מעצבים גדולים במחירים קטנים

אם מפנקים אותנו למה שנתנגד? מישהו עשה עבורנו את המחקר כדי להבין מה אנחנו בעצם רוצים, עיצב מוצר, וייצר במחיר חסר תחרות לאיכות המסוימת. מחקרים מראים כי אנשים מעריכים ואוהבים יותר דברים שהם השקיעו בהם עבודה ומאמץ שהסתיים בהצלחה.

שם התופעה- אפקט איקאה: https://www.hbs.edu/faculty/Publication%20Files/11-091.pdf

המעצבים הגדולים בעולם משתפים פעולה עם איקאה.

ב-2015 שיתוף הפעולה התקיים עם Piet Hein Eek. המעצב ההולנדי הניב קולקציה, רהיטים ואקססוריז בקו של חמרים טבעיים, המדגישים חוסר שלמות ומזכירים מלאכות יד עממיות.

התמונה נלקחה מהאתר: www.dezeen.com

התמונה נלקחה מהאתר: www.dezeen.com

זו ההזדמנות להציג את אחד מהקריטריונים שלי לחיפוש פריטים באיקאה. אני קודם כל בוחנת את החומר ממנו עשוי הרהיט או המוצר. חמרים טבעיים: עץ, קרטון, צמר, כותנה יקבלו תמיד קדימות. הקו של גימורים גסים ולא מושלמים או בעבודת יד הוא בבסיס עבודת העיצוב שלי.

אז בהקשר זה, ב-2015  מעצבי איקאה שיתפו פעולה עם אמנים מקומיים מדרום-מזרח אסיה ליצירת קולקציית NIPPRIG בעיצובו של Nike Carlsson.

התמונה נלקחה מהאתר: ikea.co.il

יש לכך נגיעה גם לעבודה החברתית שנעשית באיקאה.

ב-2016 הוכרז על שיתוף פעולה עם המותג השוודי HAY, אשר הוקם על ידי זוג המעצבים Mot Mette ו-Rolf Roy . בראשית דרכו הוא שאף להיות כמו איקאה, נגיש להמונים אולם לא עמד בכך. ב- 2017 רק בעזרת איקאה הם הצליחו לייצר קולקציה של רהיטי אמצע המאה במחיר המתאים ולהגשים את חזונם הראשון ואילו לקוחות איקאה יכולים לקבל מוצר בעיצוב ממותג ובמחיר נגיש.

שולחן קפה. צילום יח"צ

התמונות נלקחו מהאתר: ikea.co.il

באותה שנה הוכרז כי  Virgil Abloh, הארט דירקטור של הראפר קנייה ווסט המוכר בזכות מותגו המינימליסטי  Off-White יעצב גם עבור איקאה, מוצרים שיצאו לשוק ב-2019. קהל היעד הוא ה- millenials אשר עושים את צעדיהם הראשונים במגורים עצמאיים.

https://www.instagram.com/p/BaT1Ar4lJGf/?utm_source=ig_web_copy_link

קישור לדף האינסטגרם של ההכרזה.

התמונה נלקח מהאתר: https://www.jet-society.com/

בינתיים הוצגו הפרוטוטיפים של המוצרים ואין ספק שזו תהיה זריקת מרץ צעירה לקולקציות הוותיקות.

התמונה נלקחה מהאתר: www.ikea.co.il

ב-2018 הושקה קולקציה שיתוף פעולה עם המעצב המצליח Tom Dixon, כאשר בשנה הקודמת היא הוצגה בשבוע העיצוב במילאנו.

התמונה נלקחה מהאתר www.ikea.co.il

הסדרה נקראת Delacting, שפרושו בשוודית – להיות מעורב. הרהיטים על בסיס אלומיניום קליל, ניתנים לשינוי ולהתאמה לצרכי הבית, עם שולחנות צד ואלמנטים נשלפים נוספים. העיצוב מתאים בעיקר לחללים קטנים ומשתלב עם המסר ה"נומאדי", נוודי, האופייני כל כך לאורח החיים של צעירים.

התמונה נלקחה מהאתר: www.dezeen.com

ובגרסה יותר יוקרתית בשיתוף פעולה עם יצרנית הטקסטיל Bemz:

התמונה נלקחה מהאתר: www.dezeen.com

בשנת 2019 יגיעו לארץ 10 קולקציות מתחלפות של איקאה, כשבכל אחת כ-50 פריטים. חלקם יהיו משל מעצבים ידועי שם. שימו לב, זו אולי ההזדמנות היחידה שלנו לרכוש פריט של מעצב גדול במחיר קטן.

בתרבות היפנית נאמר, כי הרמוניה בין האדם לטבע הוא הקשר החשוב ביותר, הם משתדלים לייצר קרבה בין הטבע לחיי היומיום שלהם על ידי עיצוב חלל הבית, כך שסביבתו החיצונית של מבנה תבוא לידי ביטוי בפנים הבית, אפילו בחללים הסגורים. 
האדריכלות היפנית המסורתית נועדה ליצור הרמוניה ולא לשלוט על סביבתה הטבעית. כאשר אני מעצבת, אני חושבת כיצד אוכל ליצור יחסי גומלין והרמוניה עם הסביבה. כך אני יוצרת זהות חדשה בין הלקוח לסביבתו.

כעת, אתם שואלים את עצמכם : "איך אוכל לעשות זאת בעצמי?!" בשביל זה אני פה. נעשה זאת ביחד.

חשוב לזכור, שאתם לא מעצבי פנים ושום דבר לא מצופה מכם. הלחץ ירד? אז בואו נתחיל.

הטיפ שלי הוא להכניס צמחייה לבית. קצת ירוק ייתן לנו משב של רעננות ויצור חיבור מידי ופשוט בין החוץ לפנים. עוד מעט האביב ומתאים להתחדש עם ירוק בבית. צמחיה נכונה ומטופלת נכון מרגיעה, את העין ואת הנפש ומחקרים מראים כי לקרבה לירוק יש ערך בריאותי

הנה כמה המלצות לצמחי בית :
1.  פוטוס הזהב : העמיד ביותר הוא הפוטוס הזהוב. הוא גדל מהר, מסתפק במעט אור ומעט מים. הוא צמח יפה שנשפך או מטפס ומוסיף המון צבע לחלל.
2.  דקל הבמבוק : שמו ניתן לו בשל גבעוליו שמזכירים במבוק. הוא אינו צריך שמש ויכול לגדול בחללי פנים. 
3.  צמח הדרקון : לצמח הדרקון יש עלים קוצניים עם קווי מתאר אדומים שהופכים את הצמח הזה לייחודי. קרני שמש ישירות עלולות לפגוע בצמח.
כעת אני מציעה לכם להסתכל על חלל הבית שלכם, להסתובב בו ולחוש, האם נוצרת זרימה טבעית יותר בין החוץ לפנים.

"אל תעסקו בנכון ובשגוי, עצרו את התנועה המתמדת של השכל, ותרו על מדידה באמצעות מחשבות, רעיונות והשקפות" אייהי דוֹגֶן זֶנְגִ'י
ראו אם השינוי מתאים לכם. אין נכון ולא נכון. נסו לפעול לפי תחושה. כך תצרו זהות חדשה בינכם לבין החלל.

שיהיה לכם שבוע מקסים, אסתי.

התמונה באדיבות סרטון על משפחת ימגוצ'י: https://www.youtube.com/watch?v=nEw4MSPcW64

שיר ימגוצ'י תפיסת החלל ביצירותיהם של יאיוי קוסאמה ואמנים יפנים עכשוויים

החדשים האחרונים שפעו מפגשים עם התרבות היפנית.  בדצמבר הוקרן ב"בית לתרבות ישראלית" הסרט "קוסמה – אינסוף" בימוי הת'ר לנץ, (ארה"ב 2018  80 דק').

לפני הסרט, הרצאתה של שיר מלר ימגוצ'י, אוצרת מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח: "לפסל חלל" – תפיסת החלל ביצירותיהם של יאיוי קוסאמה ואמנים יפנים עכשוויים.

בינואר חזרה שיר על אותה הרצאה במוזיאון "וילפריד ישראל" בקיבוץ הזורע בלוויית הקרנת הסרט "חדר משלה: נאיטו ריי ואור" בימאית: יוקו נקמורה  (יפן 2015 , 87 דקות).

במוזיאון התקיימה באותה העת נעילת התערוכה "מקום אחר" של היראקי סאווה, אמן וידאו יפני, אשר חי ויוצר באנגליה. אוצרת: אתי גלס גיסיס ומיצב של קוגי' אונו, פסל יפני שחי ויוצר בהולנד ויפן ומציג לראשונה בישראל מיצב שנוצר במיוחד למוזיאון.

קשה להחליט על מה מכל אלה להתעכב כאן. האם על הפרופיל של המרצה, שיר מלר ימגוצ'י, אוצרת אמנות מזרח אסיה ועל בעלה מזה כ- 30 שנים נובויה ימגוצ'י, אמן ברזל ומוזיקאי, אשר נפגשו בטוקיו כאשר למדו אמנות ומאז הם מגדלים את משפחתם בישראל?

האם להתעכב על הסיפור המיוחד של המוזיאון לאמנות המזרח, הנחבא אל הכלים בקיבוץ הזורע? המוזיאון הוקם על שם וילפריד ישראל  http://www.wilfridisraelfilm.org/, אסתטיקן גרמני בעל אוסף אמנות של תרבויות המזרח, אשר הציל יהודים במלחמת העולם השנייה ושילם על כך בחייו, כאשר מטוסו הופל. הסיפור שזור בהקמת קיבוץ הזורע על ידי יוצאי גרמניה, חבריו של וילפריד, יורשי אוסף האמנות שלו עם מותו. הם אלה שהקימו את המוזיאון על פי צוואתו.

ההליכה בשבילי הקיבוץ במוצאי שבת אחת בואך למוזיאון החשוך עדיין, עוברת בקיבוץ מתוכנן ומטופח, אך גם מאוד צנוע, כיאה לקיבוץ של יקים של השומר הצעיר. בשנות ה-30 הופקד תכנון הקיבוץ כולו בידי האדריכל ריכרד קאופמן. הוא הביא עמו תפיסה אדריכלית אירופאית של כפר עם דשא מרכזי ומבני ציבור. מיקומו של המוזיאון נקבע כבר אז, עשרים שנה טרם הקמתו, שהרי לא יתכן לתכנן ישוב ללא בית תרבות. הבניין כמו יתר מבני הציבור של קיבוצי האזור, תוכנן על ידי האדריכלים אל מנספלד (אדריכל מוזיאון ישראל) ומוניו גיתאי, אביו של עמוס גיתאי, בסגנון מודרניסטי במחצית שנות ה-40 ונפתח ב1951, תקופת הצנע.

אני מתקשה לתאר את האווירה הסוריאליסטית עם פתיחת הדלתות בפני שלושים איש, שהגיעו ושוטטו בדממה באולמות החשוכים. במיצב של קוגי' אונו – שנוצר במיוחד למוזיאון, דמויות צפות בחלל, ללא כח כבידה. חוטי אור טוויים באור כחול,  כמו מחזיקים את הדמויות בחלל. "מארג חוטים זה מדמה רשת עצבית במוח שבה מועברים בו זמנית תשדורות ותמסורות בין העולם הפנימי והחיצוני. הפסל המרכזי בחלל שואב את השראתו מדמותו של בודהידהרמה, נזיר הודי שהביא את מסורת הזן בודהיזם לסין. יצירתו של קוג'י אונו, היא ביטוי של חווית האינסוף באמצעות הגוף האנושי. היא מבקשת  לבטל את ההבחנה השגורה בין חומר, תודעה וחלל". (מהקטלוג).

התערוכה הננעלת של הירקי סאוה, היא מסע אל "מקום אחר" הקיים בנבכי זכרונו. הצופים שרועים על כריות פוף ענקיות. "עולמו הדיגיטלי נבנה בדרך עמלנית משכבות של דימויים הלקוחים מהבית ומהטבע מהקרוב ומהרחוק ומשתלבים בהרמוניה. מחזוריות, מעגליות ורעיון הזמן הם מוטיב חוזר בעבודותיו. בעולמו המעודן של האמן קיים טשטוש גבולות בין חוץ לפנים, בין טבע לתרבות ובין דומם לתנועה". https://www.youtube.com/watch?v=jTtS-JgGobI&feature=youtu.be

ואם עדיין לא עייפתם משפע הפרטים והדימויים, עוד כמה מילים על ההרצאה של שיר והסרטים שנלוו אליה על שתי אמניות יפניות כה שונות אחת מהשנייה, אולם חולקות קונספט של חלל ומרחב.

שיר מדברת על תפיסת החלל היפני המחשיבה כל כך את הריק שבין הדברים את ה-Ma. רווח בחלל בזמן. המקום הריק חשוב כמו המקום המלא.

הסימנית של ה-Ma הם שני שערים ובאמצע שמש. זה המקום לחיים וליצירה.

היא פותחת בשיר היקו של איסא, השיר על אור הירח. יפה יותר לראות את אור הירח מבעד לעננים מאשר לראות אותו באופן מלא. תפיסה שבה אינסוף פוגש אינסוף, שמגיע לדורות הקודמים. הקליפה של הגוף שמכילה בתוכה חיים. ריו האן ג׳י הגן היבש. איים עם חצץ מגורף. הפעולה של הגירוף מדיטטיבי. האבן יוצרת אדוות גם קורה עכשיו וגם היה שם תמיד.

