מכונות מאובקות, שרוני טוען שהן עדיין עובדות בערבובייה מטורפת בהמון חדרים, אין סוף מנורות שונות והמגירות האלה.
בחלקה האחורי של הנגריה, תצוגת העבודות שנעשות במקום. "אחרי 67 היו באים הנה תיירים באוטובוסים בשבילם ייצרנו את העבודות האלה מעץ זית אבל הם לא באים יותר"' מי יבשר לרוני ש-67 זה כבר לא ושעבודות כאלה בעץ זית עוד יותר לא.
אבל שום דבר לא גורע מנפלאות המקום. באחת הפינות בתוך הערבובייה פסול של פסל מקומי ניצול שואה, במקום אחר אשתו של רוני מוכרת בגדים משלה ביד שנייה, על הקירות ציורי אפנה מצויירים ביד. "דוד שלי למד עיצוב אופנה בפריס" אומר רוני. פוסט מודרניזם מובהק.

כל הזכויות לקוריזיות של המקום שמורות לרוני אבל אני רוצה לאמר משהו על האסתטיקה של הבלגאן.
ראינו עבודות אמנות כאלה לא מעט, אוספים וקיטלוגים של מאות חפצים. בביאנלה לאמנות של ונציה 2013 בחר האוצר הראשי של הביאנלה מסימיליאנו ג'וני (Massimiliano Gioni) להקדיש לרעיון אמריקאי מ־1955, שלפיו יוקם מוזיאון דמיוני שבו יאוחסן כל המידע האנושי ואצר תערוכה המרכזית "The Encyclopedic Palace", נזכרתי בה כשנכנסתי לנגרייה הזו.

גם בעיצוב פנים יש ערך ל"מראה המרושל" יש לזה אפילו שם שאבי שיק. צריך יהיה להשתדל מאוד להשיג את המראה הזה באופן מתוכנן.

The post שמחתי לבקר השבוע את חברי מתאטרון הידית בפרדס חנה appeared first on Wabi Sabi.

יעל רון, קיבוצניקית לשעבר מאוּשה, היום מתל אביב – שטחה בפני סיפור חיים נחוש, חדור תשוקה ומעניין, שאם ניתן לסכם אותו בכמה מילים – זהו סיפור של אישה שלא ויתרה לקשיים וחיפשה שנים את הדבר הנכון.

במהלך קריירה של אשת יחסי ציבור היא נתקלה בכתבה על חומר שמבוסס על אם הפנינה. החומר החדש כבש אותה ובהתלהבות של ילדה היא מתארת, כיצד במשך חמש שנים עשתה את הדרך המקצועית לטהיטי, לאיי קוק, לניו-זילנד, למערב אוסטרליה ולפיליפינים, במטרה להבין האם תוכל לבסס עסק סביבו – להוציא אותו מהתעשייה המסורתית של תושבי האיים ולהפוך אותו לחומר שיידבר ללב הצרכן המודרני בתל אביב.

היה ברור לה, שעל החומר המסורתי לעבור עיצוב עכשווי. היא הסתובבה בעולם עם ביתה הקטנה ובעלה במשך מספר חדשים, כשהיא מובלת על ידי התשוקה לחומר.

בחושים החדים שלה היא הבינה שמדובר בחומר ספוג זכרונות ילדות של כל אחד מאיתנו – איסוף צדפים. התוצאה היא קולקציה מרתקת של חפצי נוי, מראות, רהיטים, תכשיטים, תיקים ונעליים בווריאציות שונות של עיבוד החומר הבוהק הזה. יעל מעצבת את המוצרים ופרטי הריהוט גם לפי הזמנה.

מבחינתי גם זה, באופן לא צפוי, סוג של Wabi-Sabi – שמדגים איך הטבע יודע להיות מפואר וגרנדיוזי ולא צריך לחשוש להכניס אותו אלינו הביתה גם בצורתו זו.

The post אמנית הצדפים – של יעל Shell Yael appeared first on Wabi Sabi.

