למטבח ולפינת האוכל יש תפקיד נוסף בחורף. זה המקום שמלכד את המשפחה והחברים לפינוקים קולינריים נעימים שקשורים באוכל. החושך מקדים ואפשר להעביר זמן ביחד בפנים הבית, לאפשר שיחה קצת יותר נינוחה ולהעצים את החוויה המשפחתית. 

בבית הכפרי של המאות הקודמות המטבח היה הבית. התנור משמש הן לבישול והן לחימום הוא מפיץ אור ובלילות הקרים הוא המקום המועדף לשינה. למעשה מיקום המטבח המודרני חזר להיות במרכז הבית, חלק בלתי נפרד מחדר המגורים וריהוט המטבח אינו שונה מריהוט חדר המגורים. בחורף כדאי ליהנות מהתחושה החמימה, שמוסיף המטבח לחדר המגורים: חום וריחות בישול ואפיה. 

אז מה שנכון לחדר המגורים נכון גם למטבח. גם במטבח אפשר לפרוס בחורף שטיח.
בארץ, בה ישנם יותר חדשי קיץ מחורף, לא נהוג להשתמש בשטיחים קבועים לרצפה ומעטים הרשו לעצמם חימום תת-רצפתי. אבל אין סיבה שלא לפרוש שטיחים עונתיים בחורף, בפרט אם הרצפות הן טרצו, אבן או בטון המעבירות קור. גם וילונות עבים יצרו אפקט של חום בעונת החורף ואפשר יהיה להסירם בבוא האביב. 

עוד סממנים של חורף 2019 הם הדגמים הצמחיים על גבי וילונות וכריות. כמה שיותר גדולים, לקוחים מהעולמות הטרופיים ומזכירים מזג אויר אופטימי יותר שעוד יגיע. 
הפשטות של החומרים הטבעיים, למשל אלה האופיניים לעיצוב הסקנדינבי המתאים לחורף הם על זמניים: פשתן וצמר הם השקעה טובה שתלווה אתכם לאורך שנים.

השנה ניתן להוסיף להם כמה מהצבעים האופנתיים והבלתי צפויים: כחול נייבי, אדום עמוק בתוספת טקסטורות שונות כמו קטיפה, שחוזרת אלינו מידי כמה שנים. שנות ה-'80', כבר אמרנו? 

הכתום הג'ינג'י האופנתי השנה מכניס אופטימיות לעונה הסגרירית. זה הגוון של מוצרי ורהיטי העור או הברק של הפליז, הנחושת והזהב, שאנו מאמצים בחום בעיצוב החורף השנה ואשר מעשירים את המראה ומוסיפים לו תחכום.

ולבסוף, זכרו את כורסת הקריאה שלכם בסלון או בחדר השינה. מעור, מבד, מצמר או מחומרים זולים וחדשניים. זה הזמן להתכרבל בה עם ספר טוב או בינג' אינסופי.

סגנון חיים הוא משהו מאוד אישי. גם טעם הוא דבר אישי ולאלה מצטרפות נסיבות החיים, מקום המגורים, מבנה המשפחה, תקציב, אופנה. אז לא פלא, שכשזה בא לעיצוב הבית שלנו, המקום המשמעותי ביותר עבורנו ועבור משפחתנו, המשימה נראית לעיתים גדולה על מידותינו. 
וזה אמנם לא פשוט. ישנם עשרות גורמים שצריך להתחשב בהם. חלקם גלויים וברורים לכל וחלקם סמויים. הגלויים יכולים להיות: איך משהו שנראה אולי נפלא בחנות ייראה בשילוב כל החפצים האחרים שכבר ישנם בבית? מה קורה לחומר מסוים לאורך זמן? הסמויים הם למשל איזה רגשות ותחושות מעוררים צבע, צורה או מרקם מסוימים והאם התחושות רצויות עבור כל בני הבית? 

