עיצוב ביתם של הילה ושלמה בקיבוץ משמר העמק נשען כולו על עקרונות האדריכלות של בית התה היפני — מקום של שקט, צניעות וחיבור עמוק לטבע, כזה שמאפשר בריחה רגעית מן היומיום והזמנה להתבוננות פנימית. זוהי לא רק בחירה עיצובית, אלא דרך חיים, שבאה לידי ביטוי בחומר, באור ובפרופורציות.
בית במשמר העמק- בתהליך
背景
רקע
הילה ושלמה, זוג שחי בפשטות נזירית בחדר הקיבוץ במשך שנים, נאמנים לצניעות, ליושרה ולחיים הפשוטים ממש כמו נזירי הזן היפנים עצמם. כשהגיעה שעתם להיכנס לדירתם בשיכון הוותיקים החדש, המבנה עצמו כבר היה נתון — שתי קומות, גרם מדרגות, שטח מוגבל ואפשרויות מעטות לשינויים. אך דווקא מתוך המגבלות צמחה האפשרות ליצוק לתוך החלל ערכים עמוקים ומהותיים מעולם בית התה.
ויתורם על השימוש בקומה העליונה פינה שטח מהותי והותיר חלל כפול מעל חלק מהסלון, בו שולבו חלונות עליונים המכניסים אור טבעי ומסונן, המזכיר את משחקי האור והצל של בתי התה היפניים, בהם הפתחים קטנים ומחושבים, וכל קרן אור חודרת כמשיחת מכחול על קנבס מינימליסטי.
גוף תאורה מרכזי, המדמה פנס נייר יפני, נתלה במרכז הבית ומוסיף לו נגיעה פיוטית, שקטה אך בעלת נוכחות. המטבח ופינת האוכל מוקמו מול הסלון, והחומרים שנבחרו — עץ בגימור טבעי, טקסטורות כפריות, צבעוניות רכה ואותנטית — משדרים אווירה של טבע פשוט, במדויק כפי שמכתיב עיצוב בית התה, בו החומרים חייבים להיות מן הטבע ולשאת את עקבות הזמן.
כך גם בפינות הבית האחרות — חדר שינה, חדר עבודה, ממ"ד — נשמרת הפשטות המינימליסטית, השקטה, החפה מקישוטים מיותרים, ממש כפי שבית התה נטול קישוט חיצוני, והיופי שבו נובע מהחומר עצמו, מהאור, מהאיזון המדויק שבין חלל לריק.
כמו הטוקונומה — אותה גומחה יפנית המוקדשת לפרח, למגילה או לחפץ משמעותי — גם בביתם של הילה ושלמה מצא את מקומו הפסנתר הישן המלווה אותם כל חייהם. הוא אינו רק כלי נגינה, אלא סמל לזיכרון, לרוח, להיסטוריה המשותפת שלהם.
כך, באמצע הקיבוץ, מבלי לייצר תחושת ניכור או זרות, נרקם בית שהוא מעין פרשנות צנועה ועדינה של רוח בית התה היפני — מקום של פשטות, טוהר, אור וחיים מדויקים, שהולמים כל כך את אורח חייהם של הילה ושלמה, ממש כפי שנזיר הזן מוצא את שלוותו בביקתתו שביער.