ייוי קוסמה Yayoi Kusama היא אמנית יפנית בת 90, שאשפזה את עצמה לפני 40 שנה במוסד פסיכיאטרי ומשם היא יוצרת. עבודותיה הצבעוניות הפכו מאוד פופולאריות. היא כנראה האמנית החיה העשירה בעולם. עבודותיה נמכרות במיליונים ובתערוכות שלה משתרכים תורים אינסופיים. סימן הזיהוי שלה הן נקודות הפולקה האינסופיות, שהיא אומרת שהן תוצאה של מחלת הנפש שלה. הסרט עליה עוסק בביוגרפיה שלה – כישלון והצלחה. בהרצאה על תפיסת החלל מביאה שיר ציטוטים של האמנית, שמעידים עד כמה היא מודעת לאינסוף, לחזרה האובססיבית, לטיפול בגרמי השמים והקוסמוס. הנה כמה ציטוטים מתוך הסרט שנעשה בדוק אביב:

https://www.facebook.com/watch/?v=249651459229905

ייוי, אמנית פרובוקטיבית בנעוריה, היתה האמנית אישה הראשונה שייצגה את יפן בביאנלה.

מתוך הסרט קוסומה אינסוף.

התמונה נלקחה מהאתר: https://www.docaviv.co.il/2018/films/kusama-infinity/

גם האמנית השנייה עליה שיר ימגוצ'י מדברת היא נאיטו ריי Naito Rei שייצגה את יפן בביאנלה ב-1997.  הבולטות בעבודותיה הם שני מיצבי קבע באיי האמנות של יפן נאושימה וטשימה. הסרט הוא על המיצב בנאושימה. חלל עגול כלוא עם פתח לשמיים ולטבע. קורת בו פעולה מינימליסטית של טיפות מים הנובעות מחורים זעירים. שקט, מקום למדיטציה לעומת הרעש של קוסמה.

https://vimeo.com/66543296

כל כך הרבה אינפורמציה, כזה גודש ובסוף מדובר בתרבות ואסתטיקה מינימליסטית. זה אפייני לתרבות היפנית. בי-פולאריות. הרבה ומעט, עמום וברור, חלל חסר גבולות עם דיוק מצמרר. ערב מעורר מחשבה.

בנובמבר נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת צילום של הצלם יליד יפן הירושי סוגימוטו. אוצרת הצילום במוזיאון ואוצרת התערוכה רז סמירה סיפרה: "על התערוכה עובדים כמה שנים. במהלכן, כשנה לפני התערוכה, הגיע האמן במיוחד למוזיאון כדי לראות את האולם בו תוצגנה עבודותיו. באותו היום נפתחה בהמולה רבה תערוכה קודמת, וזה היה היום הכי פחות מתאים לארח את הצלם המינימליסטי והקפדן הזה."

צילום: רותם יונה פאר

מתוך האתר: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5408950,00.html

סוגימוטו לא משאיר דבר ליד המקרה. הוא עצמו תכנן את החלל המוזיאלי. בנוסף להיותו צלם הוא גם אמן וגם אדריכל. הוא לא למד אדריכלות. ״אחרי שהתחלתי להתבונן בארכיטקטורה כמושא צילום גיליתי את היופי והכוח שלה, ונמשכתי לעסוק בתכנון אדריכלי בעצמי״.

אחד הדברים המשמעותיים בתערוכה הוא האופן שבו הוא מבנה את חלל התצוגה. חלל התצוגה מותאם לעבודות -אדריכלות של שבילים מעוגלים אפשר לחשוב על גלים או תלמים בשדה. ההפרדה הזו גורמת לצופים ללכת בין החללים המופרדים לגמרי זה מזה, כאשר בכל אחד מהשבילים מוצגת סדרה בעלת מאפיינים אחידים, השונים לגמרי מהסדרות המוצגות בשבילים האחרים. המבנה המעוגל של הקירות, לכאורה לא מתאים לתליית צילומים, אולם מצד שני מאפשר זרימה טבעית שאינה  כלואה ב"חדרים" ריבועיים.

סוגימוטו יליד 1948, "קצת יותר צעיר מהמדינה שלכם", אמר כאשר היה פה לאירוע הפתיחה. קשה לתאר במילים את התערוכה, אך עוד יותר קשה לתאר אותה בתמונות. מי יכול להתחרות בשלמות הזו באמצעות סנפ שוט בטלפון? סוגימוטו מאט את הקצב ההולך וגובר של המודרנה, הן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לעסוק בהם, והן באמצעות טכניקות הצילום השונות בהן בחר לצילום כל סדרה וסדרה. שום דבר לא מקרי, כל סדרה מצולמת במשך שנים, אותו רעיון, אותה טכניקה, הרבה מאוד מאמץ והרבה פעולות סיזיפיות כדי להוציא פריימים חסרי כל רבב.

צילום: הירושי סוגימוטו

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

המשותף לכל גוף העבודה הם הנושאים סטטיים, שנצבים על ציר הזמן במעין תעתוע שבין מציאות לייצוג של מציאות, בין זמן קונקרטי לזמן פילוסופי. פריימים שההתרחשות בהם קפואה, לא מפני שהמצלמה הקפיאה אותם, אלא מפני שהם קפואים במציאות, אך להיפך, המצלמה הפיחה בהם חיים.

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

צילום: הירושי סוגימוטו

בתערוכה 34 צילומים מחמש סדרות:

דיורמות

בשנות ה-70 לאחר שעבר לארה"ב ללימודים, סוגימוטו התפרסם בסדרת הדיורמות. הדיורמה, היא אמצעי יצוג של המאה ה-19 העושה framing למצבים. סוגימוטו עושה אמנות שנראית מודרנית מצולמת באופן ארכאי. המצלמה המשמשת אותו היא מצלמה 8*10 משנות ה-20 והתמונה נתפסת על גבי לוחות צלולואיד.

במרכז העבודה – המודרנה ומה קורה לטבע. בתמונות בעלי חיים בטבע, אלא שזה לא באמת מצולם בטבע אלא במוזיאון הטבע בניו יורק. אין ניסיון לזייף מציאות, אלא אשליה שצילום יודע לייצר. לתווך באמצעות דימויים מלאכותיים את הביקורת על המודרנה – הייצוג של הטבע. עבר עתיד. שמרנות מודרנה.

צילום: הירושי סוגימוטו

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

בסדרת התאטראות משנות ה-90, סוגימוטו מגיע לאולמות הקולנוע הסנטימנטליים,

הננטשים אט אט ומצלם אותם, רגע לפני שנהרסו והפכו לקניונים.

במסע צילום של בתי קולנוע ריקים מאדם, בטכניקה של חשיפה ארוכה מעמדת המקרין – הוא פותח עדשה והחשיפה נמשכת כאורך הסרט. נוצר מעין היפוך רעיוני – במקום מקרין עומד צלם, במקום פריימים רבים בדקה, פריים אחד לאורך כל הסרט. הרעיון והמושג של הזמן קריטי בעבודה שלו.

מסתכל על מסך הקולנוע כדימוי נשגב קודש. ציר אפסיס כמו בכנסיה.

הצילום הוא מדיום קלסי מסורתי אך האמירה, היא אמנות קונספטואלית. אלו שתי מסורות שלא נפגשות בדרך כלל.

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

צילום: הירושי סוגימוטו

Sea Scapes סדרה משנות התשעים

סוגימוטו מתייחס לזיכרון רוחני מאוד עוד מהילדות ביפן. ההתבוננות באופק הים. בניגוד למה שמתרחש על היבשה, מבט המשתנה תדיר עם הבניה והפיתוח, קו האופק הימיאינו משתנה על פני זמן והוא אולי הציר הקבוע והיציב בעולם. מרחב פרימיטיבי ראשוני. רק מבט אל קו האופק של הים הוא ראשוני ולא פוליטי.

האמן סובב בעולם מנסה לצלם את כל האוקינוסים והימים. גם הכינרת שלנו זכתה לצילום שלו. המצלמה יציבה תמיד קו האופק במרכז הצילום. אין שום סממן המזכיר היכן צולמה התמונה ובכל זאת הכתוביות מקפידות לתאר היכן צולמה התמונה.

"יש שמייחסים להם יופי ״יפני״ מינימליסטי. הם מרהיבים במונוכרומטיות שלהם ובקומפוזיציה העקבית, המחלקת את שטח הצילום למלבנים אופקיים מאוזנים, מתוך רציונל קבוע והרמוניה" (אלעד שגיא-פורטפוליו).

Where the clouds diffused to form the sky.

דיקנאות

שוב רגע מתעתע. המלך הנרי השמיני לגמרי תלת-ממדי, לצד יאסר ערפאת. סוגימוטו מייצר השטחה לא רק של מושג הזמן, אלא גם של הדו ממד והתלת ממד. אלו צילומי בובות שעווה במוזיאון מדם טוסו. אמני השעווה הכינו פסלי שעווה מתמונות דו ממדיות ואילו סוגימוטו מחזיר אותם להיות דימויים צילומיים. הוא מצליח להחיות את בובות השעווה, שמנסות להחיות אנשים שאינם קיימים עוד. כל מה שמצולם הוא בן זמננו.

צילום: הירושי סוגימוטו

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

ארכיטקטורה

הסדרה הארכיטקטונית נעשתה בסוף המאה ה־20 בהזמנת המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג׳לס. סדרה שמביאה מבנים מזוהים ואייקונים. כל מבנה מצולם לחוד בתוך רקע מעורפל. זו קריאה של אדריכלות מודרניסטית. סוגימוטו אוהב ומכיר אדריכלות.

המבנים מזדקנים לא כל כך יפה, אולם בצילומים נעשה להם anti aging, פעולה של התרחקות, מושג הזמן, המבט המטושטש. בין הבניינים בולטים מגדלי מרכז הסחר העולמי, שצולמו ב־1998, כשלוש שנים לפני אסון התאומים.

געגועים.

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

צילום: הירושי סוגימוטו

התמונה נלקחה מהאתר: https://www.dezeen.com

כאשר למדתי עיצוב, קיבלתי עבודה לשרטט את Villa Savoye יצירת המופת המפורסמת של האדריכל השוויצרי-צרפתי לה קורבוזיה.

תרגיל בשרטוט Villa Savoye, אסתי דינור

עד אז הכרתי ככולם את וילה סבואה בפואסי, של שארל-אדואר ז'אנרה, שמו לפני ששינה אותו במעבר משוויץ לפריז, המייצגת נאמנה את תחילתה של האדריכלות המודרניסטית. דרך היד, בחזרה על שרטוט המבנה, התודעתי לגדלות של התכנון הירידה לפרטים, הבנת פשטות הקו והפתרונות היצירתיים לשאלת החלונות, המפנה לאור, הבית המורם מהקרקע על גבי עמודים, כבש העלייה לקומה השניה, האדריכלות החפה מאורנמנטיקה, אבל בכל זאת עושה שימוש במעט צבע.

הבטון החשוף הברוטליסטי, שמאפיין את עבודתם של האדריכלים המודרניסטים של מחצית המאה העשרים, הגילוי, שהיום נראה לנו טריוויאלי של האפשרות לבנות בבטון מישורים לאו דוקא מאונכים עם קיר מעוגל.

לה קורבוזיה, אשר היה מוכשר גם בציור ובפיסול, צוטט "אני מעדיף לצייר מאשר לדבר. ציור הוא מדיום מהיר יותר ומשאיר פחות מקום לשקרים".

הוא הטמיע כמה ערכים המזוהים איתו.

הראשון הוא "מכונת המגורים", מונח שטבע כדי להסביר שבית הוא דבר פונקציונלי, שאינו תלוי בזמן ובמקום. "יחידות המגורים" הם מבני דיור ציבורי שנבנו בתכנונו בצרפת ובגרמניה. גם הוא, כמו האדריכל ויטרוביוס חשבו על קנה המידה  האנושי של האדם ביחס לארכיטקטורה שהוא חי בה. כמו האדם הויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י, היה ה"איש" של לה קורבוזיה- קנ"מ האנושי.

ואם זה מזכיר לנו משהו מהשיכונים של שנות השישים בארץ, או מבתיה של תל אביב הבנויים על עמודים, זה לא במקרה, כי האדריכל הקפדן והגאון, שהיה ידוע גם בשל הפרובוקטיביות שלו, השפיע על הרבה אדריכלים בני זמנו. את לה קורבואזיה ואת רעיונותיו האלה פגש זאב רכטר בהיותו בפריס והציג אותם למאיר דיזנגוף, אשר אימץ אותן בבניית הבניין הראשון על עמודים.

צילום: rex/asap creative

החיים של האדריכל המוכשר והמעניין הזה מורכבים והוא גזר על עצמו שנים רבות של ריחוק מאירופה בזמן המלחמה. בשנת 1965, בגיל 69, הוא מצא את מותו בטביעה בים בחוף ליד בית שהוא תכנן

לה קורבוזיה ("העורב") שמר על השפה האדריכלית הנקיה גם בפרטי עיצוב הפנים. כמעצבת פנים אני מתרגשת בכל פעם שאני רואה חלל פנים או פרטי ריהוט בעיצובו. הרהיטים, מיוצרים עד היום על פי רישיון על ידי Cassina או בחיקויים אין ספור, ואני לא מחמיצה הזדמנות להכניס כאלה לבתים שאני מעצבת.

