפורטו והן בלסבון יש מראות נפלאים של חזיתות בתים צבעוניות היוצרות פסיפס עשיר המאפיין אותן.
אותם משטחים מאונכים מעוררים אמני רחוב ליצור עליהם יצירות חתרניות פחות או יותר, לעיתים נושאות מסר מחאתי לעיתים מלאות הומור ולעיתים פשוט מרהיבות.
לא נעלם מן העין שהממסד דוקא מעודד תופעות אלה עד כי הוא מייעד לכך בניינים או אזורים הזקוקים לזריקת הצבע הזו. על רבים מהם ניתן לראות רישיון שהונפק להם מטעם הרשויות. זה אולי נוטל את העוקץ האנרכיסטי מסוג היצירה הזה אך לא גורע מערכה האסתטי והאמנותי .
נדמה שבפורטוגל לא מוותרים על אף הזדמנות לקשט ולעטר
דובר כאן כבר בחיפויי החזיתות אבל גם המדרכות מעוטרות באבני מרצפות בדגמי שחור לבן לעיתים מושקעים יותר כמו במרכזי הערים ולעיתים פשוטים. המרפסות בפרזול מסולסל אך גם ביוזמות לא ארכיטקטוניות כמו מטפחות או פרחים. ומה נשאר? המישור העליון, בכל עיר וריאציה אחרת, מטריות, קערות פלסטיק, עפיפונים העיקר שיהיה צבעוני.
עיצוב באקווריום
באוסאנריו, האקווריום הגדול בעולם לשעת הקמתו, שהוקם לקראת אקספו 98, מוצגת כרגע תערוכה מתחלפת של צלם טבע יפני בשם טאקאשי אמאנו (Takashi Amano). האמן, שנפטר מאז שיצר את היצירה המדהימה הזו לפני כמה שנים, הקים נופים תת מימיים הדומים לגנים יפנים. בדברי ההסבר ובראיון עמו המתארים את ההקמה ומתלווים לתערוכה הוא מסביר כיצד הוא עוקב אחרי עקרונות הוואבי-סאבי, המכבדים את יחסי הגומלין בין יופי, פשטות וחוסר שלמות. טאקאשי אמאנו מאמין שתשומת לב לטבע תסייע לנו להבין טוב יותר את העולם ואם זה מה שיש להבין אני בעד. איזה יופי, איזו שלמות שבחוסר השלמות! צפו במצגת המעבירה רק במעט את התחושות בתערוכה. מתחת למים אפשר להגיע ליפן גם אם את בפורטוגל.
עיצוב חנויות מודרניות
כבר הרגשנו את זה בדרך מפורטו לליסבון. זו כבר אינה אותה ארץ ענייה, אפילו במונחים של ספרד השכנה. נכון, אנשים כאן יותר מסבירי פנים מאשר במרבית ארצות אירופה האחרות, הקצב הוא פחות אירופאי ויכול להיות שגם האוטובוסים והחשמליות מזכירים יותר עיר מהמאה ה-19, אבל כשזה מגיע לעיצוב אפנה ועיצוב חנויות ומסעדות, נראה שמבעבע כאן כבר משהו חדש ועדכני