עם או בלי קשר לפורים, בשבוע שעבר נפתחה תערוכתה של האמנית היפנית קימיקו יושידה Kimiko Yoshida – "שם היכן שאינני", במוזיאון וילפריד ישראל, בקיבוץ הזורע. בערבו של היום התקיים מפגש ביפו עם האמנית, שהגיעה לפתיחה בלוויית בעלה ושותפה לעבודה, הפסיכואנליטיקן ז'אן מישל ריבט Jean-Michel Ribettes.

משנת 2001 היא עובדת בעיקר על פורטרטים עצמיים עם פרוטוקול אחיד: בפורמט ריבועי, אותה פוזיציה חזיתית, באותה תאורה, כשרק האופן בו היא מאפרת את פניה והופכת להיות חלק מהרקע עליו היא מציגה, משתנה.

האחידות של הפורמט מאפשרת ליצירה לקרות, שכן פני האמנית אינם הנושא – אלא האביזרים, האיפור והרקע היוצרים יחד את היצירה השלמה ואילו הפורטרט הוא בד הציור. הצילום הוא חד פעמי ללא עיבוד דיגיטלי. ככל שהנושא חוזר על עצמו – כך מודגשת השונות שלו.

בביוגרפיה באתר של קימיקו יושידה מצויינים שני תאריכים בלבד: תאריך הלידה שלה בטוקיו והתאריך בו פגשה את בעלה ושותפה. לאחר מכן שורה של מקומות לימוד, תערוכות ואוספים, כיאה לביוגרפיה של אמן.

איסי מיאקי הכיר לה את בעלה ומאז לבושים שניהם בבגדי המעצב. היא שהעריצה את רולאן בארט, עליו למדה בלימודי הצילום בטוקיו – נלכדה בקסמו של ז'אן מישל ריבט, משום שהיה חברו האישי ואף הוזכר בספרו.

משם המשיכה בלימודיה בצרפת והתעניינה באמנות הבארוק. רחוק מאוד מהזן היפני. אבל עבודותיה משלבות את כל העולמות הללו מבלי שתיווצר סתירה. "האיפור הוא איפור יפני", מסביר ריבט, "משום שאינו בא, כמו האיפור המערבי ליפות את האישה. הוא סמיך ומטשטש את האינדיוידואל והופך אותה לגיישה, למסכה דומה מאוד לזו שלידה".

עבודות האמנות והאביזרים האתנוגרפיים, בדרך כלל מאוספים במוזיאונים, מורכבים ומעוטרים, ההיפך מהאומנות היפנית המאדירה את החסר, כאשר כל זה מלווה בטקסטים פוסט מודרניסטים של פסיכואנליטיקאי. פיוז'ן במיטבו.

אין זו תערוכתה הראשונה בארץ – אחד הראשונים שהכיר בכישרונה היה האוצר יונה פישר, שהזמינה, עוד בהיותה סטודנטית למוזיאון הרצליה. ב-2009 צילמה והציגה במוזיאון ישראל והיא מספרת על חדשיים קרים מאוד, בהם הצטלמה עם אביזרי האתנוגרפיה במרתפי האוספים במוזיאון.

הם מתגוררים בפריס, ובטוקיו אבל גם בוונציה – אולי בגלל המסכות.

The post תערוכה: אמנית המסכות – "מה שאיננו אני" appeared first on Wabi Sabi.

אני נזכרת במוזיאון הנגרות טאנקה, כשאני פוגשת את אמן העץ ובונה המקדשים מו סלע, שמתגורר במצפה הילה בגליל. מו עובד בכלים המסורתיים לפי עקרונות הפילוסופיה שרכש כשלמד את המקצוע, במשך מספר שנים במקדש בדרום יפן.

מו מצטט מעשרת הדברות של נגר המקדשים: "כשאתה בונה מקדש אל תקנה עצים תקנה יער". הנגרים שכורתים עץ עבור המקדש, יודעים באיזה מפנה גדל העץ, כמה מים הוא קיבל וכמה אור. בהתאם לכך, הם ימקמו אותו במקום המתאים לו במקדש. העץ שצמח 800, או 1000 שנה, אמור לשמש בבניין עוד מספר דומה של שנים, די זמן לעץ אחר לצמוח תחתיו.