בביקורי האחרון בפריז, עליו כתבתי בפעם האחרונה, לא ויתרתי על ביקור בביתו הפרטי, בו התגורר כשלושים שנה עד מותו, אשר נפתח לביקורים אך לאחרונה, לאחר שעבר שיפוץ בשימור מקפיד שארך שנתיים, על ידי קרן Fondation Le Corbusier המופקדת על שימור המורשת שלו.

ב- 2009 הכריז אונסקו על עבודותיו של לה קורבואזיה כאתרי מורשת וב-2016 הצטרפו 17 עבודות נוספות לרשימת האתרים לשימור ובהם דירתו הפרטית, בתוך מבנה מגורים פריסאי בתכנונו, ברובע ה-16. Immeuble Molitor נמצא ברחוב Nungesser-et-Coli. בשתי הקומות האחרונות, השביעית והשמינית, קבע האדריכל את מגוריו, ביחד עם הסטודיו שלו. הוא התגורר כאן עם אשתו איבון, סוכנת בית וכלב מחמד שנקרא "המכחול", בין השנים 1934-1965. שותף לתכנון היה בן דודו Pierre Jeanneret.

התמונה נלקחה מהאתר: https://www.dezeen.com

יש מעלית בבניין, שביתר קומותיו עדיין מתגוררים פריזאים מן השורה, אולם היא לא פתוחה לשימוש המבקרים הרבים שמגיעים לכאן, על כן טיפסנו את כל 8 הקומות ברגל ויצא לנו להתרשם גם מחדר המדרגות הצר במיוחד ומהחצר הפנימית שמכניסה אור גם לדירות הפנימיות.

בכניסה הסטודיו הגדול והמואר באור יום יוצא דופן. האור בא מלמעלה וכל החלונות בזכוכיות חלביות המסננות את האור. בכדי להפיק את מירב התועלת מהנוף הנשקף משני צידי הבניין יצר האדריכל את מסך הזכוכית בחזית קומות הבטון-זגוגיות ולבני זכוכית לחליפין. אלמנטים מצילים מפני שמש ישירה הוצבו בחלונות .

מסתבר שבחדריו הפרטיים העדיף המודרניסט קצת אבן טבעית וקשתות במראה מרוכך משהו. לצד הסטודיו המרווח משרד קטנטן כל הנגרות בעץ לבוד לא צבוע.

הדלתות הענקיות בעץ צבוע על צירי פיבוט, שמאפשרים לדלתות להיפתח לשני הכוונים פנימה והחוצה.

המטבח, מינימליסטי, ואין בו כל זכר למותרות. מרפסת לכל אורך חדר השינה משקיפה על יער בולון הסמוך.

הבניין שוכן לצד איצטדיון Jean-Bouin מחלונותיו ניתן היום לצפות במגרשי הטניס של משחקי הרולן גרוס.

המעניין ביותר הוא חדר השינה. מהמיטה המוגבהת מאוד יכולים היו השוכבים בה לראות את הנוף עד קו האופק המרוחק. המקלחת הצמודה והשרותים בנויים בתוך כוכים דמויי מערה, ממש מתוך חדר השינה ומזכירים תאים בים באנייה. כשראיתי חדרי רחצה כאלה בוילה סבואה תמהתי מי יכול להתרחץ כאן. עכשיו הבנתי שאם בנה כאלה לעצמו, כנראה סבר שזה נוח.

השימור והשיפוץ כללו החזרת הרהיטים כפי שהיו בעת בו התגוררו בו דייריו המקוריים. חברת הרהיטים Cassina שחזרה את רהיטי הבית בניהם שטיח עור פרה, רהיטי הישיבה בעור שחור וכסא LC2 המוארך המפורסמים.

הצביעה בצבעי יסוד כחול ואדום, בלוית ורוד, תכלת אפור, מאפיינים עוד עבודות של מודרניסטים, על אף ההתנגדות לאורנמנטיקה, לא זנחו קצת צבע.

התמונה נלקחה מהאתר: https://www.dezeen.com

בית הדירות שנבנה בשנות השלושים הושלם ב-1934, בא להדגים את רעיונותיו התכנוניים: שמיים, עצים פלדה ובטון – ארבעה אלמנטים אורבניים הכרחיים לחיים מודרניים.

רואים טוב? אם לא, תוכלו להגיע למרפאת העיניים שעיצבתי בבית דחף בתל אביב.

כדאי לכם, הנוף משם מדהים.

בתמונה: שדרות ירושלים ביפו, הנוף מחלונות המשרדים מתחת לבית דחף

ישנם בניינים, שאומרים עליהם בבדיחות, שטוב שאתה נמצא בתוכם, כי אז אתה יכול ליהנות רק מהנוף הנשקף מהם. גם אם האדריכלות שלו התכוונה לטוב, "בית דחף" בפינת הרחובות בן צבי ושדרות ירושלים ביפו, ידע ימים טובים יותר. חזותו מגושמת ואפרורית, מסדרונותיו מזכירים בנייני הסתדרות מוזנחים, אך מחלונותיו  הגבוהים נשקף הים למערב ושדרות ירושלים המוריקות לצפון.

המרפאה הותיקה שופצה, לאחר הרבה שנים של תחזוקה בינונית, גיבוב ריהוט מזדמן ומזדקן, דלתות חבוטות משנים, תקרת מגשים מהפשוטות ביותר ובהן מהבהב עדיין אור ניאון קר ולא נעים. המשרד שבקצה המסדרון קיבל את השאריות של מה שחתכו ממנו יתר המשרדים, מה שהשאיר אותו עם צורת משפך בלתי אפשרית. הדבר היחיד החינני שנותר בו היא שורת החלונות, בעלי מסגרות אלומיניום בצבע ברונזה ובעיקר הנוף המדהים שנשקף מהם.

בתמונות: לפני

באופן לא שגרתי החלטתי להציב את שולחן הרופא כאשר צדו מופנה לדלת הכניסה, אולם פניו אל החלונות. כך שהוא, אשר מבלה בקליניקה יותר מלקוחותיו, יהיה זה שיהנה מהנוף המקסים. היה צורך להקצות מקום גם ליתר מכשירי הבדיקה ולכיור. מתחת לקו החלונות בנינו ארון חדש מעץ לבוד, מעץ הלבנה (מבירץ') אשר מסתיר את הצנרת של מערכת המיזוג אך גם מותיר מקום לאחסון חומר משרדי ותרופות. בחומרים ובטיפול בפרטים הסכים הדוקטור לאמץ את הקו היפני אשר הצעתי. לו עצמו יש משפחה ביפן, ומה שהצעתי לא היה זר לו.

בתמונה: אחרי

מראה המרפאה: צורת החלל מאתגרת

בחזית השולחן מזוודת עדשות הבדיקה הישנה ועל הקיר יצירת האמנות שנוצרה מהן

הצעתי לחפות את הרצפה בפרקט טבעי. דעתי התקבלה ברצון, למרות הדעות הרווחות שאין זה חומר מתאים לחללים ציבוריים. אני חולקת על הדעה הזו ומסרבת ככל שאוכל להכניס לעבודותי פרקט למינציה סינטטי.

כבר היו לנו כסאות כתומים במצב סביר והמשכנו עם הצבע הזה. החלונות קיבלו וילונות דואט של אורגון בצבע כתום חוור. דואט הם הווילונות בצורת הרמוניקה והם מחדירים אור, תוך שהם מרככים אותו ונוסכים צבע כתמתם ונעים בחדר. צריכים אותם בעיקר בשעות אחרי הצהרים כאשר השמש יורדת לים בזווית אכזרית, ונכנסת הישר לחלונות. בחרנו שולחן מעץ בהיר בחנות הריהוט המשרדי פיטארו וכיסא מנהלים לבן  נרכש בשכטר ברמת החייל.

הכסאות הכתומים הכתיבו את הצבעוניות של הווילונות. איך כתמתם נכנס פנימה כשהם מורדים

במרפאה הישנה מצאתי מזוודת "ג'ימס בונד" כפי שהן נקראו בשעתן, המכילה עשרות עדשות אופטיות, אשר שמשו לבדיקה אופטומטריסטית. היום זה נעשה בעזרת מכשיר המאפשר לרופא להחליף את קימורי העדשות באופן אלקטרוני, אך בעבר היה עליו להרכיב את העדשות אל תוך משקפי מתכת מיוחדים. גם את המשקפיים מצאתי.

הזמנתי את האמנית שילה אורינגר וביקשתי ממנה להכין מהעדשות עבודת אמנות.

שילה הגיעה מפרדס חנה לתל אביב לפגוש את הלקוחות. היא עובדת הרבה ב Ready Mad וכך גם בעבודה זו. היא הציבה את העדשות בתוך ריבועים על גבי לוח, שהיא מצאה מתגלגל באיזה מקום.  ועכשיו העבודה תלויה מאחורי הכיסא של הרופא. העיניים הרבות כמו מסתכלות מתוכה, כאשר חוטי תפירה כחולים ואדומים משתשלים להם בחופשיות, כדי ליצר להן מסגרות.

בתמונה: בונזאי משיח ההדס וסימנית שמשמעותה "יופי"

גם מסגרת המתכת קיבלה התייחסות, כאשר הוצבה כמו מוצג מוזיאלי על מעין פדסטל (קן) מגזע עץ לא מעובד.

ביום בו היא הגיעה לתל אביב להביא את העבודה, התארחו כאן קרובי בני משפחת הרופא אשר הגיעו מיפן והילדים השתעשעו בהרכבת המשקפיים המצחיקים

בכדי להשלים את המראה היפני של המרפאה, הבאתי עץ בונזאי של צמח הערבה. בונזאי היא האמנות היפנית, שעוסקת בגיזום עצים במטרה להפוך אותם לננסיים. מן העבר השני הצבתי עץ אהבה בעל הגזע המסתרג, גם הוא עץ שמקורו במזרח. ולהשלמת כל זה הצבתי שלט קטן בקליגרפיה יפנית שהכינה לי המסטרית תרצה פייטן, לחתום על עבודותי. משמעות הסימנייה "יופי" מילה שמבטאת היטב את יופיו של המקום. ביציאה מהמרפאה תלויה כרזה מפעם המבקשת לשמור על השקט ולהזכיר שאנחנו עדיין, אחרי הכל, עדיין בישראל.

בנובמבר-דצמבר התקיימה סדרה ארוכה של אירועים מתרבות יפן בבירה הצרפתית. עם ידידתי האדריכלית אורלי פלדמן, הקדמנו את הסיור המתוכנן הזה, ממש לפני שהאפודים הצהובים התחילו להבעיר את שדרות האליזה

הקרדיט למשחק המילים צריך לתת לאדריכל אריה קוץ, אשר קרא כך לסיור שהוציא לפריז החורף, על משקל שם הסרט עם ג'ין קלי בבימוי וינסנט מינלי, ועל שם היצירה המפורסמת של ג'ורג' גרשוין "אמריקאי בפאריז". לאירוע כולו קראו Japonism, , שם שמבטא, עוד מהמאה ה-19 חיבה שרוכשות תרבויות אחרות לתרבות היפנית.

בשנת 2018 חגגו הצרפתים והיפנים 160 שנות קשרים דיפלומטיים, סיבה טובה למסיבה בה הגיעו כ-100 אירועי תרבות יפנית אל מוסדות התרבות הצרפתים. גולת הכותרת מבחינתי הייתה תערוכת רטרוספקטיבה שנערכה במוזיאון פומפידו לאדריכל תדאו אנדו

Tadao Ando זוכה פרס פריצקר היוקרתי לאדריכלות לשנת 1995. אנדו, יליד 1941 מאוד מוערך על עבודה ייחודית בבטון, טיפול רגיש באור הטבעי ומחויבות עזה לטבע. מבסיסו באוסקה שביפן, הפרשנות הסגפנית אך העשירה של מודרניזם מהדהדת עם התפיסה היפנית לאדריכלות ומביאה אותה לשיא.

מוזמנים לצפות בראיון עם האדריכל. אמנם מעט ארוך, אבל נותן הכרות חשובה ומסביר מדוע הוא נחשב לאדריכל החי המפורסם ביותר. שווה צפייה.

https://www.centrepompidou.fr/cpv/agenda/event.action?param.id=FR_R-adc02dae4259a50377c882cfcab71f1&param.idSource=FR_E-adc02dae4259a50377c882cfcab71f1

השילוב עם הטבע. רבים מהמבנים שלו טמונים באדמה או משתלבים בטופוגרפיה, בצניעות רבה, אך לא מאבדים מהמונומנטליות שלהם. התפיסה היפנית של ה-MA  הלא הוא הריק – האין, שחשוב לא פחות מהיש. אמנות הגריעה לא נופלת מאמנות ההוספה.

המרווחים מעבירים אור, החומר מסיבי- הבטון, אך תמיד מתלווים אליו אלמנטים עדינים כמו מים, משחקי אור וצל פרספקטיבות וחתכים נקיים מאוד. מעט מאוד חומרים. הצמצום העשיר ביותר.

התערוכה הגיעה לפריז מטוקיו, אך עברה שינוי. מה שמייחד אותה הם המודלים הענקיים והמפורטים, שנבנו על ידי הסטודיו עצמו. בשביל להכניס התערבות למבנה אחד, יוצר הסטודיו מקט של העיר, הרובע, ההר, האי בו ימוקם המבנה.

