The post בית המידות, לילינבלום 23, תל אביב‎‎ appeared first on Wabi Sabi.

זו אינה בשום אופן סקירה תיירית מקיפה או דיון אקדמי משום סוג, לשם כך קיימים מדריכי תיירות וספרי אמנות ואדריכלות. ההתבוננות שלי מושתתת אמנם על ידע בתרבות, אמנות, אדריכלות ועיצוב, אלא שאני מבקשת לחלוק את החוויה הויזואלית של מקומות בהם ביקרתי, ולא להכביר מילים בידע האינטלקטואלי ומי שירצה יוכל להשלים לעצמו את החסר.

אני משתדלת להביא דברים ממקומות בהם ביקרתי וחוויתי אישית ואם עלי להשלים עם צילומים של אחרים אציין עם קרדיט.

פורטוגל קיץ 2016

בשנות ה-60 המוקדמות חברת קוקה קולה ניסתה לפתוח את השוק לפורטוגל המסוגרת. ראש חטיבת אירופה פנה לשליט פורטוגל אנטוניו סלזר, אז בשנות השבעים לחייו על מנת לאפשר להקים בית חרושת של קוקה קולה בפורטוגל. לאחר ששקל בדבר, הדיקטטור הבלתי מתפשר ענה במילים אלה" פורטוגל היא קונסרבטיבית, פטרנליסטית ותודה לאל "מפגרת" מונח שאני מוקיר כמחמאה ולא במובן הפז'ורטיבי"

"אתם מתכוונים להביא לפורטוגל את מה שאני שונא ביותר – את המודרניזם והיעילות המפורסמת שלהם. אני נחרד לחשוב כל המשאיות שלכם נוסעות ברחובות ערינו העתיקו ומזרזות את הקצב בן

גם כיום, ארבעים שנה מתום שלטונו של העריץ אשר שלט ללא מיצרים 36 שנה, כאשר הולכים באותן ערים או נוסעים באותם כבישים בין עירוניים אפשר "לזקוף" לזכותו את ה"פיגור" אשר הציל את המדינה מפיתוח יתר ואפשר לשמר שכיות חמדה ארכיטקטוניות, ערים רומנטיות והרבה מאוד טבע לא מקולקל. לעומת ארצות אירופה האחרות ובוודאי לעומת ארץ בתנופת פיתוח עצבנית כשלנו הועילה בכך גם ההאטה הכלכלית, ההגירה השלילית כל אותם דברים שאולי מגבילים את תושביה, אבל אינם אלא יתרון לתייר המחפש את האופי האוטנתי, ההיסטוריה האמנות והאדריכלות.

זו עדיין ארץ מערב אירופית, ארץ יורדי ים אמיצים, אשר הובילו בהסטוריה של גילוי היבשות, הקולוניות, הנושאת את כל הסממנים התרבותיים המשותפים גם למדינות השכנות לה, אבל יש לה גם הייחוד שלה כמו למשל הסגנון המנואליני, המיוחד רק לה.

אדריכלות ישן וחדש

הפיתוח המואט במשך מרבית המאה ה-20 סייע לדעתי לשמר את המבנים העתיקים הפזורים בכל רחבי פורטוגל. אמנם במדינה טוטליטרית צמחה כמו שניתן לצפות גם בנייה מונומנטלית וכעורה אך ערים עתיקות נותרו בלתי נגועות והקדמה לא כלתה בהם. מכאן נובע קסמה של פורטוגל היא מידתית. יש בה גוון רב אך לא יותר מדי משום דבר.

יש בפורטוגל שרידים פרה היסטוריים כבר מהתקופה הפליאוליתית. הערים הרומיות מהוות את התשתית לרבות מערי פורטוגל, אף כי לא נמצאו שרידים רבים מהתקופה.

אובידוש היא עיר מורית מן המאה ה-13 היתה כה יפה עד כי ניתנה במתנה על ידי המלך לאשתו דונה איזבל כמתנת נישואין.