על כן אצל בעלי מקצוע מדור "טיפים" בעיצוב פנים נתפס באופן מעט שלילי, שהרי זה מייתר את מקצועות התכנון אם ניתן להעביר את הרעיון בכמה מילים. גם לא חסרים מדורים כאלה ומה ניתן לחדש? 
ובכל זאת, המבוכה והבלבול שפוקדים את מי, שהחיים זימנו להם צמתים ומקומות בהם היה עליהם לקבל החלטות בעיצוב חלל מזמין התייעצות שכזו עם בעלי מקצוע. לעיתים אלו החלטות קטנות, שלא יערבו מתכנן: לרענן את הבית לקראת החג, לקנות פריט אמנות, להביא מזכרת מטיול בחו"ל.

לעיתים אלו החלטות בינוניות במשמעות של ארגון הבית: ילד נולד, ילד התגייס או עזב את הבית או אפילו, המטבח כבר ישן וסיים תפקידו. 
ואילו רק פעמים בודדות בחיים תתקבלנה ההחלטות הגדולות: לרכוש דירה, לבנות בית או לפתוח חנות יינות.
ובין לבין, ישנם אלה שפשוט אוגרים רעיונות לאלבום ההשראות שלהם, שמי יודע מתי יצטרכו להן. 
האתגר הקטן שהצבנו כאן הוא לסייע לכל אותם אנשים, אשר רוצים לעשות זאת בעצמם, לעשות את זה טוב יותר. 

עיצוב הבית לא שונה מהותית מלהתלבש טוב ונכון. לא כולם ילכו לסטייליסט, לעיתים ירכיבו לבד, יתייעצו עם חברה או עם המוכר בחנות או יתעדכנו במדורים ובבלוגים. 
אלא שהחלטות בתכנון, גם אם אינן מחויבות ברישוי ואדריכל, הן בעלות משמעות כספית גדולה עשרות מונים וטעות עלולה לעלות ביוקר. גם אלה שניחנו בטעם טוב יתקשו, אם זה לא מקצועם, לראות את כל הפרטים בראייה של 360° ולאורך זמן. 

ההחלטות הגדולות הן גם בעלות השלכות רגשיות, נפשיות ובריאותיות, שעובר לרגע לא מכיר ולא מודע אליהן ואין בידיו לטפל בהן. 
אז הנה, בסוף יצאו מזה גם שליחות וערך חברתי
נצא לדרך.

מחר ראש השנה האזרחית. אצלנו יש ה"חגים" בסתיו, באביב מקבץ ט"ו בשבט-פסח, קצת חקלאות בקיץ בשבועות וחגי החורף חנוכה ופורים. ההקבלה בין העונות לחגים קשורה כמובן ללוח השנה החקלאי, אבל בחורף, כאשר הכול עצוב ואין חקלאות החגים הם סוג של נחמה ועידוד. 

התרבויות של העולם הנוצרי פחות משופעות בחגים, אבל את חגי החורף הם חוגגים בגדול. זה מתחיל בחג כל הקדושים-הלווין עם התחפושות, לקריסטמס ולסילבסטר ואי אפשר שלא לחוש אותם בחלונות הראוה, באורות, בהתרגשות הקניות והמתנות, בחופשות וההתכנסויות המשפחתיות.

מזג האוויר החם והחורף הקצר אצלנו לא מצדיקים השקעה רבה בעיצוב מיוחד לחורף. ברוב חלקי הארץ למעט ברמת הגולן, צפת או ירושלים לא ניתקל בבעיות של פינוי שלגים ומראות של לודג'ים של סקי לא נפוצים כל כך אצלנו. 
ובכל זאת תודו שזה כיף, להסתכל בחורף שבחוץ מתוך בית מחומם. דמיינו עצמכם צופים בגשם, כאשר בידכם ספל משקה חורף ריחני ומהביל-הקונטרסט בין דימויי החורף לבין הבית המגן והחמים. 