כחמישים עבודות אדריכלות מוצגות בתערוכה הרטרוספקטיבית של האדריכל בן ה-80, באמצעות כ-70 מודלים, 180 רישומים וצילומים והן זורות אור על עשרות מבני ציבור ומבנים פרטים, שאפיינו את הקריירה של אנדו. התערוכה מחולקת ל-4 פרקים או נושאים:

הצורה הבסיסית של החלל, האתגר העירוני, מקורות הנוף והדיאלוג עם ההיסטוריה.

אלו אמנם הרעיונות הבסיסיים שמעסיקים את האדריכל.

הצורה הבסיסית של החלל, המבנים אינם סבוכים ולרוב מקבלים את אחת מהצורות הבסיסיות: עיגול מרובע או משולש. האתגר העירוני מכסה עבודות המשולבות במרקמים אורבניים ובדרך כלל בולטות בו, לא באופן מונומנטלי כמו גובה, או צורה, אלא דווקא בפשטות הרעיון או הייחוד של החומר. על מנת לחדור לאזור עירוני הקים הסטודיו מודל של האזור הנרחב שבו ממוקם המבנה ובוחן את השתלבותו.

מקורות נוף הם אותם מבנים, המקיימים יחסים עם הטבע והטופוגרפיה. מודל של האי נאושימה, בו יש לאנדו תשעה מבנים הוא גולת הכותרת של פרק זה. בכל מקום ישנו דיאלוג אחר ושונה עם הנוף, אם במבנים החודרים לתוך האדמה וכמעט נסתרים בו, או מבנים בהם הנוף חובק את המבנה ואילו המבנה מבצבץ מתוכו באופן מקורי ומעניין, כמו בגבעת הבודהה ,או מבנים המתגלים באופן שונה מזוויות ראות שונות בנוף כמו בכנסיית המים.

הטבע הוא חומר עבור אנדו. האור, הרוח והמים הם מרכיבים, שהעבודה אינה יכולה להיות שלמה בלעדיהם. כנסיית האור וכנסיית המים הן בין שתי היצירות הראשונות שזיכו את אנדו בתהילה.

בתמונה: כנסיית האור באוסקה משנת 1989

בתמונה: כנסיית המים

דיאלוג עם ההיסטוריה מתייחס לאותם מבנים, אשר אנדו נכנס לתוכם עם תוספות מודרניות, שמשתחלות לתוך החלל ההיסטורי באופן מושלם. שפה בתוך שפה.

ב-2019 יושלם המוזיאון שאנדו בונה בתוך הבורסה החקלאית ההיסטורית. זהו מבנה עגול, אשר שימש בעבר כבורסה לתבואה. פרנסואה פינו, הבעלים של גוצ'י שכר אותו על מנת שיבנה מבנה להצגת אוסף האמנות שלו.

בתמונה: המוזיאון בו מתקיימת התערוכה – מרכז פומפידו

האדריכל הגאון לא למד מעולם אדריכלות, אלא החל את הקריירה המקצועית שלו כנהג משאית ומתאגרף. כנער בבית הספר ראה את מלון אימפריאל, מבנה גאוני של האדריכל פרנק ללויד רייט, שהוקם בשנות העשרים של המאה הקודמת. החוויה הותירה בו רושם עז.

משפחתו לא יכלה לממן לימודי אדריכלות, אולם אנדו ערך מסע בעולם לראות מבנים של האדריכליים המודרניסטים, מיז ואן דר רוהה, לואיס קאהן ולה קורבואזיה. עם האחרון היה אמור להיפגש, אולם לה קורבואזיה נפטר שלושה ימים לפני הפגישה המיועדת. הוא למד רישום ועיצוב פנים בהתכתבות ועוד לפני גיל שלושים בשנת 1969, פתח סטודיו לאדריכלות 'טדאו אנדו אדריכלים ושות'.

גם 30 עובדיו הצעירים במשרד, מעדיפים את תהליך העבודה המסורתי, שמקדים כל שרטוט ממוחשב.

זה מה שמראה התערוכה: המקט נבנה ידנית, השרטוטים נעשים בעיפרון. כמובן שיש תכנון ממוחשב אך את התחושה הראשונית את ההשראה משרטט האדריכל בתערוכה בקו רישומי זריז בטוש צבעוני. זה בא לבטא את הקלילות של הרעיון האדריכלי, גם אם יושקעו אחרי כן שעות בניה ובדיקה רבות בהמשך.

בתמונה: עיצוב הבורסה

בתמונה: האי נאושימה

בתמונה: הבודהה הטמון בחלל שנחצב בהר ראשו מציץ מראש ההר

בתמונה: שילוב בתוך מרקם העיר

בדרך חזרה ממוזיאון הלובר בלאנס צפונית לפריס, שעה נסיעה ברכבת המהירה כתבתי:

"לא נסענו בשביל התצוגה. מוצגי לובר אפשר לראות בלובר. מה שמשך אותנו לכאן הוא בניין המוזיאון, שתכננו צמד האדריכלים היפני ממשרדSANAA Kazuyo Sejima וRyue Nishizawa –

בדרכם האפיינית, קירות זכוכית בין ניצבים דקיקים נושאים גג שטוח. צללית המבנה כמעט שקופה ומכניסה פנימה נוף מטופל אך במעט. אלומיניום הוא חומר שלא ראיתי הרבה בשימוש באדריכלות של הזוג היפני וכאן הוא משמש בנדיבות."

ב-2006 החליט הלובר להוציא חלק מאוספיו מפריס, על מנת שתהיה הזדמנות גם למי שלא מגיע לפריס ליהנות מהפריטים שאחרת היו נותרים במחסנים. מי שמכיר את התורים הארוכים של תיירים, המשתרכים בכניסה ללובר בפריס, יכול לחשוב על הנסיעה גם כדרך לקיצור תורים.

אחת הסיבות לבחור בלאנס היא קרבתה לקו הרכבת המהירה. הנסיעה ב- TGV גומעת את מרחק  200 הקילומטר בתוך קצת יותר משעה. ולמרות הקדמה, תחנת הרכבת מעידה כי בכל זאת הגענו לפריפריה.

בתמונה: תחנת הרכבת

העיר לאנס Lence  היא עיירת כורים בת כ-30 אלף איש, אשר המכרות בה חדלו מלפעול. המוזיאון, שנחנך בתאריך הסמלי ה-12.12.12 הוא, כנראה, ניסיון לשחזר הצלחות כשל מוזאון גוגנהיים בבילבאו, או מוזיאון פומפידו במץ, או שמא להוציא שלוחה של המוסד התרבותי, כפי שעשה הלובר באבו-דאבי.

היוזמה שהיא עדיין מימי הנשיא שיראק, עלתה למשלם המיסים הצרפתי 150 מיליון יורו. אחת הדרכים לייצר אטרקציה במקום הנידח הייתה להביא אדריכלים כוכבים לתכנן אותו. זוכי התחרות שנערכה הם צמד האדריכלים היפנים סג'ימה ונישיזווה ממשרד SANAA , זוכי פרס פריצקר ומי שתכננו מספר מוזיאונים ומבני אקדמיה מעניינים ועומדים לסיים את מבנה בצלאל החדש במרכז ירושלים.

ניתן לעשות את הדרך מתחנת הרכבת למוזיאון בנסיעה קצרה וחינמית בשאטל או בהליכה ברגל דרך רחובות העיירה ויער שמוביל אליו. בדרך הרגלית מתגלים לעיני ההולכים רחובות לא שוקקים של העיירה, שמתוארת בכתובים כאחת המכוערות בצרפת, איצטדיון כדורגל אימתני והרי עופרות המתכת של המכרות הנטושים. אבל זו גם הזדמנות להתוודע בהדרגה למבנה, שהוצב בצניעות יחסית בלב שדות הבור, אשר נותרו בלתי מטופלים כמעט.

המבנה בעל הצללית הנמוכה, מחופה מתכת אפורה ומבריקה נראה כאילו ערפילי, משקף בעמימות את הנוף שמסביבו. אדריכלית הנוף קטרין מנסבך היטיבה להתכתב עם הנוף המקומי וגם עם מסורת הגן היפני.

'בדומה למוזיאונים נוספים בתכנונם, כמו מוזיאון הזכוכית בעיר טולידו במדינת אוהיו, או המוזיאון לאמנות המאה ה-21 בקנזאווה, יפן, גם הפעם בחרו האדריכלים היפנים לתכנן מבנה נמוך שנפתח אל הסביבה המקיפה אותו. השטח העצום והמישורי אפשר לפרוש את אולמות התצוגה והשימושים הנוספים על פני קומה אחת בלבד, בנוסף לקומת המרתף, ולשכלל את הקונספט של הקופסאות המוכרות מהמוזיאון החדש לאמנות מודרנית בניו יורק בתכנונם'. ((Xnet

מבנה השטח הכתיב מבנה מאורך, האדריכלים מתייחסים הן לעירת הכורים הצנועה בעלת הבתים הנמוכים והן למבנה ארמון הלובר הפריזאי בעל המבנה הריבועי ממנו יוצאים האגפים המקיפים את גני הטיולרי.

החומר בו השתמשו האדריכלים הוא המקורי והמפתיע מכל. לוחות אלומיניום דקים, כסופים ומבהיקים למחצה מחפים את הבניין מבחוץ ובאולם המרכזי גם מבפנים. התעתוע של מהי השתקפות ומה גוף הבניין גורם לו להראות אוורירי ומרחף. הגגות, בחלקם בזכוכית, מאפשרים להכניס את אור היום מלמעלה, ובכל זאת להשאיר קירות לתצוגת האוסף המוזיאלי. עוצמת האור הטבעי נשלטת על ידי סוככים פנימיים.

28,000 מ"ר שטח המבנה –  נמתח לאורך של 360 מר' מסוף אולם הכניסה בעל קירות הזכוכית ומשכן גם את חנות הספרים והקפטריה. האולם המרכזי נקרא "גלריית הזמן". זהו אולם אחד, המשתפל מטה ובמבט אחד ניתן לראותו מהכניסה. זהו אולם המשתרע על פני 4000 מ"ר, כשביעית משטח המוזיאון והמכיל באולם אחד יצירות אמנות וארכיאולוגיה מ-6,000 שנה ומכל תרבויות העולם. הסדר הוא אמנם כרונולוגי והוא מגיע עד למאה, ה-19 כמו הלובר. אולם, גם אם יש כאן מחשבה אוצרותית, העדר המחיצות והדחיסות מעוררים תחושה של רכבת הרים מטורפת, הטסה במנהרת הזמן ודוחסת תרבויות לקפסולות מרוכזות ברוח הזיפזופ של המאה ה-21. לסקפטיים, אשר לא האמינו בתחילה שהלובר יוציא לפריפריה יצירות אמנות מקוריות, ניתן לאמר כי האוסף בהחלט חשוב.

בתמונה: גלריית הזמן

במרכז הקיר בירכתי האולם "החירות מוליכה את העם” של אוז’ן דלקרואה, שצויר אחרי הפיכת יולי 1830 נגד שובה של המונרכיה הצרפתית, ציור שהפך לסמלה המובהק של הרפובליקה הצרפתית. במרכזו אשה יפהפייה, חשופת חזה, המניפה את דגל הטריקולור.

"חנה, מרים וישו התינוק" של ליאונרדו דה וינצ'י, הקיץ של ג'וזפה ארצ'ימבולדו  “מסייה ברטאן” של דומיניק אנגרה, "דיוקן המרקיזה התשיעית מסנטה קרוז” פרי מכחולו של גויה, כל אלה בכפיפה אחת עם פסלים יוניים קלאסיים, אריחי קרמיקה עות'מניים, מיניאטורות פרסיות וסרקופגים פניקיים.

האדריכלות מרשימה לא פחות בכל אחד מהאולמות האחרים, בחלקם תערוכות נושא מתחלפות ובאחרות עבודות אמנות מהמאות ה-20- וה-21 שגלרית הזמן איננה מכסה. אך המבנה אינו שלם בלי אדריכלות הנוף המקסימה, שנראה כאילו אף אחד לא תכנן אותה.

בתמונה: ניקי סה סן פאל

בתמונה: דלקרואה

קרדיט צילום: אי פי

בתמונה: ספרייה

בתמונה: פסל רודן

בתמונה: תערוכה מתחלפת על אהבה

קפיטריה וחדרי התכנסויות בגדלים שונים, כל אחד בתוך חלל אליפטי עשוי זכוכית מקומרת. מלבד אולמות התצוגה וביתן הכניסה שתי הקופסאות הקיצוניות כוללות אודיטוריום אטום בצד אחד ואולם תצוגה שקוף בצד השני, שיארח עבודות אמנות מקומיות. נוסף על חמש הקוביות, עוד שני מבנים קטנים בשטח המוזיאון מאכלסים את משרדי המוזיאון ומסעדה.

מבנה מרשים.

נהוג לחשוב על קרמיקה כחומר ליצירת כלי אחסון והגשת מזון או פסלים, אבל יפעת מצאה את הדרך ליצור ממנו פרטי ריהוט חזקים ולא שבירים. היא מצליחה ללכוד את הצורות הטבעיות שנותנות תחושה כי מדובר באלמנטים מן הטבע; סלעים או גזעי עצים.

את יפעת פגשתי בסטודיו שלה, שהוסב מבית מגורים קטן של פעם, לסטודיו משופץ בבית פרטי עם גינה מזמינה בקרית אונו. בחצר ניתן להתרשם מחלק מהעבודות שלה: מקבץ שולחנות קפה לסלון, שולחנות צד ושולחנות יפניים. חלוקי נחל ענקיים על הדשא מזמינים לישיבה בגינת התבלינים. שם יפעת אוהבת לפתוח את הבוקר עם כוס תה של עלי מרווה ושיבה רעננים.