מו סלע הוא רב-אומן בנגרות ובגילוף בעץ. בעקבות עבודה אצל לקוחה בירושלים, שהיו אצלה עבודות מקוריות של אמן העץ היפני נקשימה – התעורר בו הרצון ללמוד נגרות מסורתית ולהבין לעומק את תרבות העץ.

באותו הזמן הוא הכיר את תרצה פייטן, קליגרפית שחזרה לכאן משש שנות לימודים ועבודה ביפן וזו קשרה אותו למנזר בדרום יפן, על מנת שילמד את המלאכה מבוני המקדשים ואף הצטרפה אליו לחיים במנזר.

במשך שנתיים עבד כאסיסטנט במקדשי עץ והשתלם בעבודות עץ במסורת יפנית, התמחה בעבודות גילוף בעץ, השתלם ביצירת מחיצות, דלתות הזזה ועשיית נייר בהדרכת מורים יפנים ידועים. למו גם תעודת הסמכה של מורה בנבל יפני, מהממשלה היפנית.

להיות שולית נגרי מקדשים, פירושו שבמשך ימים וחודשים אתה מטאטא את החצר. אין לימודים מסודרים והשוליה "גונב" את הידע. נישיוקה, נגר המקדשים הידוע שנפטר ב-1995 היה מדבר עם העצים ומתייעץ איתם כיצד לעבד אותם. סבו לימד אותו שבשביל להיות נגר מקדשים, עליו להיות גם חקלאי וזאת על מנת שתהיה לו פרנסה בין בניית מקדש למשנהו. זו שליחות כה גדולה, שלא בא בחשבון שיתפרנס מנגרות פשוטה – אלא רק של בניית מקדשים.

הנגר מכבד את מה שהזמן עושה לחומר. היפני לא חי רק בהווה, אלא מכבד את העבר ולוקח בחשבון את העתיד. הנגרות הזו דורשת מַחֽברים יבשים, עבודה עם כוון העץ והקשבה לו. לכל פריט נגרות יש העץ המתאים לו. עליו להיות צפוף ויבש וצריך להניח לו בין שלב עבודה אחד למשנהו.

התוצאה היא שהעבודה לוקחת יותר זמן מהמקובל, אבל האיכות שלה מבטיחה שהיא פה על מנת להישאר.

כשיגיע להתקין את הנגרות, הוא יחלוץ נעליים ימעט לדבר ויעבוד בשקט ובטקסיות מעוררת הערכה.

Mo tai Nai" , היא אמירה יפנית", מסביר מו, "שמשמעותה – בל תשחית, אל תבזבז. אם אתה לא ממצה את כל החומר לייעוד שלו עד תומו, זה בזבוז משאבי הטבע.

החברה המערבית היא חברת שפע, שבבסיסה הבזבוז. היצור לחברה צרכנית – הוא של מוצרים שעשויים מחומרים נחותים, בעלי אורך חיים קצר. הוא המניע את גלגלי המשק והכלכלה. לצרוך, משמעותו להיות מאושר. אם לא ישתנה הניצול הציני של המשאבים הטכנולוגיה והידע הקיים, לא תהיה תקומה לטבע. המחשבה היפנית קרובה לטבע: האדם, לפי התפיסה הזו, הוא חלק מהטבע ולא עליון. העליונות נותנת לגיטימציה להרס".

אני מרבה לשלב את יצירותיו של מו בעבודתי, החל מנגרות בניין, דלתות ומחיצות:

The post נגרות יפנית: כשאתה בונה מקדש, אל תקנה עצים – תקנה יער appeared first on Wabi Sabi.

אני מדברת עם מאיר בטלפון ושומעת ברקע קולות של ציפרים תוכים, נחליאלי, ירגזי, צופית ויונק דבש. "אני מדבר איתך מן הגינה", הוא אומר ואני נזכרת בחצר הענקית והפראית של הבית שלו בפרדס חנה, שם ממוקם כבר 25 שנה הסטודיו לקדרות ובו התנור הענק, שארכו 9 מ' וצורתו צורת לויתן.