אחד האלמנטים הבולטים ביותר בויזואליות בפורטגל הם האריחים המצויירים האזולז'וש שמשמעותו אבן חלקה, אשר הגיעו לפורטוגל עם הנוכחות האיסלמית המורית אשר שלטו בספרד ובפורטוגל מהמאה ה-8. מקור השם הנפוץ אזולאי הוא במשפחות שמלאכה זו היתה מקור פרנסתם. אולם ההשפעה הסגנונית על האריחים המעטרים מבנים רבים מבפנים ומבחוץ עד היום, לא נעצרה בהשפעה המוסלמית כמו באלהמברה. האורנמנט הזה ממשיך לשמש את הפורטוגלים מאות שנים וסגנונו השתנה עם הזמן. החל מהשפעת הקרמיקה הסינית בצבעי כחול ולבן, אשר השפיעה גם על הקרמיקה ההולנדית, דגמי חיות ופרחים מהמושבות באפריקה ובאסיה, ועד לאריחים מודרניים בני זמננו. ניתן למצוא אף קירות עם אריחים המדמים גרפיטי

ניתן למצוא אזולז'וש בכל תקופה החל מבניני ציבור, כנסיות תחנות רכבת ועד לארמונות ואף בבתים פרטיים. בנינים רבים מחופים בדגמים שונים של אזולז'וש מבחוץ כאמצעי איטום וחזיתות הבתים הססגוניות משתלבות במעקות המפורזלים ליצירות מרהיבות.

מפנים למבנים משמשים האזולז'וש הן כעיטור גאומטרי או פלורלי אבל מתקופה מסויימת מונצחות עליהן סצנות היסטוריות ואף סצנות מחיי היומיום.

האזולז'וש קיבלו גם מוזיאון מיוחד להם בלסבון וניתן למצוא אריחים מקוריים לכאורה מימי הביניים אשר הוסרו מבנינים וניתן למצאם בשוקי הפשפשים.

גרפיטי

הביקור הראשון שלי בליסבון היה זמן קצר אחרי מהפכת הציפרנים 25.4.1974, מהפכת הקצינים השקטה אשר הפילה את המשטר הרודני בפורטוגל. מן הקירות נשקפו כתובות וציורי קיר מהפכניים, עדות לאירוע ההיסטורי שהתרחש כאן לא מזמן, שחרורו של עם מעול שיעבוד של כארבעים שנה. חזרתי נרגשת והזיכרון הזה טבוע בי עד היום, עינהם הבורקות של האנשים ברחובות.
כאשר חזרתי עכשיו וראיתי את הגרפיטי המופיעים בכל רחבי פורטוגל בתצורות שונות, החל משרבוטים חפוזים על קירות בשכונות עזובות וכלה בציורי קיר שיד אמן יצרה על גבי בנינים שלמים, הבנתי שלא היתה זו רק סערה פוליטית רגעית אלא עניין תרבותי הנטוע עמוק במקומיות הפורטוגלית.
רעידת האדמה שהרסה את ליסבון ב- 1755ויצרה הזדמנות לבנות את העיר מחדש. הבתים החדשים שנבנו עוטרו כאמור באז'ולזוש, ואילו הבתים הפחות אמידים קושטו בטיח צבעוני. הן בפורטו והן בלסבון יש מראות נפלאים של חזיתות בתים צבעוניות היוצרות פסיפס עשיר המאפיין אותן.
אותם משטחים מאונכים מעוררים אמני רחוב ליצור עליהם יצירות חתרניות פחות או יותר, לעיתים נושאות מסר מחאתי לעיתים מלאות הומור ולעיתים פשוט מרהיבות.
לא נעלם מן העין שהממסד דוקא מעודד תופעות אלה עד כי הוא מייעד לכך בניינים או אזורים הזקוקים לזריקת הצבע הזו. על רבים מהם ניתן לראות רישיון שהונפק להם מטעם הרשויות. זה אולי נוטל את העוקץ האנרכיסטי מסוג היצירה הזה אך לא גורע מערכה האסתטי והאמנותי .