בתוך הסטודיו ניתן להתרשם מה-DRUM TABLES  במימדים הייחודיים לה….גדולים ומשמעותיים, המחופים בגלזורות העדכניות ביותר שלה.

ריהוט קרמי זה הייחוד שלה. היא מצאה אותו לאחר שסיימה שני תארים אקדמאיים, כפי שציפו ממנה כבת למשפחה ירושלמית מסורתית. היא נולדה ברובע היהודי כדור שמיני בירושלים לאחת מהמשפחות הוותיקות, שהיו שותפות לתקומתה ולאחר שחרורה מהצבא ירדה ללב המאפליה- לתל אביב.

אחרי תואר ראשון במנהל עסקים ותואר שני בתקשורת המונים, עבדה כשכירה בתחום השיווק, אך עדיין לא הרגישה מסופקת מקצועית. היה לה חלום משונה ליצור ספה מקרמיקה. לבסוף מצאה חוג קרמיקה בו החלה לגלות את העולם הקרמי. בתחילה חשבה שזה תחביב. במשך שש שנים למדה והתנסתה, אך לא הצליחה להגשים את החלום.

היא שכרה מרפסת בסטודיו של יוצר קרמי קרוב למקום מגוריה. בערבים ובלילות, לאחר העבודה, חקרה וחיפשה חומרים, למדה טכנולוגיות של החומר ולאחר הרבה מאד עבודת רגליים תרתי משמע, החלה לגבש לעצמה פורמולה של חומר ושיטות עבודה ייחודיות לה. הזמינה חומרים מחו"ל, עשתה הרבה מאד ניסיונות, חוותה כישלונות וגם הצלחות ולאט לאט שיפרה את הפורמולה.

בשנת 2008 החליטה לעשות צעד משמעותי נוסף ופתחה את הסטודיו שלה במרכז תל אביב, בסמוך לכיכר רבין. עם השנים החליטה להעתיק את מקום מגוריה עם משפחתה לקריית אונו לטובת גידול בנותיה, ולאחר מספר שנים העבירה גם את הסטודיו שלה למיקומו הנוכחי בקריית אונו. כאן היא מוצאת את המיזוג הנכון בין חיי העבודה וחיי המשפחה במינונים המתאימים. כאן היא מוסיפה לחקור את יסודות החומר הקרמי ולהוציא ממנו תכונות חדשות בכל פעם. כאן היא ממשיכה ליצור פרטי ריהוט חדשים הנובעים מצורך של החיים. כך יצרה לראשונה את אמבטיית התינוקות הקרמית, כי רצתה שבנותיה ייהנו ממגע חומר נעים, שאינו מתכלה כאמבטיות הפלסטיק המקובלות. כדי להעניק להן חוויה חושית נוספת, צבעה את האמבטיה בצבעים עליזים ואף הדפיסה דגיגים, שאפשר לשחק איתם תוך כדי הרחצה.

צילום יפעת שטרנברג

היכולות הטכנולוגיות של יפעת בתחום הקרמיקה הן מבין המפותחות בארץ. כל פריט ריהוט נוצר על ידי שילוב ייחודי ומאזנים מדויקים של חומרי גלם וגלזורות, כך שהוא יציב כמו סלע, אך חלול וקל לשינוע. השילוב הזה הוא סוד הצלחתה. זהו הסגנון הייחודי לה שאחרים מתקשים להשיג. עבודותיה מבוקשות על ידי לקוחות ואדריכלים לריהוט פנים וחוץ, בבתי מלון ובמסעדות בארץ ובחו"ל. פריטיה נמכרים גם בארה"ב, צרפת, הונג קונג ואנגליה.

היא מייצרת נראות מעניינת, המשלבת רכות כמו של טקסטיל עם חוזק ואמידות, המאפשרים להשתמש בפריטים אלה כרהיטים. בטכניקה מורכבת היא משיגה גם צבעוניות מגוונת לפי צורך ולפי הזמנה.

ניתן להתרשם מעבודותיה באתר שלה: www.ifatshterenerg.co.il

את הקיץ ניצלתי ללמוד ולהתמקצע במטרה להשתפר בעבודתי.

סיימתי ללמוד קורס מתכנן מערכות תאורה בכיר שכללתי את יכולות השרטוט שלי בקורס Autocad  למתקדמים את יכולות השיווק בקורס לעריכת סרטונים ואת הידע והאהבה שלי לתרבות היפנית, בשתי סדרות הרצאות עם פרופ' יעקב רז ומרצים אחרים על תרבות יפן.

תיבלתי בהרצאות מזדמנות של פרופ' ניסים אוטמזגין על יפן העכשווית ושל חיים שוסטר על זן ואמנות האהבה. ואת הידע והאהבה שלי לתרבות היפנית, בשתי סדרות הרצאות עם פרופ' יעקב רז ומרצים אחרים על תרבות יפן.

אבל, האם ידעתם שהצבע הכתום הולך להיות אחד הטרנדים המובילים בגלל דאעש?  שמעתי זאת בהרצאות המרעננות של גיל רויטר ונטלי יצחקוב על טרנדים, באולם מלא עד אפס מקום בעיקר במעצבות, כי מי כמונו המעצבים צריכים להתעדכן?

לערב הזוגי הזה חברו חזאית הטרנדים נתלי יצחקוב ויזם העיצוב גיל רויטר. גיל, בוגר עיצוב חזותי בשנקר, מעצב ומוביל סיורי עיצוב בתערוכות בעולם, דיבר על מהו טרנד וכיצד הוא נוצר, מהם עולמות התוכן שמהם ניתן לגבש מגמות עיצוב עתידיות, ומהם הטרנדים שנזכה לראות בשנים הקרובות.

נתלי יצחקוב, בוגרת מגמת אופנה בשנקר, אשר עבדה עם כוהנת הטרנדים לי אדלקוט, ניסתה לשתף אותנו בתשובה לשאלה מה יהיו הטרנדים של עולם האופנה והעיצוב בשנת 2020, וכיצד טרנד בא לידי ביטוי בעולמות האופנה, האדריכלות, האמנות והטכנולוגיה.  נתלי סקרה את האירועים הבולטים של השנה החולפת, כיצד מתרגמים אותם לטרנדים וצבעים דרך דימויים, ולבסוף נחשפנו ללוחות השראה נבואיים. ולקינוח נזכה להצצה לטרנדים הבאים הבולטים והחמים בעולם האופנה ועיצוב הפנים.

שניהם דיברו על מקורות ההשראה של חזאי הטרנדים ומה נדרש מאנשי המקצוע לעשות על מנת להתעדכן. איסוף מידע חזותי וכיצד ניתן לחלץ ממנו אסוציאציות ותובנות, שאיתן אפשר להסתכל קדימה. זוהי עבודה קשה של כיתות רגליים, והמצאות בכל החזיתות החשובות: אירועים, תערוכות, אתרים ומגזינים.

גם אירועים לא נעימים משאירים חותם בטרנדים, ואירועים בעולם משפיעים עליהם מאוד. למשל האסון שקרה במכה ב-2015 בו נמחצו למוות עולי רגל, הביא את דולצ'ה וגבנה ליצור קולקציה של חיג'אבים לבנים. בהשפעת משבר הפליטים יצר קניה ווסט ליין למותג האופנה המצליח שלו YEEZY. הכל כלול, הנשיא טרמפ, הליצנים המפחידים, הממד האקולוגי מצד אחד והטכנולוגי מצד שני.

ואיך ידעה נטלי עוד לפני זמן מה שהצבע השנה יהיה הכתום? בגלל התמונות האייקוניות של ההוצאות להורג של דאעש, ובגלל חגורות ההצלה של סירות הפליטים.

ולמי זה חשוב? למשל למעצבים, שלקוחותיהם רוצים להיות מעודכנים באופנה מצד אחד ושלא תתיישן במהרה מצד שני. בעולם גלובלי הטרנדים זוכים לחשיפה בינלאומית אך רבים מהם נותרים לוקאליים. משום כך יש לדעת להבחין בן טרנד שאורך חייו הוא 30-40 שנה לבין גחמה-FAD הנעלמת לאחר עונה או שתיים.

באופנת לבוש התגובות מאוד מהירות. בעידן האינסטגרם אין צורך להמתין בין תצוגת האפנה ועד שיגיעו הפריטים למדפים. גם לא נורא אם לא נוכל להסתכל על מה שרכשנו לפני מספר חודשים. בעיצוב פנים העניינים הם קצת יותר איטיים ויותר יקרים.

והרי התחזית:

סרטון

הצבע יהיה משמעותי בבתים שלנו בעתיד. כאמור, כתום מחמרה ועד פודרה,

העיור הצפוף נותן את אותותיו בעיצוב הפנים בכמה דרכים: מצד אחד פתרונות טכנולוגים וניצול המרחב הקטן ומצד שני מגמות של חזרה לטבע כדי לחוש בטוב בתוך החללים הקטנים והעירוניים.

אוספים הם אחד הטרנדים שמופיעים בתערוכות הבינלאומיות

ואיך אנחנו משתלבים בכל זה? חומרים טבעיים, עבודה בחללים קטנים, טכנולוגיה מפותחת, רובוטיקה ויצירתיות, הם כולם חלק מהאסתטיקה היפנית-הסגנון המוביל אותי בעיצוב הפנים. גם לדעת נתלי יצחקוב, העיר המובילה בעולם בטרנדים היא טוקיו ולא לשכוח כמה היא הולכת להיות חשובה באולימפיאדה ב-2022. אז הישארו אתי!

למען הקהילה, גם השנה לקחתי חלק באירועי "בתים מבפנים", האירוע המרתק והחביב עלי, אשר למרות החשש מביטולו חזר להתקיים גם בתל-אביב.

בקומת הלובי של עיריית תל אביב, שבימים כתיקונם נותנת שרות לקהל בענייני ארנונה ואחרים, התנדבה קבוצת חברי אגודת מעצבי הפנים בישראל IID לתת ייעוץ בעיצוב פנים לתושבי תל אביב. עשרות באו עם תכניות על מנת לקבל עזרה ורעיונות לעיצוב ביתם.

סבבתי במעט מהאירועים והבתים שהשתתפו במיזם המרתק הזה עם תחושת החמצה על כל מה שלא ניתן להספיק לראות, וכל הזמן רק שאלתי את עצמי "איך היא עושה את זה?"

"היא" זו אביבה לוינסון ובן זוגה האדריכל אלון בן נון, אשר הביאו את הקונספט מלונדון, שם החל ב-1992 ביוזמתה של דיים ויקטוריה ת'ורנתון, אשר אף קבלה את תואר האצולה שלה על היוזמה. הכול התחיל, כך ספרה לי פעם אביבה, כאשר ידידה האדריכל של ויקטוריה ת'ורנתון התנדב לקחתה לסיור אל אתרים אותם תכנן. דבר הסיור התגלה לידידותיה והן ביקשו לצרפן גם כן. מטרת המיזם, שהתפתח כיום לממדי ענק, היא להיטיב את ההבנה של אנשים מחוץ למקצוע על אדריכלות.

לאחר 26 שנה, מיליוני אנשים ברחבי העולם מגלים עניין באדריכלות מודרנית ומסורתית, באתרים היסטוריים וארכיאולוגיים ובתהליכים של התפתחות עירונית, אורבניזציה וג'נטריפיקציה, וכיום הוא מתקיים  בלמעלה מ-40 ערים בעולם בכל חמש היבשות .  http://www.openhouseworldwide.org/

https://youtu.be/6Hl7Wgqu0pM

תל אביב היא העיר הרביעית, אליה הגיע האירוע  ב-2007 אחרי לונדון, ניו-יורק ודבלין, ובשנים האחרונות נוספו לה גם ירושלים וחיפה, כאחת מהארצות היחידות המקיימות את האירוע ביותר מעיר אחת. מה שמיוחד באירוע הוא הפשטות וחוסר היומרה שהוא מקרין בכל ממד. הארגון המופתי הוא פרי עבודה של קומץ אנשים. על פי התקנון הבינלאומי אין לגבות תשלום מהמשתתפים, והתקציב כולו מושתת על התנדבות של האדריכלים, המעצבים, המדריכים, המרצים, המוסדות ובעלי הבתים. הפרסום והארגון ממומנים מחסויות לא רבות של העיריות ומעט ספונסרים מסחריים.

לפני כל האתרים משתרך תור ארוך של ממתינים בשקט ובסבלנות לתורם להיכנס. מעט מהסיורים דורשים הרשמה מראש והשאר על בסיס המקדימים להגיע.

הארגון העולמי יוזם פעולה בארבעה תחומים: חוויה, דיאלוג, סינגור והעצמה. לאמור, לא מדובר רק בתיירות פנים ובמציצנות לבתים מבפנים, אלא ברתימת הציבור למודעות ולמעורבות במקומות מגוריו ובתהליכים העוברים עליהם.

בתל אביב השנה התקיימו 140 אירועים, סיורים, דיונים והרצאות. הנה קומץ.

דילמות של שימור בשיפוץ בית ליבלינג

התמונה באדיבות האתר www.vtlv.co.il

ארכיאולוגיה ואתרים היסטוריים- שיקום טחנת הקמח הדרומית במתחם שבע טחנות שעל גדות הירקון, אשר שימורה הסתיים לאחרונה.

