מגדיאל

כשנכנסתי לראשונה לבית במושבה הוותיקה מגדיאל, משהו בתוכי עצר לרגע – גג רעפים אדום, חלונות ברזל מקושתים בצבע טורקיז, עצי זית עתיקים מסביב – כל כולו ישראלי, ארצישראלי אפילו. מראה של בית מקומי, נטוע באדמה ובזיכרון. לא היה בו שמץ מהאסתטיקה היפנית – לפחות לא במבט ראשון.

אבל אז פגשתי את בני הזוג – אנשים בגיל השלישי, עדינים וחכמים, ששיתפו אותי בחזונם. הם חיפשו שקט. חיפשו עומק. חיפשו וואבי-סאבי – אותה אסתטיקה יפנית שמכילה את הארעיות, הפשטות והשלמה עם מה שיש.

הם ביקשו לחדש רק את סוויטת ההורים – חלל כפול תחת גג משופע, עם גלריה קטנה שמעל. מתחת לגלריה עמד חדר ארונות פשוט, מוסתר בוילון בד רך. למעלה – מרחב למדיטציה והתכנסות פנימית. חדר הרחצה הסמוך עוצב מחדש ברוך ובעידון.

בחרנו פרקט חמים, מיטה נמוכה עם מצעי כותנה טבעיים, מנורות קש המשתלשלות מהתקרה הגבוהה, וארונות בצבע משופשף – שהוסיפו נגיעה של חיים ואותנטיות. מדרגות עץ בלויות מעט, קיר מטוייח בגסות מינרלית ומאוורר תעשייתי המסתובב בעצלתיים במרחב הגבוה – כולם יחד יצרו תחושת שלווה מחוספסת, מדויקת.

בעליית הגג יצרנו יחידת מתבגר לבת הזוג – עם שני חדרים: אחד סגור כחדר שינה, והשני פתוח אל הסלון, משמש כחדר אירוח. הוספנו חדר רחצה מרווח. כל הקומה הזו נמצאת תחת קירוי עץ משופע, עם חלונות סקיי-לייט שהכניסו אור רך והצריכו פתרונות יצירתיים במיוחד בעבודת הווילונות.

זהו בית ששומר על שורשיו – אך מביט אל תוך הנפש. לא יפני במראהו – אך מאוד יפני ברוחו.