נדמה שבפורטוגל לא מוותרים על אף הזדמנות לקשט ולעטר

דובר כאן כבר בחיפויי החזיתות אבל גם המדרכות מעוטרות באבני מרצפות בדגמי שחור לבן לעיתים מושקעים יותר כמו במרכזי הערים ולעיתים פשוטים. המרפסות בפרזול מסולסל אך גם ביוזמות לא ארכיטקטוניות כמו מטפחות או פרחים. ומה נשאר? המישור העליון, בכל עיר וריאציה אחרת, מטריות, קערות פלסטיק, עפיפונים העיקר שיהיה צבעוני.

עיצוב באקווריום

באוסאנריו, האקווריום הגדול בעולם לשעת הקמתו, שהוקם לקראת אקספו 98, מוצגת כרגע תערוכה מתחלפת של צלם טבע יפני בשם טאקאשי אמאנו (Takashi Amano). האמן, שנפטר מאז שיצר את היצירה המדהימה הזו לפני כמה שנים, הקים נופים תת מימיים הדומים לגנים יפנים. בדברי ההסבר ובראיון עמו המתארים את ההקמה ומתלווים לתערוכה הוא מסביר כיצד הוא עוקב אחרי עקרונות הוואבי-סאבי, המכבדים את יחסי הגומלין בין יופי, פשטות וחוסר שלמות. טאקאשי אמאנו מאמין שתשומת לב לטבע תסייע לנו להבין טוב יותר את העולם ואם זה מה שיש להבין אני בעד. איזה יופי, איזו שלמות שבחוסר השלמות! צפו במצגת המעבירה רק במעט את התחושות בתערוכה. מתחת למים אפשר להגיע ליפן גם אם את בפורטוגל.

עיצוב חנויות מודרניות

כבר הרגשנו את זה בדרך מפורטו לליסבון. זו כבר אינה אותה ארץ ענייה, אפילו במונחים של ספרד השכנה. נכון, אנשים כאן יותר מסבירי פנים מאשר במרבית ארצות אירופה האחרות, הקצב הוא פחות אירופאי ויכול להיות שגם האוטובוסים והחשמליות מזכירים יותר עיר מהמאה ה-19, אבל כשזה מגיע לעיצוב אפנה ועיצוב חנויות ומסעדות, נראה שמבעבע כאן כבר משהו חדש ועדכני

The post חוויות מעוצבות appeared first on Wabi Sabi.

התערוכה, הנודדת בין מוזיאונים שונים בעולם, פרי יוזמה של המוזיאון, גוף נפרד אך צמוד למפעל השויצרי Vitra ,

האחראי למספר לא מבוטל של יצירות ריהוט קלסיות. אחת מהספונסריות היא קרן איקאה החולקת את האידאולוגיה של הבאוהאוס, להפוך את העיצוב הטוב, לדמוקרטי ונגיש לכל.

התערוכה היא יותר עדות היסטורית לתקופה ולמפעל חינוכי וחברתי שחרף ימיו הקצרים (1915-1933) הטביע את חותמו על האדריכלות והעיצוב של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת. אמנים חשובים כוסילי קנדינסקי ,יוהאנס איטן, פאול קליי, אוסקר שלמר, לזלו מוהולי-נאג', הרברט באייר, יוזף אלברס, הנס מאייר, לודוויג מיס ון-דר-רוהה, היו בין מוריו.

בית הספר פעל בשיטת הסדנה והעניק חשיבות לשילוב שבין אמנות לאמנות שימושית, צילום, קולנוע ותאטרון. הוא נסגר עם עליית הנאצים ב-1933 ומרבית האמנים שיצרו בו, הגרו לארה"ב.

בתערוכה מוצגת, בין השאר, סביבת המגורים כפי שעיצבו אותה כמה מהמורים אשר התגוררו בקמפוס וזה כמובן מה שעניין אותי במיוחד. איך נראה Form Follows Function , של מי שהגה את הקונספט.