ובל נשכח, שחלק לא מבוטל מהישראלים נושאים אתם זיכרונות ילדות ונוסטלגיה מארצות קרות משלנו. ובית הוא בין היתר מקום להתרפק על הנוסטלגיה. אבל, זהירות מהמדרון החלקלק בין נוסטלגיה לקיטש. שימו לב איפה עובר הגבול הזה ואל תחצו אותו.
—
נקדיש כתבה במספר חלקים למאפיינים ולעיצובים של חורף. 
איך הבית או הדירה "עוברים את החורף" קשור בעיקר לתכנון הבית, המפנים כיוונים שלו, החומרים ממנו הוא בנוי ועד כמה הם מבודדים ואטומים למים, הטיפול בפתחים-חלונות, דלתות, שיטת החימום, ממה עשויה הרצפה. אלה הן החלטות האדריכל אך גם מעצב הפנים והלקוחות לוקחים בהן חלק. ומעורבים כאן גם השיקולים של "בניה ירוקה" ושימור אנרגיה. 

אך אם נתמקד בעיצוב הפנים ובמקורות החום יהיו האח או התנור המפיץ חום הדבר הראשון שיעלה בדעתנו כגורמים מחוללי אוירה. למרות שהוא דולק רק מספר פעמים בשנה, האח התחבב עלינו כפריט עיצובי מסורתי או מודרני, על עצים, גז או חשמל הוא תופס לו שליטה בבתים רבים ואף בבנייני דירות. 
מקור מפיץ חום ובעיקר אם רואים את האש, מהווה גם מוקד להתכנסות בני הבית, מקור חום ואור מרצד. ובכל זאת, רובנו שאינם חיים בבתים פרטיים צריכים למצוא דרכים אחרות להשיג תחושה ויזואלית של חום.

נדבר על כך בפעם הבאה.

מרי כריסטמס לכם, אסתי

טוב שהגשם עוד כאן, ויש הצדקה להמשיך ולדבר על החורף. 
התחלנו מהמבנה ומקור החום. מכאן אפשר להמשיך לעיצוב החדרים השונים בבית בעונת החורף, כדי להפיק ממנה את המיטב. 

המקום הראשון שמתקשר לנו עם חורף הוא חדר השינה כמובן. זה זמנן של שמיכות הפוך והצמר, הפרוות אמתיות או מלאכותיות, כל אחד לפי צו מצפונו, הכרים הגדולים וכלי המיטה המיוחדים, הוילונות הכבדים והשטיחים. 

אף שנוח לנו בחדרי השינה הצחורים ובמינימליזם הסקנדינבי, שמשדר כל מה שדרוש כדי להתמודד עם הסגריר והאפלוליות החורפיים, הצבעוניות של החורף הזה היא כהה ועמוקה. צבעים שיכניסו אוירה אלגנטית. חומים כהים, אפורים, סגולים יכניסו אוירה רצינית ומלנכולית מעט ההולמת את העונה. חום הוא השחור החדש השנה והוא מתמזג נפלא עם אפור. הבשורה השנה היא שאפשר להעז עם גוונים של טרה קוטה, כחול עמוק, ירוק חם ואפילו סגול ואדום עמוק אם אתם אוהבים. את ההיתר הזה קיבלנו עם חזרתה הנוסטלגית של אופנת שנות ה-80 בביגוד אבל גם בעיצוב הבית.

עדיף שכלי המיטה יהיו מחומרים טבעיים כמו כותנה, משי, פשתן. הבדים הנושמים בריאים יותר. שכבות של שמיכות וכיסויים, שילובים של כותנה ופרוות, יוצרים שכבות ועומק מענג. גם שמיכות משובצות "סקוטיות" חזרו לאופנה מעוררות ים של נוסטלגיה נעימה של חורף. 