מאיר עובד כאן רק חלק מן השבוע. ביתר הימים הוא רואה חשבון, מה שמאפשר לו חופש אמנותי מוחלט.

אל החצר הזו אני משתדלת להגיע בין הראשונים, ביום שמאיר מעדכן שהוא פותח עוד תנור. החגיגה הזו קורית פעם בשנה לערך, כשמאיר ואמני קרמיקה נוספים, ייצרו די כלים כדי למלא תנור ואז נערכים לשריפה שתארך שלושה-ארבעה ימים רצופים, שבהם יש להזין את האש בעצים ולשמור על טמפרטורה של 1300 מעלות. זוהי בכחנליה (חגיגה) אמיתית. שרים, מנגנים, אוכלים ושותים במסע מתמשך של כמה עשרות אנשים.

התנור נקרא ana (אחד gama ((תנור) – בעברית תנור מנהרה. זהו מבנה מדרגות ההולך ומתכנס לכוון הארובה. יש תא בעירה עיקרי בקדמת התנור ואח"כ 9 מדרגות, שעליהן נערמים הכלים והאש עוברת דרכם. האש והאפר של הכלים הנשרפים הם אלה שעושים את הצבע.

האפר ניתך והופך לגלזורה מקרית שתלויה באינסוף משתנים: סוג העץ, נוכחות החמצן ,כלים קרובים המקרינים אחד על השני ועוד. הכל תלוי בזרימה של האש דרך הכלים ואיך העמיסו את התנור. כלים שהיו קרובים לגחלים מקבלים את הצבע הרבגוני אדום, סגול וגוונים מקריים שהם אפקטים של הגחלים שנוגעים בכלים

"זה ה-airbrush של הטבע", הוא אומר ומתכוון לשיטת הצביעה בעזרת משב אויר, שרק אמנים וותיקים עוד זוכרים, מהימים שמחשבים עדיין לא עשו הכל. ובאמת מי שהיה בחצר של מאיר בטקס פתיחת התנור, שעה שהוא מסתובב בגופיית עבודה ומשייף כל כלי שיוצא מהתנור לפני שימסור אותו, יודע שהכל פיזי ואין פה שום דבר וירטואלי.

"אין שריפה בלי תקלה, תאונה, סיפור. השריפה היא תהליך של בערך חודש. מלווים אותי בשריפה עוד 15 איש, קרמיקאים ואנשים שעוזרים. המסע עם האנשים האלה הוא אינטימי ומרומם נפש. בסופו של דבר התוצאות של השריפה הן פרי עבודה של שנה-שנה וחצי. החוויה מאוד מאתגרת נפשית וגופנית אבל גם מרוממת".

"את התנור מחדשים בכל עשור בערך. הוא בנוי מ-25 טון לבני שמוט ועליהן סוגים של בידוד מחמרים קרמיים (בוץ, חימר). כשהשריפה מגיעה ל-1300 מעלות אי אפשר לעבור שם – פעם, הארובה לא היתה מבודדת וכשעברתי לידה, החום היה כזה שהרגשתי שהפסדתי יום בחיים".

"הכלים שנמצאים בתנור כמה ימים בחום הזה לפעמים קורסים, מתעוותים, נדבקים אחד לשני. צריך לעבוד בחומר קצת יותר עבה. כלים יפים אני שם מקדימה כדי שלא יפגעו, אבל הם לפעמים נשברים כי זורקים שם עצים. התוצאות של מה שקורה בתנור הן משהו מאוד אגרסיבי. אי אפשר להישאר אדיש לזה, זה מאמץ גדול"

"הכל התחיל מחצי טעות. כשחייתי בארצות הברית לקחתי קורסים בקרמיקה בקולג' מקומי ופגשתי אמן אמריקאי שהיה ביפן 6 שנים – .Paul-Chaleff היתי שוליה שלו כשנה. ב92-3 חזרתי לישראל והיתה לי החוצפה להתחיל לעשות את זה כאן".

