בדרך לגבעת כ"ח חשבתי מי הוא האדם שאני עומדת לפגוש, "איש הפח" כפי שהוא קורא לעצמו, עובד עם שני בעלי מלאכה נוספים בסככה משותפת, בה הם מנהלים כל אחד את העסק שלו, אבל גם משתפים פעולה. בכניסה- ווספה אדומה מחכה לתורה להפוך לרהיט כלשהו. בפנים הגיבוב הנעים הזה של חלקי פריטים, שראו עבר טוב יותר וכנראה שגם יראו עתיד טוב יותר תחת ידיו הכישרוניות של רונן.
למרות מה שניתן היה לחשוב, הכל מסודר על מדפים, כלי העבודה וחלקי הרכבים. את הדיסציפלינה והסדר רכש כנראה בפרקים המוקדמים יותר של חייו.
בשלב מסוים בראיון יופיע גם אביו, אדריכל בגמלאות בן 78, אשר עבר לגור בשכנות וחבר לעזור לו בעסקי עיצוב רהיטים מכלי תחבורה ישנים. הוא גדל כילד מרדן ועצמאי בירושלים אצל זוג הורים בעלי מקצועות חפשיים עולים מבריה"מ לשעבר.
"ההורים שלי הם הכי קונפורמיסטים שאפשר להעלות על הדעת. שכירים שרצו שגם הבן שלהם ירכוש מקצוע בטוח. נכנסתי לקונפליקטים. אף פעם לא הלכתי בתלם. הלכתי לבית ספר מקצועי בירושלים".
ההתחלה דווקא הייתה די בתלם. את תריסר השנים הראשונות בעבודה עשה כמהנדס באינטל בדיסציפלינה שנקראת וקום תהליכי. הוא גם התחתן בן 23 לאישה גם היא מתחום ההייטק, אשר מקימה לעצמה היום עסק עצמאי. היום בן 44, אב לשלושה ילדים כשהגדולה חיילת.
לפני שבע שנים, בעקבות מחלה קשה, ניתנה לו "ההזדמנות" לעצור לרגע את מסלול העבודה התובעני בו היה שקוע ולהתבונן קצת על מצבו. "הבנתי שזה לא הולך לשום מקום. אין שם נשמה". הוא הרגיש שהוא נמשך למקום ממנו יצא כנער בבית הספר, מכונאות רכב אולם הפעם בכוון מעט אחר.
"באחד הטיולים בשדה ראיתי דלת של BMW שנורא התאימה לתיבת נדוניה. תיבות זה דבר מעניין כי זורקים פנימה הכל ניתן להעלים שם בלגן. בהתחלה עשיתי את זה בשביל עצמי. מאוד הופתעתי שהפריט הראשון שלי נמכר. לקחתי האנגר ואחרי שהכל נגמר לא רציתי לחזור לעבודה".
כסף ופרנסה לא הפחידו אותו. העובדה שלמד מכונאות מאוד עזרה לו. תמיד האמין ביכולת שלו להסתדר עם כל דבר.
"אני מת על טיולים לכן זה תמיד כלי רכב. מכונה זה דבר שקוף בעיני אני רואה פנימה לתוך הקרביים. היום זה עוזר לי לבנות עסק."
אין לו חשש שלא יבין משהו מכני, מה שלא נהיר לו הוא לומד מאמנים אחרים אתם הוא עובד, לומד עצמאית מהיוטיוב, חוקר ארגונומיה בנויפרט או נעזר באביו האדריכל. הוא מוקיר את מה שקרה לו גם כדרך לחזור ולהתקרב לאביו ומוצא עתה סיפוק רב בעבודתם המשותפת.
"עוזר לי שאין לי השכלה פורמלית. אני מפרק כל דבר שאני רואה."
נדמה שיותר משמצא פה את ייעודו האמנותי, מהווה האמנות גשר לבני אדם באופן שלא הכיר קודם לכן. המפתח בשבילו הוא לתקשר באופן טוב עם הלקוחות. זו ההזדמנות שלו לחוות את הדבר החשוב לו ביותר- לגעת באנשים.
"מה שאני הכי אוהב לעשות הם פרויקטים רגשיים. באים אלי עם כלי רכב של מישהו שאינו אתנו, וביחד בונים ממנו רהיט או רהיטים ומחלקים לאנשים שאהבו אותו. מדברים על הבעלים של הרכב."
"יש לי משהו בתהליך. ווספה שהופכת לכיסא משרדי. ווספה של חיים בלס. הייתה לי חיפושית של עמרי קורן שנהרג ממכת חום בצבא. תוך כדי העבודה הפכתי להיות מדיום. מצאתי את עצמי מוריד קונטרול ופשוט נותן לידיים לעבוד. תיעדנו את זה עם ריקי אריכא לערוץ הראשון בסרט שנקרא "עד הקצה"."
כרגע הוא עובד על אלמנט הנצחה לאילן רמון מכנף של מטוס לשדה התעופה באילת.
"השלב הראשון הוא אפיון צרכים, התאמת ציפיות. רוב האנשים לא מצליחים לדמיין. החוכמה שלנו כמעצבים לצמצם את הפערים האלה. לא קרה לי שלקוח לא אהב את העבודה. אני מזמין אותו לכאן לפני הצביעה, אנשים אוהבים לעבוד עם חברים מקלפים את כל השכבות. אין פה מקום לאגו."
הוא מוצא עצמו מייעץ למעצבים בבניית המוצר, יותר מאשר עובד על מוצרים מוגמרים. רוב הפרויקטים מוזמנים חודשים קדימה, בעיקר לחללים מסחריים. עיקר המטרה בחללים מסחריים לייצר wow. דלפקי קבלה הם הפנים של החברה למי שנותן את השרות ומקבל השירות והכל מתומצת ברהיט הזה. כל שנה התקציבים יותר ויותר גרנדיוזיים. לאחרונה החל לעבוד בשותפות עם קבוצת מעצבים מברצלונה ומשם הוא מגיע ללקוחות באירופה.
"מכניסים פנימה הומור. הומור מפרק את החיים הלא כל כך פשוטים בלאו הכי ומקרב בין אנשים. אני עושה דברים שאין הרבה אנשים שיכולים לעשות. מקפיץ את החלל."
בין לקוחותיו האחרונים נמנים מעצבים מצליחים כמו ירון טל, יונתן מונג'ק, יוסי הנובר. עם האחרון הוא עובד כרגע על עיצוב למשרד יח"צ על פי השראה מהאמן האמריקאי ג'ף קונץ.
"יש משהו מסקרן בלקחת פח ולהפוך אותו לבלון הליום רך. מבטא עתידנות."
"אני מאוד יקר אני לא מתפשר במחיר. רוב האנשים לא יכולים לשלם את זה. אני אמן ואני מביא תוצאה. דרך החללים המסחריים אני נכנס גם אל הלקוחות הביתה. הלקוחות שלי סומכים עלי."