מסתבר שבניגוד לדעה הרווחת, הבאוהאוס איננו רק מבנים של העיר הלבנה, מינימליסטים וריקים מחפצים. בתמונה: חדרו של מייסד בית הספר, שופע חפצים שהאדם העירוני, המשכיל, צריך בכדי להרגיש בנוח.

אדריאן זאואר, מגורי מנהל הבאוהאוס ולטר גרופיוס, 2015 , עיבוד דיגיטלי של תצלום צבע (אגפא) מ-1926 או 1927 שנמצא בארכיון באוהאוס, ברלין

בתמונה: עוד מעשה של הקבוצה – ליצר מודלים של דיור פשוט וזול וריהוט פונקציונלי וקל להכנה עצמית

ולטר גרופיוס, מייסד בית הספר כתב בעקרונות הייצור של הבאוהאוס (1926)

"הבאוהאוס מבקש לתמוך בקידום ופיתוח של תנאי הדיור העכשוויים, החל בכלי הבית הפשוטים וכלה ביצירות הדיור ובבניין השלם, מתוך הכרה שיחידות הדיור וכלי הבית חייבים להתייחס אלה לאלה באורח נושא משמעות …כדי לעצב כל פריט כך שיתפקד כהלכה – ויהיה זה כלי שולחן, כיסא או בית – נחוץ קודם כל ללמוד את מהותו כמכשיר, שנועד לשרת את מטרתו באופן מיטבי – כלומר, למלא ביעילות את הפונקציה שלו להיות עמיד, זול ו"יפה".

… ואין כאן עניין של פרפראות, או של פרופיל אורנמנטלי; אלה, למען האמת, משבשים את צרתו הבהירה, מאחר שאינם מוצדקים מבחינה פונקציונלית."

The post באוהאוס #הכל עיצוב appeared first on Wabi Sabi.

במוזיאון ישראל, ירושלים, מוצגת מזה מספר חדשים, התערוכה- בניין מקומי: אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי.

בשנות העשרים החל בעולם הסגנון הבינלאומי, שבא לתת מענה לצרכים של בנייה עממית והמונית, לאחר מלחמת העולם הראשונה. סגנון הבאוהאוס הוא פרק באותה תקופה.

הסגנון האדריכלי הוא במהותו פונקציונלי ונעדר אורנמנטיקה (עיטורים) מיותרת. יש בו מסרים חברתיים ותרבותיים, שהתאימו במיוחד להתפתחותן של הערים ירושלים, תל אביב וחיפה בשנות הקמתן ומיד לאחר קום המדינה. הוא תואם לערכים הסוציאליסטיים בבניית האומה והצורך לבנות מהר ובזול לעלייה הנרחבת.

שמונים בניינים, מעונות עובדים, שיכונים, בנייני ציבור בעיר ובקיבוץ, של אדריכלי ראשית הישוב, מתועדים בצילום, תכניות, חתכים והקסונומטריה (תלת מימד) ובכך תורמים לניתוח אדריכלי של התקופה.

מאפיין במיוחד הוא הממשק בין החלל הציבורי לחלל הפרטי, המתאים לתפיסות החברתיות של התקופה. הרחוב המקורה, המרפסות הממשיכות את פנים הדירה אל החוץ, פרופורציות אנושיות והומוגניותגושי הבניינים. כל אלה הולכים ונעלמים מהנוף העירוני העכשווי.

בניין מקומי: אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי. אוצר: אורן שגיב. התערוכה מבוססת על אחד הפרקים של ספר, בעריכת עדה כרמי מלמד ודן פרייס, שמסכם 25 שנות מחקר על ראשית האדריכלות המודרנית בארץ ישראל.

The post תערוכה מומלצת: בניין מקומי – אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי appeared first on Wabi Sabi.

בקיץ האחרון אכלתי במסעדת Can the Can אוכל גורמה משימורים, באיזור הכי יוקרתי של ליסבון.

כדי להסיר חשד שמא אני מתגעגעת לקונסרבים הצבאיים, המסעדה מומלצת במדריכים ובאתרי ביקורות מסעדות כמו Trip Advisor. הנה התפריט היצירתי שלה.