"ב-98 עם אותה חוצפה, שלחתי עבודה לתחרות קרמיקה ב-Mino ביפן. להפתעתי, קיבלתי הודעה שנבחרתי להיות אחד ממאה קדרים בעולם שנכנסו לתחרות. זו הפעם היחידה שנסעתי ליפן. להיות שם מבחינתי היה כמו להיות במאדים. לקחו אצטדיון בגודל יד-אליהו והפכו אותו לגלריה. תזמורות בחוץ וכל החגיגה, כמו שהיפנים יודעים. הכל נלקח בשיא הרצינות".

מאיר, בן 57 אב לשני ילדים משתי מערכות נישואים, חי כיום שוב בזוגיות, איש יוגה, kite surfing וכאמור רואה חשבון, מחלק את ימיו בין שלל העיסוקים ומערכות היחסים ואם לשפוט לפי עבודות הקדרות – יש לו מה לתת בכל אחד מהם.

"אני נמצא כאן בהנאה מתוך פן משחקי שלי עם עצמי. אני לא תלוי בזה כלכלית. יש לי אפשרות לעשות מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה. כך יש לי מרחב להתנסות ולהעז ללא קשר לאיך זה יתקבל. אין לי מה להתלונן".

The post חגיגה של קרמיקה appeared first on Wabi Sabi.

בשודו, המרכז לקליגרפיה ותרבות יפן תוכלו להתרגש מחדש, תוך כדי יצירה וחשיפה לתרבות עתיקה ומרתקת זו.

ביום שני ה-4.9, בין 16.00-19.00תפתח שנת לימודים נוספת ואתם מוזמנים לחוות שיעור ניסיון.

אנו פותחים דלת ליופי, לאסתטיקה, לפילוסופיה ודרכי חשיבה מרתקות ורלוונטיות.

בתכנית הלימודים:  מבט על האסתטיקה היפנית והשפעת הקליגרפיה על אומנויות בכלל, דרך הצצה אל אדריכלות, גנים, סידורי פרחים, קרמיקה, נגרות, טקס תה, בישול ועוד.

תחומי יצירה יפנים רבים ומגוונים, שחיים ופועמים עד היום ביפן.

מסורתי ומודרני, חדש וישן, חילוני ודתי.

באוירה נעימה וחברה נפלאה אנו יוצרים גשר בין תרבויות.

לפרטים

תרצה פייטן סלע: 0524408951

ayami2@013.net

המרכז לקליגרפיה ותרבות יפן

שביל המרץ 6  סטודיו 30 ת"א (כניסה מהצד האחורי של הבניין)

www.facebook.com/shodo.calligraphy.

www.calligraphy.co.il

The post אמנית הקליגרפיה תרצה פייטן סלע מזמינה אתכם לחוות שיעור ניסיון במרכז appeared first on Wabi Sabi.

ישנם 10 מקרי חקר כאלה וכל אולם נפתח באייקון המסביר את הפעולה הנחקרת כיצד לעצב רוכסן הנפתח ל-3 או כיצד לעצב ווילון עם תאים פוטואלקטריים, אשר יפתח וייסגר בהתאם לכמות האור בחוץ, ובנוסף שיהיה לו מראה של שדה פרחים.

וכרגיל אצל ננדו, המשחק שבין האור והצל, בין הגוף וההשתקפות שלו. ברגישות יפנית אופיינית ישנה התייחסות לחומר ולאשליית החומר באופן שווה. האין חשוב ממש כמו היש. לגוף אין היתכנות בלי הרווח שמפריד אותו ממה שסובב אותו. שולחן עגול שחלקו ארוג בשתי וערב מואר כך שהשתקפות הצל שלו יוצרת דוגמה על גבי הרצפה הלבנה.

או משחק בין קוים ישרים וקשיחים למשטחים מעוקלים וגמישים.

שעון החול המסורתי מעביר חול ממיכל למיכל בקצב קבוע, שמאפשר לנו למדוד את הזמן, אבל ניתן לעשות שינויים בקונספט הזה, שימחישו דברים אחרים כמו: חלוקת הזמן ממיכל אחד לשני מכלים במחצית הזמן.

ההפתעה המתוקה ציפתה לנו בסוף, כאשר אוקי סטו יצא מהאולם ובחביבות האופיינית לו התייצב לצילום עם המעריצות.