עיריית תל אביב מקיימת תהליך לשיקום חלק מ-100 הבארות ששרדו ביפו וסביבותיה, זכר לימים בהם הייתה מתחם חקלאי משגשג.  סיור לביארת מוראד, בית הבאר הראשון אשר שיקומו הסתיים ונפתח בימים אלה כמבנה תרבות

צילום בית מוראד צילום מיכאלי, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=497199

אחד ממוקדי האירוע השנה היה ביפו, עם פתיחתם של עשרות אתרים מכנסיית סן מיכאל, אשר אינה פתוחה בדרך כלל לקהל, ועד לשיפוץ מרהיב של בתים עותמניים, רזידנסי לאמנים במוזיאון יפו , סבב חומות, ואתרים שהשתמרו במושבה האמריקאית בנוה צדק ובתחנה.

העיר הלבנה אוטופיה וטבע– הפרוגרמה של חוזה העיר הלבנה, הביולוג ומתכנן הערים פטריק גדס, ולחזונם של החולמים האוטופיים של ימינו לגינות בעיר.

שלושה מלונות בוטיק אשר שופצו לאחרונה: בית פולישוק (הפולי האוס)

מלון הבוטיק שעוצב על ידי המעצב הבינלאומי הנודע כארים ראשיד, נחשב לאחת הדוגמאות המוצלחות של סגנון הבאוהאוס בתל אביב.

באדיבות אתר המלון: https://www.brownhotels.com/he/poli

באדיבות אתר המלון: https://www.brownhotels.com/he/poli

צילום: אסתי די-נור

מלון לייטהאוס, גם הוא כקודמו מרשת מלונות בראון,  אשר נחנך לאחרונה בחלק מקומותיו של בית המגדלור בכיכר מוגרבי, מהבניינים האייקוניים שמשכן משרדי קונסוליות וחברות תעופה זרות.

התמונה באדיבות האתר: https://brownhotels.com/he/lighthouse

ולבסוף, בהתייחסות לנושא מאוד תל אביבי- דירות קטנות, ביקרתי בדירת 39 מ"ר במרכז העיר. דירה סטנדרטית ולא מעניינת ששופצה במשך חודשיים בלבד, בעיצוב טוטאלי של נטע לי נוי

צילום: אסתי די-נור

כאשר אני מסבירה כי הסטודיו שלי עושה עיצוב אדריכלי באסתטיקה יפנית, אני חווה שני סוגי תגובות; אלה שזיק נדלק בעיניהם והם מבינים בדיוק במה מדובר, ואלה שמתקשים להתחבר לרוח הדברים. מבלבלים את הואבי סאבי עם תורות מזרח ושאר ענייני רוחניות. על כן מצאתי לנכון לערוך סרטון מהרצאה שנתתי:

"מקצוע האדריכלות משמש מאז ומתמיד כראי לנפש האדם". כך התחלתי את ההרצאה שלי בנושא "כיצד משפיע עיצוב הפנים על העין, המוח, הגוף והנפש”.

אני מגיעה לאסתטיקה המזרחית והיפנית אחרי סקירה קצרה של אדריכלות קלסית ומודרנית ומראה כי העקרונות של הסגנון שאני מכוונת אליו, קרובים למודרניזם, כשהתפיסה המזרחית נותנת מענה גם לפן הפיזי וגם לפן הפסיכולוגי. היכנסו לסרטון כדי לראות איך עקרונות האסתטיקה המזרחית נתנו ערכים שהמודרניזם הגיע אליהם רק מאות שנים מאוחר יותר.

 התמונה באדיבות האתר http://www.cinemaofisrael.co.il/השוטר-אזולאי/ מתוך הסרט "השוטר אזולאי"

המלון הוא אחד משני בתי המלון בארץ של רשת סטאי בבעלות האחים נקש, והשני נמצא בטבריה. כעשר שנים הושקעו בשימור, שיקום ובניה, בעלות של 500 מיליון ₪. התוצאה היא 110 חדרים "סטנדרטיים" כביכול ועוד 10 סוויטות, המבקשות להשתוות לסוויטות נשיאותיות, המשמשות לאירוח מנהיגי מדינות במלונות הרשמיים. עם שבעה חדרי טיפולים גדולים, חמאם טורקי. שיהיו פתוחים גם לאורחים מחוץ למלון.

על הגג ממוקמת בריכה בנויה כך שקו המים מתמזג עם קו המים של הים. מן "בריכת אינסוף" שממדיה לא גדולים.

צילום – שירי הדר

https://bit.ly/2MsjTAI קרדיט צילום: יח"צ
משרד 'פייגין אדריכלים' הוביל את התכנון והבנייה. עבודות השימור והשחזור בוצעו על ידי משחזרים מקצועיים של ברזל, אבן ועץ, אשר התחקו אחר האלמנטים המקוריים של המבנה העות'מני. נוספו שתי קומות ואגף חדש, המוצנעים בתוך חצרות המבנה כך שלא יפריעו למראה המבנה המקורי. מעל הכניסה מתנוססת עדיין הקשת המקורית עם חותמו של הסולטן עבדול חמיד השני, הסולטן ה-34 של האימפריה הטורקית, שעלה לשלטון לפני 140 שנה.

ובכל זאת כמה הערות ל- :Total Experience
קומת המרתף המכילה הרבה מהפונקציות הציבוריות כמו הספא ואולמות האירועים, היא אפלולית למדי ולא מאוד מזמינה.
החצרות הפנימיות הגבוהות, במקום שהיה בית כלא, אכן מובילות להרהורים נוגים. וללאונג'-בר קוראים עדיין 'קישלה'. צריך להיות חסר חוש היסטורי לחלוטין, כדי להתרווח בעונג על דרינק במקום שנקרא 'קישלה'…

אני לא אומרת שאין דברים כאלה במקומות אחרים. יש מי שדברים מורבידיים (הקשורים למוות) ממש עושים לו את זה. אז לקינוח, הנה קישור לסרטון על 10 המלונות הפופולריים בעולם, שהיו פעם בתי סוהר.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5055942,00.html0

צילום תמונה ראשית: איתי אבירן| עיצוב: אסתי די-נור

לעיתים אני נשאלת, מה עדיף אמבטיה או מקלחת? לא מדובר בבתי מידות בהם לא נדרשים לותר על משהו לטובת האמבטיה.

בשנים האחרונות אני נוכחת שבבתים ישראלים רבים ויתרו על האמבט כליל. במקומו מציבים מקלחת, שדומה בשטחה לשטח האמבט ואף יותר. לאחרונה נהוגה אופנה להציב ספסל ישיבה בנוי או מורכב בתוך המקלחת. יש שישאירו אמבטיה אם ישנם עדיין ילדים קטנים בבית. מאידך, כאשר אנו מתארחים בצימר, יראה לנו מאוד מפנק אם יש במקום ג'קוזי עם מסאז' או סאונה. אז מתי ומדוע הפכה האמבטיה הישראלית למשהו שניתן לוותר עליו?

הסרט היפני הנפלא 'אהבתה מרתיחה את מי האמבט' (תסריט ובימוי של הבמאי הצעיר ריוטה נקנו), הווה בשבילי עוד הזדמנות להתבונן מקרוב באורח החיים היפני המודרני. משפחת סשינו מנהלת בית מרחץ שכונתי, וכשקאזוהירו האב נעלם שנה קודם לכן, נאלצה פוטאבה אשתו לסגור את בית המרחץ ותלתה שלט על דלתו: "בעל הבית נעלם כמו אדים". בהמשך הוא נפתח מחדש, לא לפני שמקרצפים אותו עד היסוד, וכך ניתנים לנו מספר מבטים פנימה, למקום שתופס בית המרחץ בחיים היפניים. מוזמנים לצפות בטריילר – https://bit.ly/2OUXHMx

בית המרחץ המסורתי הציבורי Sento, מיוצג על ידי הסימניות 銭湯- שמשמעותן מטבע ומים חמים. זהו המקום השכונתי, אליו באים הטובלים להירגע ולחבור לחברים. לעיתים הם ממוקמים ליד מעינות חמים ואז יקראו .Onsen- 温泉 לעיתים הם ציבוריים ולעיתים פרטיים המשמשים רק את האורחים של בתי הארחה Ryokan.

לעיתים קרובות האונסן ממוקם באוויר הפתוח והרחצה בו גם במזג אויר סגרירי. כמו בתרבויות אחרות, בית המרחץ היה נהוג לפני שהיו מים זורמים בבתים, והוא הולך ונעלם עם כניסת חדרי הרחצה לבית הפרטי. אולם, נדמה שביפן ההעלמות של המוסד הזה איטית יותר מאשר במקומות אחרים, בעיקר בגלל שלטבילה במי האמבט מיוחסת חשיבות גדולה יותר מאשר ניקיון בלבד. וכך אנו עדים לפתיחתם המחודשת של בתי מרחץ גדולים, עם ג'קוזי וסאונות מפוארים ומאובזרים.

נוהגי הרחצה הם לפשוט את הבגדים בחדר המבואה לחדר הרחצה. בחדר זה יהיו גם ברזים ודליים, צינורות שטיפה וניקוז, המיועדים לשטיפה מוקדמת של הגוף, טרם הכניסה למרחץ. הכניסה היא בעירום וישנה בדרך כלל הפרדה לנשים ולגברים. ישנם בתי מרחץ מעורבים ומי שלא  מרגיש בהם בנוח יכול להיכנס ל- kazokuburo אמבט משפחתי נפרד. אחרי הטבילה הראשונה יוצאים שוב לאזור הרחצה לצורך סיבון וחפיפה, וחוזרים לטבילה ארוכה ומתמשכת. זו פעולה שאורכת זמן רב ולכן היא נעשית בסוף יום העבודה ולא בתחילתו. בבתי המרחץ רוחצים בחברותא ולעיתים זהו המשך של יום העסקים והעבודה.

לזמן שאחרי הרחצה קוראים Yugari no. לובשים יוקטה מעומלנת ולוגמים בנחת תה בחורף או משקה צונן בקיץ. הכול בנחת. אמבטיה חפוזה נקראת בזלזול "אמבטיה של עורבים" משום שהיא נעשית בהיסח הדעת.

במידה שאין מדובר בשכונות עממיות, תשומת לב רבה מוקדשת לא רק לפונקציונליות של בית המרחץ, אלא גם למיקום, לנוף הנשקף ממנו ולעיצוב.

חדר האמבטיה הביתי ממוקם לרוב בנפרד בקצה המסדרון, ובבתים פרטיים אף במבנה נפרד בגן הבית. חדר האמבטיה בבית חשוב לפחות כמו המטבח. הוא יהיה מרוחק כדי לאפשר הליכה נינוחה אליו וממנו, כחלק מזמן ההתרגעות. אם מתאפשרת פרטיות, הוא יהיה פתוח אל הנוף, בעיקר בטבע, ואם לא מתאפשרת, החלון יהיה נמוך כדי לאפשר מבט מכוון המתרחץ ולא אליו, או שיכוסה בסכך כלשהו. האמבט הביתי מעתיק גם את המנהגים הקשורים ברחצה. חדר האמבטיה יהיה בחדר נפרד מהשירותים, תהיה אליו כניסה דרך חדר המיועד לפשיטת ולבישת הבגדים ,datsubia ותהיה צמודה אליו מקלחת ידנית עם ניקוז נפרד, המיועד לשטיפה מוקדמת ולהסתבנות.

צילום: Leyla X

מאחר שטובלים במים להתרגעות בלבד, המים נותרים נקיים. במשפחה היפנית הרחצה תהיה על פי היררכית החשיבות בבית: האב, האם ולבסוף הילדים. זהו המקום בו מתממשים מבני הכוח המשפחתיים.
את האמבטיה המודרנית ניתן לתכנן שתתמלא אוטומטית בשעה מסוימת ובטמפרטורה מסוימת, ואם המים נותרו עומדים ניתן יהיה גם לחמם אותם.

החומרים המסורתיים הם עץ או אבן. המבינים ובעלי האמצעים יעדיפו אותם. מטעמי נוחות מעדיפים רבים חומרים שיותר קל לשמור ולנקות. ניתן לראות אמבטיות מפלדת אל חלד, אך לרוב, מי שאימץ את הקו המערבי יעדיף חומרים פולימריים.
המידות: אם ישנה בעיית מקום זו יכולה להיות גם אמבטיית ישיבה, ובלבד שניתן יהיה לטבול בה את כל הגוף עד לכתפיים.
הצבעים המועדפים הם צבעים טבעיים בגווני חום, ירוק וכחול.
על כן, במענה לשאלה – אמבטיה או מקלחת? אענה ללא ספק "גם וגם". מקלחת לניקיון ואמבטיה להתרגעות.

התמונה באדיבות האתר – https://www.japan-guide.com/e/e2002.html

צילום: איתי אבירן | עיצוב: אסתי די-נור

טל בלומן ונעם גולן

האחד גר בבת חן והשני בהוד השרון. האחד אוטודידקט ובן של פסיכולוג,  והשני בעל תואר בהנדסת תעשייה וניהול ובנו של מסגר. האחד גדל בתוך המקצוע והשני עשה דרכו לשם מתוך תשוקה לחומר. הראשון הוא נעם גולן שהיה מנהל יצור בחברה גדולה, והשני הוא טל בלומן, שעבד ביצור גופי תאורה, עד שלמד את תכונות המתכות ואת הדרך לשלב ביניהן.