צריך לומר שהפורטוגלים שהיו אומה ימית התמחו ועדיין מיצרים שימורי דגים מעולים. אחרי הכל, גם קוויאר הוא סוג של שימורים.

אני התעניינתי בעיקר בעיצוב הפנים המסחרי של המסעדה והנה כמה תמונות המדברות בעד עצמן.

קופסאות שימורים הם החומר ממנו בנויים כל האלמנטים העיצוביים של המסעדה: על הקירות מדפי עץ עם תצוגה של שימורים נדירים וכלי-מטבח וינטג' מפוזרים בשתי הקומות של החלל.

גם גופי התאורה הם מקופסאות שימורים ובתווך משתלשלת נברשת ענקית… נו איך לא – מקופסאות שימורים.

The post אוכל גורמה ועיצוב משימורים appeared first on Wabi Sabi.

בגלריה לאדריכלות זהזהזה בנמל תל אביב, שמורת טבע בפני עצמה, התקיימה בחדש פברואר תערוכתם של האדריכלים רוני אביצור ועופר רוסמן מסטודיו XS, כן, ממש כמו המידה הקטנה של הבגדים.

רוני ועפר שותפים למשרד שבאופן טבעי, בהיותו ממוקם בלב תל אביב, עוסק באדריכלות במידות קטנות ואף פיתחו שפה וגישה שמובילה את התכנון שלהם בסביבה האורבנית.

בניה ירוקה, לתפיסתם, היא לא רק שימוש בחומרים ירוקים – אלא גם לגור במרקם צפוף וחסכוני, לתפוס פחות שטח ולנסוע פחות.

התערוכה ראויה לציון, כי השנים האחרונות מעמתות אותנו עם הצורך להקטין את חללי המגורים שלנו – בין אם מסיבות כלכליות, מתוך רצון לגור קרוב למרכז ובין בעת מעבר לבית לגיל השלישי.

רבים מתלבטים בשאלת הקוטן ורואים בו עניין של כורח, או וויתור. התערוכה הזו ממחישה שזה יכול להיות גם עניין של אידאולוגיה וחזון.

בקטלוג התערוכה (הקטן) מופיע מילון מונחים קומפקטי ומדדextra small לבחינת מידת היעילות של הרכישה והתכנון במונחים של קוטן.

שלושה מתוך שבעה הרכיבים של המדד הם באחריות הדייר: קרבה למרכז, מ"ר לנפש ועלות למ"ר ואילו הארבעה האחרים באחריות המתכנן: השינוי המתבקש הוא בדפוס החשיבה הקונבנציונאלי בחלוקת החללים והמטרות לשמן נועדו, כך שייעשה שימוש בכל השטח כל הזמן.

באופן זה, יעשה המתכנן מאמץ לצמצם שטחים שמיועדים למעבר בלבד, לארוז ולאחסן אלמנטים זוללי מקום ונדירים בשימוש (שולחן אוכל לאירוח), לחפוף בין חללים ולהשתמש בהם ליותר מפונקציה אחת (משחקים בחלל הציבורי), ביותר מזמן אחד ביום (חדר עבודה בחדר שינה).

להדגמת כוונתם, תכננו האדריכלים רהיט לתצוגה, שאמור היה לענות לכל צרכי הריהוט בתערוכה: תצוגה, ישיבה, פודיום, חדר סמינרים ועוד וכינו אותו "הפיל הורוד".

אין ספק שהפיל היה מונומנטלי בממדים המזעריים של הגלריה.

The post תערוכה: אדריכלות במידות קטנות appeared first on Wabi Sabi.

שמחתי לפגוש את בוגרי בתי הספר הגבוהים לעיצוב, שאינם מהססים להתנסות ולפתוח סדנאות, לייצר ולשווק את המוצרים שלהם:

אלון דודו – כבר משך את תשומת ליבי בעבר, משום שגם הוא מוצא יופי בחומר הפגום והפצוע. המוטו שמוביל אותו בעבודתו, משותף גם לסטודיו שלי – השלמות שבחוסר השלמות. אלון עובד בעץ בשילוב טקסטורות שונות בחומרים מגוונים כמו עור ונחושת קוריאן ושיש. אלון יצר סדרת עבודות חדשות ליריד.