The post איך רואים את הזמן החולף? תשאלו את אוקי סאטו appeared first on Wabi Sabi.

אלון מחובר לחומרים שהוא עובד עמם: בעיקר עץ, אך גם פלדה, אלומיניום, נחושת, עור וזכוכית משוריינת ומוציא מהם את השפה הייחודית של כל חומר.

לעתים הוא פוגע בחומר ואף מתייחס ל- ,wabi-sabiהשלמות שבחוסר השלמות. בפעמים  אחרות הוא מתקן את החומר הסדוק בסיוע מחבר-פרפר, ממש כמו בנגרות היפנית המסורתיות.

פה ושם הוא משלב קצת הומור בעבודה, כמו חיצי קליעה למטרה במרכז הרהיט. לעתים הוא גס, לעתים עדין – אבל תמיד מקורי ועבודתו מוקפדת.

The post להגשים חלום בסטודיו של אלון appeared first on Wabi Sabi.

את החוויה החשובה ביותר בשבילי סיפק המפגש על במה עם מעצבת הפנים האיטלקיה פאולה נבונה והמראיין ספנסר ביילי, עורך המגזין surface שערך את הספר שלה.THAM MA DA

במחצית השעה שהוקדשה למפגש הזה, הוצף המסך בשטף אין סופי של צבעים צורות, וטקסטורות של העבודות המרהיבות שלה. באנגלית במבטא איטלקי היא התראיינה על תקופות שונות בחייה המקצועיים, סיפרה אנקדוטות מצחיקות, כמו: כיצד הפכה מסיבת עיתונאים מלחיצה לארוחת גורמה איטלקית, כשהיא מבשלת עבור אנשי התקשורת והופכת את האוירה לידידותית.

פאולה מעצבת הכל: חללים, מוצרים, קונספטים ומותגים, חיה בעבר באפריקה ובמזרח הרחוק ומתגוררת היום בפריז וגם בבניין שהיה מפעל נטוש בן 3 קומות, במילאנו. העבודות שלה מלאות צבע והיא עושה שימוש בעשרות חומרים. החושניות בה היא מדברת עוברת כחוט השני בעבודותיה. הכל משמח אותה, הכל מעניין אותה, יש לה חוש הומור וחום אנושי קורן ממנה.

היא מוצאת את ההשראה בכל המקומות בהם חיה ועבדה ואת החומרים בכל מקום בו היא עוברת. היא יכולה לפגוש את בעלי המלאכה איתם היא עובדת לגמרי במקרה בשוק ולהזמין מהם עבודה למלון יוקרה שהיא מתכננת – כך קרה במלון בפוקט תאילנד שהיא תכננה. כאשר היא עובדת בארץ מסוימת היא תלמד את מלאכות המקום ותשלב אותן בעיצובים שלה.

את המילה המהווה את השם לספר החדש-,THAM MA DA  היא שמעה בתאילנד מהפועלים שבנו את המלון אותו עיצבה. כאשר שאלה לפשר המילה החוזרת ונשנית, ששמעה בשיחת המקומיים, נענתה שפירוש המילה -"פשוט, יומיומי, רגיל", שנאמרה כמובן בקונוטציה שלילית.

"בשבילי זו מילה מסעירה, זה בדיוק החומר שאני מחפשת", היא אומרת וכך אני מבינה מה בדיוק משך אותי אליה.

The post Magic #2 appeared first on Wabi Sabi.

עבודות האקריל של פולי מפשטות עם רמיזות לצלליות פיגורטיביות של חפצים ודמויות מצאו חן בעיני בהיותן גדולות, נועזות וניכרה בהן תנופה של עבודה מהירה בהתזות של צבע אה-לה ג'קסון פולוק. מי שזיהה את הפוטנציאל שלו הוא אלי אדרי, בעל הגלריה, בה ניתן לרכוש יצירת אמנות מקורית במחיר שוה לכל נפש (פחות מאלף-דולר לכל יצירה בגלריה).