הם נפגשו לפני מספר שנים בפרויקט הקמת בר תצוגה ענק (דיספליי) לוודקהStoli  עבור מסעדת רוקה בהרצליה פיתוח עם המעצב גיא טורקניץ. טל עיצב ונעם ניהל את הפרויקט מטעם היצרן, ושם החל הקשר ביניהם.

טל, הבוגר מנועם בכשבע שנים נטל יוזמה, התקשר אליו והציע להקים משהו משותף. זה לא התרחש מיד, אבל בסוף אחרי שנתיים זה קרה וכנראה היה צריך לקרות, כי הסימביוזה ביניהם נראית מושלמת.

הם לא רוצים לגדול יותר, ואף שעברו לא מזמן מסטודיו קטן יותר, עם עוד שני עובדים, חשוב להם להיות מעורבים אישית בכל התהליכים, ולא להוציא את האיכות מהידיים שלהם. "חשוב לנו להישאר בית מלאכה ולא בית חרושת. אם הביקוש אלינו יעלה, נרשה לעצמנו לא לקבל כל עבודה, כי אנחנו מאמינים שחייבים לעבוד עם לקוחות שמפרים אותך ואתה מפרה אותם"

תיק העבודות שלהם מגוון גם במנעד המוצרים, גם בחומרים וגם בסגנון.

כאשר הם נשאלים על כך הם אומרים: "המתכננים זה לא אנחנו. הם מביאים אלינו את הרעיונות והעיצובים שלהם ואנחנו יורדים איתם לפרטי הביצוע. יתכן שהלקוח יגיע אלינו בלי אדריכל, או משום שיש לו עבודה על רהיט בלבד או משום שכבר נפרד מהאדריכל לפני סיום הפרויקט, ואז נסייע לו להבין מה הוא רוצה לעשות ונתכנן. אבל בדרך כלל אנחנו מקבלים תכניות ומבצעים".

מניסיוני אני יודעת שבעלי מלאכה העובדים עם המתכננים הגדולים והקפדנים, לא זכו במעמדם משום שהיו ראש קטן. אבל נעים לראות את הצניעות והכבוד שהם רוכשים למי שמביא את העבודה לפתחם.

ברשימת הפרויקטים שלהם ניתן לפגוש: עמדת שירות ובה כיורים מפליז בגימור אוקסיד מושחר במראה מיושן למסעדת שגב קיטשן גרדן.

עיצוב: סטודיו ירון טל | סטיילינג: עדי שגיא

ויטרינת זכוכית בפרופיל ברזל לגלידת פריזר ברמת גן בעיצוב שמרית קויפמן מסטודיו SK.

צילום: איתי סיקולסקי

דלפק קבלה וקיר כח למשרדים ברחוב הארבעה, בעיצוב ארנון ניר.

https://www.facebook.com/studio.firefly.tlv/

לשואו רום של מעצבת שמלות הכלה גליה יהב (תכנון אדריכל נסטור סנדבנק), הם ייצרו מתקן לשמלות כלה בחיתוכי לייזר, ותאי הלבשה ומחיצות בשילוב זכוכית שקופה ומראות.

צילום: איתי סיקולסקי

עוד ברשימת האדריכלים העובדים אתם – המעצב גד הלפרין ורון פליישר, שעיצב את מוזיאון אופטיקנה בשרונה. בניסיון לשמר את רוח התקופה נוצרו רהיטים חדשים מרהיטים ישנים, בשילוב פליז חדש.

למסעדת אלטו במרכז הקונגרסים בחיפה בתכנון מיקלה סימאונה, הם עיצבו חיפויי פליז בתאי שירותים וקיר טיפוגרפיה דקורטיבי בחיתוך לייזר שאורכו 10 מטרים וגובהו 3 מטרים.

למלון David Tower  בנתניה בעיצוב מיכאל אזולי, הם התבקשו לייצר אביזרים מפליז, לעיטור הקירות בגובה 6 מ', ספי דלתות לכל החדרים ו"ברוזים" השאולים מעולם הימאות ומשמשים לקשירת האניות למזח, בהתאם לרוח המסעות הימיים של הסולטן  דָאוּד פָאשָה, ששמשו כנושא ההשראה בעיצוב המלון. מיכאל אזולי אגב, הגיע אליהם באמצעות הפייסבוק.

צילום: איתי סיקולסקי

טל, האחראי לשווק במדיה החברתית ובאתר, מצלם את הפרויקטים בעצמו, ועובד הן על הפיסבוק והן על האינסטגרם. יש להם כמעט 16,000 עוקבים בפייסבוק, ורבים מהם אדריכלים ומעצבים. האינסטגרם רק בחיתוליו ממאי האחרון ולכן עדיין מכיל פחות חברים. זוהי שיטה טובה להעביר תחושה של "מוכרות" אצל הלקוחות והאדריכלים, וכמו כל דבר גם את זה הם עושים בחריצות ובנחישות.

שניהם עושים הכול. יצור, התקנות, ניהול וגם שווק, אבל מטבע הדברים יש מי שחזק בתחום אחד ומי שמעדיף עיסוק בתחום אחר. השיחה איתם מתנהלת בנעימות. הם לא מנסים להרשים או להאפיל אחד על השני. לא ניסיתי לבקש לצלם אותם, כי קראתי בראיונות איתם שסירבו. ובכל זאת כמה תמונות מתהליכי העבודה, תפסו לפחות את נועם בעין המצלמה.

הם עובדים ברוב סוגי המתכות, מברזל דרך פליז, נחושת, ברונזה, נירוסטה אלומיניום ועד זכוכית. הם מתמחים בגימורים של קורוזיה (חלודה) פאטינה (חומר אבני לבן שמתיישב על מתכות בהתיישנותן), אוקסיד סלקטיבי (שילוב של שני סוגי גימור על פני אותו משטח) ועוד. הפליז הוא החומר האהוב עליהם לעבוד בו, וריתוכיו החשופים והעדינים נעשים בכסף. חייבים לדייק.

וכמו שאמרו עליהם (ב'בית ונוי'): "נדמה שהם מנסים, כמעט בכוח, בעולם מתועש, לשמור על הגילדה הקטנה והקסומה שלהם, תוך התעקשות ליצור הכול במו ידיהם". ואמנם ניכר כי זה מה שהם אוהבים לעשות ובזה הצלחתם. המגע היומיומי עם הלקוח, המוצר והחומר, הידע והניסיון שרכשו כל אחד לחוד בעבודות הקודמות ומה שהם מפתחים כאן, כל אלו נוסכים ביטחון במתכננים, שהתוצאה שתושג תהיה טובה ממה שהם עצמם חזו, ושאיתם יוכלו להסתכן וללכת רחוק יותר.

התמונות באדיבות האתר https://www.ffs.co.il/press/

בית התרבות – כשפעילת תרבות הופכת למעצבת פנים. כותרת של מגזין GO STYLE אודותיי

אפליקציית Pinterest, האינסטגרם והרשתות החברתיות בכלל הפכו את חיינו לתמונה פלקטית שאנו משתעבדים אליה בעל כורחנו. בעיני אין בזה כל רע. ראשית אנחנו חיים את הזמן והתקופה ואין טעם להתנגד ושנית, המראה האסתטי, המסודר והנקי בוודאי איננו מזיק ואף משרה שקט ונועם.

אבל, כמי שמרבה להיכנס לבתים של אנשים אמתיים, עם שני הורים עובדים, שני ילדים או יותר, בעל חיים אחד או יותר ועוזרת של פעם בשבוע לכל היותר, הצילומים האלה עליהם אנו מרפרפים, נועדו גם אם לא בכוונה, לגרום לנו להרגיש לא משהו, כשאנו מבינים שאצל כל האחרים הבית נראה כמו מז'ורנל.

הבית הישראלי הוא בדרך כלל מאוד משפחתי, בו אנו אוהבים לשהות אחד עם השני. אז היום אני רוצה לתת מספר טיפים, מה ניתן לעשות בתכנון ועיצוב החלל המרכזי בבית, כדי שימשיך להיות מזמין לכל דיריו וחבריהם.

מעגל החיים

הורים לילדים צעירים, זוכרים כשהייתם רווקים או בלי ילדים? אז ממש כמו שזה קרה, הדבר הבא שעשוי לקרות הוא שילדיכם יתבגרו, אורח החיים שלהם ושלכם ישתנה ככל שהילדים גדלים, החדרים שלהם הופכים להיות ביתם הפרטי, והם זוכים לתשומת לב עיצובית, תוך שימת לב לצרכיהם, טעמם ותחביביהם. הם ישהו פחות בחלל המשותף, וניתן לרכז את החפצים שלהם באזור מוגדר. על כן חשוב לעצב את הבית תוך גמישות ונכונות לתת מענה לגילאים המשתנים של בני המשפחה.

 מתוך האתר https://www.kaekoo.com

חלוקה לאזורים פונקציונליים או אזורים רב שימושיים

בבתים גדולים ניתן אולי להקצות חדרים שונים לפעילויות שונות, וכך יהיה אזור אירוח למבוגרים, נפרד מחדר המשפחה, בו כולם רובצים מול הטלוויזיה או משחקים במשחקי חברה, קוראים ועוד. יתכן שיהיה מקום בו הילדים מארחים את חבריהם בנפרד מההורים, חדר משחקים או חדר בלגן בו ניתן לזרוק את תיקי בית הספר או נעלי הספורט. גם כאשר השטח מצומצם כדאי להועיד אזורים או רהיטים שניתן לסגור אותם כשאינם בשימוש, כמו משרד ביתי או לפחות מכתבה נסגרת, ארון מעילים ונעליים, אזור או ארון מופרד לכביסה וגיהוץ. כל אלה יבטיחו שהדברים יוסתרו מן העין ויותירו מראה מסודר.

מתוך האתר: https://www.massivholzmoebel-goslar.de/sekretaer-massiv-holz/

ארון לכל חפץ

במרבית הבתים, בעיקר בדירות העירוניות, ישנו חלל מרכזי משותף ופתוח הכולל סלון-פינת אוכל-מטבח. חשוב שעיצוב החלל יעשה כמקשה אחת. את  עירוב השימושים והפתרונות צריכים למצוא בהשתנות החללים מסביב לשעון, באמצעות רהיטים סגורים לאחסון, ספרי ומשחקי ילדים, אשר יוצאים ביום ומאוחסנים בערב.

השתמשו באמנות ובצעצועים של הילדים כפריטים דקורטיביים בחלל המרכזי

אמנות ילדים יכולה להיות בעלת ערך. תנו לה מקום בחלל. מסגרו כמה יצירות טובות וערבבו עם האמנות האחרת שאתם תולים בבית. האירו אותן נכון ותראו את הגאווה גם בעיני הילדים. גם משחקי ילדים מעוצבים יכולים לשמש פריט דקורטיבי בחלל רב שימושי.

מתוך האתר totalwomenscycling.com

איפה הטלוויזיה?

ישנה משמעות רבה היכן תמקמו את הטלוויזיה, הן מבחינה עיצובית והן מבחינה חינוכית. טלוויזיה שממוקמת במקום המרכזי ביותר בבית מעבירה מסר. גם ארגון החדר משתנה בהתאם לחשיבות מיקום הטלוויזיה. האפשרות לצפות בה מהמטבח ומפינת האוכל, תהפוך אותה יותר דומיננטית ומשתלטת על החיים. הסתרתה באזור מבודד יותר תבטיח שעות צפייה קצובות ומבוקרות.

נלקח מהאתר: www.BHG.com

שימוש בחומרים עמידים או זולים שנוכל להחליף לעיתים קרובות

נכון, החומרים העמידים הם בדרך כלל סינטטיים, ואילו החומרים הטבעיים נוטים להתלכלך ולהתבלות ביתר קלות. כמי שממליצה על עיצוב בחומרים טבעיים, אני יכולה לתת כמה פתרונות: אם אין ברירה לכו לפחות על החומרים שנראים טבעיים. ישנם היום בדי ריפוד רחיצים שאפילו טוש צבעוני יורד מהם, או כאלה הניתנים להסרה ולכביסה. ישנם בדים עמידים לציפורני בעלי חיים. גם חומרי הניקוי החכמים והמכשירים החשמליים מסייעים לנו, כדי שלא נצטרך לוותר על רהיטים, ריפודים ושטיחים נאים, גם כאשר יש עוד ילדים צעירים בבית. חומרים כמו עשב ים, חבל וראטן במבוק הם חומרים זולים שניתן להחליף לעיתים קרובות מבלי לקרוע את הכיס, עד יעבור זעם. ומי אמר שלא נוכל להשתמש ברהיטים או שטיחים עמידים שנועדו לשימוש בחוץ?

צבעוניות בהירה ושקטה

נהוג לחשוב שבבית עם ילדים צריך לרהט ברהיטים כהים כדי להסתיר לכלוך. אבל רהיטים כאלה משרים אוירה כבדה וזקנה ובכלל, אני מעדיפה לראות את הלכלוך ולנקות אותו מאשר לדעת שהוא שם, גם אם אני לא רואה אותו. אז גם אם הלכנו על ריפודים בצבע חול, נשתמש בכריות ווילונות כביסים ובהירים, ובעץ בהיר במשטחי השולחנות והארונות. השתמשו בצבעוניות באופן מקורי וחשבו היכן להכניס אותה. בתים עם ילדים נוטים להיות עמוסים בחפצים וקשה לשמור עליהם מסודרים. לכן, לפחות הקירות צריכים לשדר רוגע ושקט שיכילו את כל זה.