סטודיו ויהי – שני אמנים: קטרינה ברנד וצורי גוטליב, מעצבים גופי תאורה מפורניר ומעץ, ששילבתי כבר בעבר בעבודות עיצוב הפנים שלי. הם הציגו פרויקט שפיתחו בשיתוף פעולה עם גיל רואה, נגר אמן, שבית המלאכה שלו נמצא בשכנות לסטודיו.הקולקציה החדשה כוללת גופי תאורה שולחנים בחריטה מסורתית משאריות עץ, סיבית ו־MDF צבעוני.

 קואופרטיב העיצוב הירושלמי – נוסד על ידי 8 מעצבים בוגרי בצלאל. ביריד הוצגו עבודות של דניאל נחמיאס, נועה ראזר, יעל ולוך, אלכס חייצקי ושנית אדם, חפצים ביתיים ורהיטים שונים, שבלטו בהם הצבעוניות וצורות השאולות מן הטבע שמזכירות יצורים חיים.

ראק אנד טאק – סטודיו לריהוט משרדי בקווים ובחומרים פשוטים, השואפים לתת מענה מרענן למשרד ולמשרד הביתי.

סטודיו מבוע – לעיצוב גופי תאורה, של בני הזוג אביעד פטל ואפרת זפרן. הסגנונות שלהם שונים מאוד אחד מן השני. הוא בפורניר והיא בבטון.

סטודיו נגריא – הציגו קולקציית רהיטי one piece המשלבים בין רדי־מייד לחדשנות.

סטודיו איתי בר און – הציג שתי קולקציות תאורה חדשות, כל אחת עשויה  בטכנולוגיה שונה.

צחי נבו – המשיך לשכלל את עיצוב המסכות הדקורטיביות שלו ובהשראת  הלוקיישן של צבע טרי, הן הוקדשו הפעם לדמויות בעלי חיים.

The post כחול לבן: צבע טרי appeared first on Wabi Sabi.

השנה היא שנת הביאנלה  של EuroCucina. 111 מציגים מתחום המטבחים ותערוכה בינלאומית של 230 יצרנים של חדרי רחצה.

עוד ועוד חומרים נכנסים לתחום יצור הרהיטים, טכנולוגיות מתפתחות משנה לשנה, אופנות וטרנדים. זו תעשיה דינמית, תחרותית, וכמו שזה נראה מכאן, גם מכוונת לעשירונים העליונים.

המניפסט: לנוכח התקינות הפוליטית הנדרשת מאירופה, לחלק את עושרה עם פליטים ומהגרים, ובמקום שמסמל במידה רבה קפיטליזם וחיים נטולי דאגות, נוסח ב- Salonne לראשונה מניפסט בו נקראת תעשיית העיצוב להסתכל מעבר להצלחה ולקחת אחריות בכמה וכמה מטרות חברתיות:  חדשנות, קיימות ואיכות, שיתופי פעולה, הכלה, עידוד כישרונות צעירים ומורשת תרבותית. בלי ציניות; להצהרות מסוג זה, שמקורן בגופים כלכליים עוצמתיים ישנה השפעה וניתן היה לחוש אותה במקומות שונים בתערוכה.

מניפסט: תכנון ריהוט זול ויביל למגורי פליטים על ידי סטודנטים מסקנדינביה.

מה שעלה בידי לראות מאורגן לפי קווי היסוד של המניפסט. זוהי התבוננות אישית על תופעות ותהליכים, אנקדוטות ודברים שמעניינים אותי באופן מיוחד.

בין לבין, ברור שכוונתי בעיקר למעצבים ישראלים ויפנים, שאני מעריכה במיוחד

The post שבוע העיצוב במילאנו – תערוכה שהיא עיר שלמה appeared first on Wabi Sabi.