"בשנים האחרונות מתפתחת בישראל מגמה עולמית של אמנות להמונים, שאינה פוסחת על ישראל. גלריות רבות, ירידים כמו 'צבע טרי' התל-אביבי ו- 'LUMAS' העולמי, מציגים אג'נדה זהה: להנגיש את האמנות האיכותית ביותר לציבור הרחב ביותר" (מתוך אתר הגלריה).

פולי בשנות השלושים לחייו הגיע לארץ בגיל שבע מבלרוס. למרות הגיל הצעיר בו הגיע לחיפה עם הוריו ואחותו הוא מדבר על המעבר במונחים של עקירה ונוודות. אפשר לשער שהחוויה הקשה נחרטה בו כך בגלל קשיי ההסתגלות של הוריו אשר התגרשו מאוד מוקדם. האב ניתק את הקשר עם האם שעברה לנצרת וזו, בהעדר משפחה תומכת, נאלצה להשאיר את הילדים לבד למשך כל ימות השבוע כדי לעבוד. פולי מדבר על תחושה קשה של בדידות וניתוק. את המשך חינוכו קיבל בפנימיית רמת הדסה בטבעון. אולם הנער חסר המנוחה המשיך למרוד במסגרות שהוצעו לו ולהסתבך עם החוק. הוא עבר להתגורר באילת עם אחותו אולם גם שם לא השתלב.

את כל אלו ניתן לראות דרכו, אין לו הגינונים של מי שעבר את מסלולי ההכשרה. הוא מספר את הסיפור הכואב, מנסה ללא הצלחה להסתיר פרטים ביוגרפים לא מחמיאים כמו ישיבה בבית הסוהר, ילדה שלו שנודע לו על קיומה "רק כשלאימה היה חסר פתאום כסף".

גם על הפרקים החיוביים שהצילו אותו מחיי פשע ופתחו לו את המסלול לאמנות הוא מספר בתמימות חמה, שמבצבצת מתחת לנוקשות החזותית של אופנוען מלא קעקועים. לפני כעשר שנים הגיע חסר כל יחד עם חברו לתל אביב. מן הקומה השישית של התחנה המרכזית הסתכלו על העיר ולמרות שלא היה להם מושג לאן ללכת, החליטו השניים לכבוש אותה. הם גרו במקלטים ועליות גג, גנבו אוכל ובגדים למחייתם אולם כאן התחילה להתפוגג תחושת הניכור. למקום הזה אפשר היה כבר לקרוא בית.

 המלאך השומר שלו, כפי שהוא קורא לאשתו, פגשה אותו באותה התקופה ולמזלו הבינה משהו בחושיה, למרות שאינה מבינה בציור ואינה קרובה לעולם האמנות, היא קנתה לו קנבס וחמרי ציור. "זה כל מה שידעתי לעשות עוד מימי בית הספר קשקשתי בעט במחברות. מעולם לא ציירתי בשמן ולא ראיתי ציור שמן".

"אני אוטודידקט, לא סיימתי 10 שנות לימוד ומעולם לא למדתי בשום מוסד ציור. מבחינתי המבחן הוא מבחן התוצאה. התחלתי לצייר פיגורטיבי שם אתה מבין אם אתה יודע לצייר או לא". האתר שלו מראה ניסיון בסגנונות שונים טובים יותר וטובים פחות. ניכר שלא למד ולא רכש טכניקה. גם עכשיו הוא טוען שאינו מסוגל ללמוד וזה באמת מה שמפריע להתפתחותו.

כאשר הבין שקונים ממנו עבודות חיפש גלריה, אולם ברור שהוא לא בנוי מהחומרים של מי שעברו מסלולי הכשרה מוכרים. אלי אדרי זיהה בו את הפוטנציאל ומאז מייצג אותו בלעדית והוא אסיר תודה לו על כך.

פולי עדיין לא מבין היטב את המנגנונים של התקבלות בעולם האמנות אבל הוא מוכר לא מעט באמצעות הגלריה. הוא עובד מהר, מייצר כמה עבודות בחודש, לא חוזר על עבודות כפי שנהג לעשות בתחילה כדי לעמוד בביקוש והוא מרגיש שבתהליך הוא הופך לאמן מחושל.

The post הציור הציל את האמן פולי מקס מחיים על הקצה appeared first on Wabi Sabi.