ומה אם "נזרוק" על המיטה שמיכת צמר סרוגה במסרגות עבות? זו לגמרי העונה ל-DIY סרגו זאת בעצמכם.
בכלל, טקסטילים הם פריטים נוחים לאחסון, שניתן להוציא ולפרוש בחורף. אין עוד רהיט כל כך קומפקטי. 
תאורת "רטרו", שילוט טיפוגרפי ורהיטי וינטג', גם הם תולדה של הנוסטלגיה ל- s80', וגן שולחנות צד מיושנים ישתלבו נפלא באוירה. 

התאורה האינטימית אסור שתגיע מלמעלה. בחורף נבחר להתכרבל עם תאורה ממנורות עומדות או מנורות שולחן ותאורה מיסתורית ולא ישירה. נרות הולמים גם הם את העונה ומשרים תחושה אינטימית ובעיקר נרות מפיצי ריחות אדמה, מושק, וניל וקרמל.

מחשבות על מדיניות תרבות

תערוכה רשמית של ממשלת יפן Japan design week מוצגת במתחם ה-SuperStudio. אמנים שעושים מלאכות מסורתיות כמו חפצי לכה, מניפות, מטריה מעור, פסנתר זכוכית שמנגן צלילים קריסטליים מעצמו, מיצג אורות מתחלפים.

שום דבר מיוחד מבחינת עיצוב, חדשנות בוודאי לא, בהשוואה למה שהוצג על ידי החברות המסחריות סוני ופנסוניק או למיצגים של מיאקי או ננדו.

המעצב הישראלי שחר לבנה מציג עם קבוצה הולנדית ואף למד במוסד יוקרתי בהולנד.

קרדיט: https://www.lexus-int.com/lexus-design-award?p=primavera

בישראל מספר בתי ספר טובים ונחשבים לעיצוב ולאמנות. השוק הישראלי קטן מדי לעיצוב מוצר. דרושות חברות גדולות, שתהיינה מסוגלות  להיכנס להשקעות הנדרשות. החשיפה לאמנים מתאפשרת בין היתר בתערוכות האלה, שם נוצר הממשק בין החברות המשקיעות לאמנים.

ביריד יש תערוכת לווין Satelite שמיועדת לביתנים של צעירים, אשר מציגים פרוטוטיפים בתקווה שימצא להם משקיע. ישנן גם תצוגות של בתי ספר לעיצוב. ההשקעה היא גדולה. לא ראיתי מציגים ישראלים. בכלל, מעט חברות ישראליות יוצאות להציג במילנו. נדרשת לכך השקעה. אבן קיסר עושים זאת בגדול כבר כמה שנים. הם מזמינים אמנים בינלאומיים לחבור למוצר למעט בשנה הראשונה בה הזמינו את המעצבים הישראלים אלקלעי וגב. נטלי גוטמן-חן, הנספחת הכלכלית של ישראל במילנו, המקדישה עמוד שלם לאירוע, אך לא מציינת השתתפות ישראלית נוספת.

ואילו ביפן, מעבר למעורבות החברות המסחריות, גם המדינה עצמה תומכת בחיזוק האמנים, המעצבים, האדריכלים והרעיונאים.

אז נכון, ישראל איננה יפן מבחינת סדרי הגודל הכלכליים ומספר התושבים, אבל כשלישראל הייתה אסטרטגיה להיות Start-up Nation, כאשר היא חוותה בריחת מוחות לחו”ל, היא ידעה לנקוט את הצעדים המתאימים.

יש כאן כישרון, יש יכולת, יש בתי ספר. אך אין תעשייה שיכולה לממן ולכלכל את המעצבים הישראלים, ואין מי שיסייע להם להיחשף, למעט יחידים שעושים זאת.

איסי מיאקי, מעצב האפנה היפני האגדי, השתלב בשבוע העיצוב במילנו, פעם כמעצב התערוכה של חברת סוני, ופעם כאשר נתן את חלל החנות החדשה שפתח במילנו למיצג של אמן יפני אחר.