הכנס, השלישי בסדרה, מיועד לאנשי מקצוע מתחום התכנון, מתקיים אחת לשנה ועוסק בכל פעם בסוג אחר של מבנים. הפעם היו אלו מבני משרדים וחללי עבודה, תחום שזוכה לריענון קונספטואלי ועיצובי עם השתנות העולם הגלובלי והאורבני.

התופעה הבולטת ביותר הם השינויים בחלוקת החלל והמשרדים המשותפים. אולם מסתבר, לפי הדוברים שאין זה רק מענה להצטופפות הערים ועליית ערך הקרקע, אלא גם ליכולת ולצורך של אנשים לעבוד בקהילות, לשתף מידע ולהתייעץ.

בנצי זינגר, הבעלים של we work, משרדי שיתוף הנמצאים היום בעשרים מדינות, טען שהקונספט מתאים לדור ה-Y שאינו רוצה להתחבר לדברים פיזיים, עד כדי כך שגם חברות גדולות מאוד מבקשות לעבור היום למשרדים משותפים.

כמי שלמדה ועסקה בעבר במקצועות הניהול, פגשתי כאן באופן מפתיע את תיאוריות הניהול והנעת העובדים שאני מכירה כה טוב, כשהפעם הן משמשות תשתית למתכננים, בחשיבה כיצד לגרום למבנה המשרדי לתמוך בתיאוריות הניהוליות. מבחינתי זו עוד הוכחה שגם במעבר מדיסציפלינה אחת לאחרת, שום דבר אינו הולך לאיבוד.

Kursty Groves (קרסטי גרובס) מעצבת, סופרת, מגישת טלוויזיה ומרצה בנושאי קדמה וחדשנות עסקה במשמעות של עיצוב המשרד לטיפוח היצירתיות. לאן אתם הולכים כדי לקבל השראה – היא שאלה את הקהל והתגובות נעו בין: טבע, תנועה וספורט, מים, ספריה ועוד.

אם בעבר היצירתיות היתה תכונה מיוחדת למעטים והשאר ביצעו עבודות שגרתיות יותר, הרי שהיום הסביבה חייבת להתאים ליצירתיות של כל אחת ואחד כמענה לעולם התחרותי. אריסטו כבר עמד על כך שחשיפה לגירויים של כל החושים ממריצה. חשיפה לטבע ולחמצן מגדילה את נפח המוח וסביבת העבודה נתרמת מכך משמעותית.

Space is the body language of an organization, היא אומרת ומתייחסת בכך לעובדה שחללי משרדים כבר אינם שורות חדרים ומסדרונות, שהוגדרו עבור המשרד היעיל בתחילת המאה העשרים וגם לא ה-open space עם החציצות בחצי גובה ליצירת קוביות מבודדות – my space  של שנות השבעים.

מאוחר יותר, עם הצורך לעבוד בשיתוף פעולה, נוצר ה-we space  בו נפגשים לפרקי זמן קצרים. המעבר הבא היה לI-space בו אתה לוקח אתך את העבודה במחשב הנייד למקומות שונים של חוויות ישיבה, עמידה, אוכל ומשחק. האינטראקציה בין העובדים מתרחשת בכל מיני מקומות, לאו דווקא בחדרי המנהלים והגבולות בין עבודה לחיים הרגילים הולכים ומטשטשים.

תתחילו מהעובדים היא אומרת ותתכננו סביב – איך הם פועלים ומה הם צריכים – זה יבטיח יצירתיות.

The post המשרד היצירתי appeared first on Wabi Sabi.