נלקח מהאתר: www.homeastern.com

גובה

גם בחדר המגורים התחשבו בגובה הילדים, מתוך מחשבה למה הם צריכים להגיע ולמה לא כדאי שיגיעו. כך תוכלו ליצור עבורם בית בטוח, בלי לותר על החפצים היפים שלכם. בנו יחידת קיר, מדפים גבוהים או ארונות נעולים, והניחו שם את היקר לכם. את הצעצועים של הילדים אחסנו בהישג ידם. התחשבו בהם גם במקומות ישיבה. פופים ושרפרפים, שטיחים ומחצלות, מתאימים לישיבת ילדים וכיום הם גם פריט עיצובי נאה בחדרי המגורים.

מתוך האתר: www.blog.holamama.es

חדר המוזיקה, הקריאה והמשחקים"

לא, לרובינו אין חדר מוזיקה, אבל נוכל להניח את הפסנתר שהילדים מתאמנים עליו דווקא בחלל המרכזי כפריט דקורטיבי, ואז אולי גם לא ירגישו שעליהם להפסיד את האקשן המשפחתי כשהם מתאמנים. נוכל לעשות זאת גם עם הספרים או התחביבים שלהם ושלנו, ולשדר בכך מסר שאנו מעוניינים שיעשו זאת בחברתנו. כל שעלינו לוודא הוא שהחפצים האלו נראים טוב, ארוזים בתיבות נאות או מאוחסנים ברהיטים מתאימים, כדי לשמור על המראה אסתטי.

מתוך האתר: www.dezeen.com

השאירו מקום

ריבוי חפצים הוא דבר שקשה להימנע ממנו בבית עם ילדים. ובכל זאת, חשבו כל הזמן על מה אתם יכולים לותר. הרבו לעשות מבצעים להוצאת חפצים מהבית.

אימג'בנק/Thinkstock

המושב על עיצוב בתי מלון הפגיש אותי עם נושא אהוב במיוחד. אבי זק המלונאי והיזם הרצה על מלון דריסקו, שנפתח לפני כחודש במושבה האמריקאית בתל אביב, בבניין שנבנה ב-1886 בשם 'מלון ירושלים'.

בעברי המקצועי ניהלתי את בית ההארחה משכנות שאננים בירושלים, במבנה שבנה ב-1860 משה מונטיפיורי עבור משפחות שיצאו מתחומי העיר העתיקה, ושופץ בשנות ה-70 כדי לשמש כבית הארחה. על כן, כאשר נפגשתי עם סיפורו של מלון דריסקו שהוקם באותן השנים ביפו, ונועד לשמש כבית מלון, הרגשתי חיבור מידי ורגשי לנושא.

בהמשך ביקרתי בבניין ובשכונה מספר פעמים. ראשיתו של הסיפור ב-1866 עם הגעתם של 156 אמריקאים ממדינת מיין, ארה"ב ליפו. המשפחות האמריקאיות הביאו איתן בתי עץ, כפי שהיו להם במיין, וכמה מהם עומדים על תילם במה שנותר מהמושבה ברחוב אוירבך, רחוב קטן היוצא מרחוב אילת, כאן ממש בדרך יפו-תל אביב . בספרו ‘מסע תענוגות לארץ הקודש’ מתאר הסופר מארק טווין את פגישתו עם אנשי המושבה האמריקאית בנמל יפו. ג'והן וגורג' דריסקו, שני אחים מתוך הקבוצה, הקימו במקום מלון בן 12 חדרים, אשר נקראו כל אחד ע"ש אחד משבטי ישראל, כמתבקש מרוח אמונתם, ועל שמם נקרא המלון המשוחזר.

אלא שהישוב האמריקאי ביפו לא שרד כלכלית וחברתית וגם לא המלון. הטמפלרים הגרמנים משרונה רכשו את המקום והפכו אותו למושבה פורחת. ארנסט ארדינג איש עסקים ממולח

רכש את המלון והפך אותו למלון בן 52 חדרים בשם 'מלון ירושלים'. זה היה מלון מפואר, היו בו גרמי מדרגות, מסעדה עם ציורי קיר, כלי פורצלן ומפות לבנות. בתחילת המאה ה-20 היה המקום שוקק חיים ותיירים.

בתמונות מהתקופה נראית מסעדה ובה תמונת שמן של נוף של ירושלים אשר צוירה ב-1902 על ידי הצייר גוסטב באונפיינד. עם פינוי הטמפלרים מהארץ נשלחה לאוסטרליה, נמכרה מאוחר יותר, ותלויה היום בארמון המלך עבדאללה בווינה. העתק שלה תלוי היום במלון. קירות החדרים והשטחים הציבוריים עוטרו בציורי סטנסיל (ציור בצבע אחד בעזרת תבניות).

ב-1940 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גורשו הטמפלרים מן הארץ על ידי הבריטים, והמקום עבר לידי הצבא הבריטי ומשם לידי מדינת ישראל. ב-1958 עבר לידיים פרטיות, אולם לא שוקם עד לאחרונה. שנים רבות שכנה במבנה העץ מסעדת קרן.

ב-2006 הוכרז האזור כאתר לשימור מחמיר. היזמים של המלון הנוכחי אבי זק רכש את הבניין כאשר כבר היה לו היתר להפוך לבית מגורים. עם התקדמות התכנון, התגלו ציורי הקיר המעטרים את הקירות, והבעלים החל להתאהב ברעיון להחזיר לבניין את ייעודו המלונאי.

שיפוץ שני מבני המלון, מלון ירושלים ההיסטורי ובית המגורים "בית נורטון", צריף עץ אמריקאי כולל רכישת הקרקע, שחזור של הלובי והציורים שהוחזרו למקומם, הסתכמו בהשקעה של 120 מיליון ₪.

במלון 45 חדרים כולל 5 סוויטות. עיצוב הפנים של אדריכל ארי שאלתיאל משתמש באלמנטים טמפלרים – עותומנים.

בחדרים שיש קררה ואריחים דקורטיביים. הריהוט מעץ כהה וריפוד הבדים בגווני חום. אותם גוונים חוזרים בשטיחים בעלי הדגמים הגאומטריים. גופי התאורה מנחושת מחוררת משתשלים מתקרה, אשר הונמכה באמצעות שבכות מפורזלות.

הרסטורטור שי פרקש, אשר שחזר את הציורים וגם פריטים ארכיטקטוניים כמו מעקות, שבשבת וכוכב בית לחם מעל החזית, הדריך אותנו בסיור מעשיר שארגנה אגודת מעצבי הפנים.

הסיפור שלו עמוס פרטי מידע על המבנה והשכונה, ופורס את המאמץ הרב שהושקע בשימור ושחזור המבנה, החל מתיקי התיעוד של האדריכל אמנון בר-אור, דרך מסעות לראיין את צאצאי הטמפלרים שעדיין חיים במטרה להשיג מידע, ועד חיפוש בעלי מלאכה שיוכלו לשחזר פריטים תואמים. המכלול כולו והתוצאה המוקפדת מספרים סיפור, שמתאמץ לחשוף את העבר ורוכש לו כבוד.

קומת המרתף של המלון המקורי שמשה כמרתף בירה בווארי, ועל כך מעיד ציור קיר ששוחזר.

פועלת בו כיום מסעדת שף של שחר ביטון בשםZada  המגישה "מאכלים עות'מניים"

חדר כושר לא גדול, מרפסת גג לדרינ

חדר כושר לא גדול, מרפסת גג לדרינקים הצופה לים ועוד פינוקים, שמים את המלון ברמה הגבוהה אליה שאפו הבעלים

אדריכלות יוצרת מציאות – פסטיבל האדריכלות הראשון FIA נערך בחודש שעבר בתל אביב. "האתגר המשמעותי ביותר מאז קום המדינה הוא לתכנן ולעצב מחדש את המדינה בעידן הדיגיטלי והגלובלי בו אנו נמצאים כעת". זו הסיבה, לדברי אדר' דוד קנפו, יו"ר איגוד האדריכלים, לקיום הפסטיבל הראשון לאדריכלות ישראלית, אשר כבר הוצהר שיהיה לו המשך גם בשנים הבאות.

הפסטיבל הביא למעלה ממאה דוברים ואיחד תחת כנפיו איגודים במקצועות הרלוונטיים, כאשר אגודת מעצבי הפנים בישראל IID, בו אני חברה, ניהלה שני מושבים מרתקים. מבחינתנו, חברי אגודת המעצבים, חשיבות החבירה לאיגודים האחרים היא ההכרה בתחום עיצוב הפנים כשווה בין שווים.

אני עוד זוכרת את השם מסימיליאנו פוקסס Massimiliano Fuksas מתגלגל על לשונו של שמעון פרס, כאשר היה מספר על תהליך התכנון והבניה של מרכז פרס לשלום, אשר בנייתו הושלמה לפני כעשור על חוף עג'מי. הפגישה עם האדריכל האיטלקי הצבעוני הזה, הזכירה לי את שמץ הגאווה שנלוותה לדבריו של פרס, כאשר הזכיר את שמו של פוקסס בדברו על הבניין. ואמנם גם פוקסס סיפר על התהליך הזה בגעגוע.

צילום: ארוין שנקלבך, שמעון פרס ואסתי דינור במשכנות שאננים, 1998

חזרתי השבוע לקטעי העיתונות מן התקופה ההיא. דובר אז על מבנה צנוע המסמל את השלום בדרך אבסטרקטית. לי הוא דווקא הזכיר את ריבוד שכבות הכורכר עליו הוא בנוי, והבחירה בבטון הירקרק המשתלב יפה עם צבע הים.

צילום: Amit Geron

הדבר האחרון שאפשר היה להגיד על האדריכלות של מקסימיליאנו פוקסס שהוא צנוע. המבנים שלו מגוונים, והוא מאתגר את המהנדסים שלו כאשר הוא מגדיר להם על כמה עמודים יעמוד הבניין ולא ההיפך. כאשר סיים את תכנון ה- Fiera, Salone del Mobile במילנו (1.5 מיליון מ"ר), אמרה לו אמו לא ללכת לטקס הפתיחה כדי שלא יהיה עליו ללחוץ את ידו של ראש הממשלה ברלוסקוני. ממאות המבנים, שדות התעופה ובניני התרבות שהוא בונה בכל היבשות, הוא התעכב דווקא על פרויקט קטן שעשה עבור ג'וזפה נרדיני, יצרן הגרפה האיטלקי, אשר ביקש להעניק לעצמו מתנה לכבוד יום הולדתו ה-80.

צילום: Maurizio Marcato

פוקסס הציע לו מבנה הבנוי כבועות זכוכית על עמודים, העומדים כעצים בתוך יער ובגובה הצמרות. המבנה משמש כמרכז מחקר, ומקירות הזכוכית שלו ניתן לצפות גם במופעי מחול.

אם יש סמל ליוקרה איטלקית, זוהי חברת המכוניות 'פרארי'. את הבניין שתכנן עבורם הוא תכנן ללא עמודים, כאשר רק המערכות מחזיקות את המבנה.

Maurizio Marcato

Maurizio Marcato

בפנים בקומה השנייה נבנה אגם מים, אשר גם היום 14 שנים לאחר בנייתו, לא נזלה ממנו טיפת מים אחת.

בחנות של חברו ג'ורג'יו ארמני, שיתף פעולה עם אשתו מזה 36 שנה דוריאנה, כדי לעצב גרם מדרגות מונומנטאלי. לאחר שלא נמצא בניו יורק מי שיעצבו ב"מחיר שפוי", ייצר אותו אומן עץ איטלקי, והוא נשלח בשלמותו והורכב בניו יורק. מסתבר שהגלובליזציה עובדת, ולא רק בכוון אחד…

ועל הסיבה בשבילה הוא עובד, הוא אומר: "האמנות היא הדבר החשוב ביותר בעיר. אנחנו לפעמים שוכחים את זה. עלינו לעבוד ביחד בשביל לטייב את ההבנה של קהילת האמנים והאדריכלים".

במושב עיצוב פנים: מעצבים תרבות מגורים: עיצוב בתי ודירות מגורים

האדריכל אושיר אסבן דיבר על  Total Design- כיצד הוא יוצר עיצוב פנים מוקפד עד לפרט האחרון של אביזרי הפנים בעצמו. ועוד עיצוב מרהיב וטוטאלי של האדריכל טל גולדשמיט פיש, על עיצוב מינימליסטי במובן הקשוח של המילה. בתים ודירות המעוצבים בחומר אחד.

התמונות לקוחות מן האתר: http://www.talfish.com

ניצן הורוביץ סיפר איך שכנע לקוח לרכוש דירה זעירה בתל אביב, במקום דירה גדולה ממנה באשדוד, והדגים כיצד ניתן להכיל את כל הדרוש בדירת 40 מ"ר.

התמונות לקוחות מתוך האתר – https://bit.ly/2uq3tNz

עוד לקחו חלק בפסטיבל:

האדריכל לאון רוסט Leon Rost, שותף במשרד האדריכלים הדני-אמריקאי BIG, ומי שתכנן את משרדי גוגל בניו יורק, מיאמי ולונדון. זהו משרד צעיר למדי, המעסיק כיום כ-2000 אדריכלים ו-8,000 עובדים, ופותח כעת סניף גם בישראל.

והאדריכל ומעצב העל הישראלי רון ארד, אשר דיבר עם אבנר ישר על הבניין TOHA המוקם על ידם בדרך השלום, על פני שישה מגרשים שאוחדו.