שילוב אמנות מקורית וטובה בבית, מהווה השראה לחיי היומיום. התערוכה "אין כמו בבית" המתקיימת בימים אלה במוזיאון ישראל, עושה את הפעולה ההפוכה – היא מתבוננת על חפצים ביתיים שגרתיים לכאורה, חלקם עברו מניפולציה וחלקם לא והופכת אותם ליצירות אמנות. החפץ היומיומי עובר שינוי ומעורר אותנו למחשבה שניה על דברים גדולים מהיומיום, שבו אנו רגילים לפגוש אותו.בתערוכה נאצרו 120 עבודות מוכרות ופחות מוכרות של אמנים פורצי דרך, דרכם ניתן להתבונן על המושג "בית", הטעון כל כך מבחינה רגשית ופוליטית. הבית, מקום המעצב משפחה, זיכרונות, תפקידים מגדריים ותחושות של עקירה והכלה, הוא העומד במרכז התערוכה. המקום שמסמל ביטחון ושייכות בתרבות שלנו, הופך לפתע ליותר שקוף וחשוף, מאשר מגונן.

את השראה לתערוכה היוותה רכישה חדשה של המוזיאון – עבודה של האמנית היפנית יָיוֹי קוּסמה משנת 1963. על גבי קרש גיהוץ, המזוהה עם מלאכה נשית, תפורים  פאלוסים גבריים. המחשבה כיצד להציב עוד עבודות אמנות בקונטקסט הביתי, הביאה את האוצרת עדינה קמיאן קשדן ליזום את התערוכה הנוכחית.

ראשון השימוש באביזרים מוכנים באמנות,,Ready Made  היה כמובן מרסל דושאן בראשית המאה הקודמת, עם "המזרקה", או המשתנה שהוצבה במוזיאון להפתעת בני דורו והוותה פריצת דרך באמנות המודרנית. עבודה זו מוצגת כאן לצד יצירתו הנוספת "האפניים".

מעצב התערוכה חנן דה לנגה, מתווה מסלול הליכה בין חללים מסומנים על הרצפה, המייצגים את חדרי הבית השונים, והעבודות מוצגות בחדר אליו משתייך החפץ הביתי, שמיוצג בעבודת האמנות.

בסלון – העבודה המפורסמת טלוויזיות של נאם ג’ון פייק, מול ספת שפתיים אדומות נוסח סלוואדור דאלי.

במטבח – יצירתה של האמנית הפלסטינית־הבריטית מונה חאטום, שהופכת פומפייה למחיצה ענקית ודוקרנית. נמצאות פה גם עבודות של אנדי וורהול משנות השישים, המקצינות אריזות של מוצרי מזון, תוך ביקורת על החברה הצרכנית.

בחדר האוכל – רגל שולחן ענקית של רוברט ת’ריאן, שגורמת לנו להרגיש כאליס המתגמדת ולחוות את התחושה המאיימת בארוחות המשפחתיות.

בחדר השינה – "ציצי סיגריות או חזה מעשנים אידאלי" של שרה לוקאס, המורכבת מבדלי סיגריות וחזיות.באמבטיה – מקלחת המטפטפת דבש של הדסה גולדויכט.

ואפילו לא נפקד מקום הממ"ד, בעבודתו של בן גיתאי שנוצרה במיוחד עבור התערוכה.

עיצוב התערוכה מעורר אסוציאציה לתפאורה המינימליסטית המפורסמת במחזה,Dogville  של הבמאי לארס פון טרייר – שכל כולה היה ציור מתווה בתי העיר על הרצפה. בנוסף, כיוון המעצב לקשר גם לאופן השיטוט לפי חדרי הבית בחנויות IKEA – שלא במקרה היא גם הספונסרית של התערוכה.

הנושא המעניין של קשר בין ענקית הרהיטים השוודית לבין יצירות אמנות, מתחזק למראה הקטלוג, שמעוצב כמו קטלוג איקאה, המוכר לנו כל כך בשל מאות מליוני העותקים שלו המחולקים מידי שנה.

איקאה רכשה בזכות את כרטיס הכניסה שלה לעולם האמנות והעיצוב בכך שהיא מיישמת הלכה למעשה אחד מהעקרונות החשובים של הבאוהואס – עממיות: עיצוב נגיש לכל אחד. כתבתי על כך כשביקרתי בתערוכת הבאוהאוס במוזיאון תל אביב

The post תערוכה: אין כמו בבית appeared first on Wabi Sabi.