חברות גדולות הבינו כבר את היתרון שיש להן בהשתלבות בזירת עיצוב הבית הסואנת הזו, גם אם הן חברות אלקטרוניקה, אינטרנט, מכוניות או בגדים.

חברת סוני זכורה לנו עוד מהסלוגן My First Sony  שנוצר עבור צעצועים חשמליים, אשר קשרו את הקהל הפעוט למוצרי החברה, בהנחה שבעתיד יהפכו לצרכנים. בתערוכה הוצגו מוצגים אשר מדמים קולות ומראות העושים שימוש באלקטרוניקה, על מנת לבלבל בין החושים ובכך להמחיש לנו עד כמה כבר הורגלנו לתעתועים ואשליות שמספקת לנו הטכנולוגיה. הנה מספר סרטונים הממחישים את האשליה המושגת. תמונה שווה אלף מילים וסרטון אולי מיליון מילים.

אבל בניגוד לחברות אשר השאירו ברמיזה את הקשר למוצר, בסוני לא שכחו להציב בסוף המסלול את חדר המגורים הביתי עם מסך הטלוויזיה הענקי, חברו הטוב של האדם. כך נסגרת המניפולציה הרגשית עם אמירה מאוד מסחרית.

בפתח חנותו החדשה של איסי מיאקה במילנו, המשתרעת על פני 3 קומות במרכז העיר, עוצרת מידי פעם לימוזינה עם נהג שבא לאסוף את המשלוחים, עבור מי שלא מגיעות הנה ככל האדם למדוד את הבגדים. אנחנו מצד שני פסענו לתוך קודש הקודשים הזה, שאולי לא היינו מרשות לעצמנו להיכנס אליו אלמלא המיצג מסהיקו סאטו, פרופסור בבית הספר לקולנוע וניו מדיה באוניברסיטת האמנויות בטוקיו, המשלב בין טכנולוגיה לחוויה חושית חדשה.

בקישור אסוציאטיבי לתערוכה של סוני נקרא המיצב My First Me-know yourself like never before  – המשך לספרו של הפרופסור “דרכים חדשות להבנה”,

הצופים מתבקשים לתת את טביעת האצבע שלהם, וזו יוצאת לשחות בין כל חברותיה על הלוח הגדול, כמו דגיג או ראשן, או תא זרע?

בדרך היא נמלכת בדעתה וחוזרת אל תוך הריבוע שלה ונבלעת. ברובד נוסף יושב סמוי בקומה השנייה, צלם המצלם את תגובות המשתתפים במיצג. אכן דרכים חדשות להבנה.

ב- SuperStudio הציגו את התערוכה Forms of Movement של סטודיו ננדו והמעצב המופלא אוקי סאטו. אם צלחת את התור הארוך, שהשתרך בפתח התערוכה זכית להיכנס למסלול של אולמות חשוכים, כאשר התאורה מתמקדת על מספר מוצגים לבנים בלבד המדגימים סוגיה עיצובית כלשהי. סטודיו ננדו שוקדים על חקירת הצורה והפונקציה, לא פחות משהם מתעניינים במוצר עצמו. את המוצר הם מעצבים עבור החברות המסחריות, אבל התערוכה שלהם על עצמם היא על גבול התאורטי. התערוכה הזו ביררה למשל כיצד ניתן לעצב רוכסן שנפתח ל-3 או 4 כוונים.

ישנם 10 מקרי חקר כאלה וכל אולם נפתח באייקון המסביר את הפעולה הנחקרת כיצד לעצב רוכסן הנפתח ל-3 או כיצד לעצב ווילון עם תאים פוטואלקטריים, אשר יפתח וייסגר בהתאם לכמות האור בחוץ, ובנוסף שיהיה לו מראה של שדה פרחים.

וכרגיל אצל ננדו, המשחק שבין האור והצל, בין הגוף וההשתקפות שלו. ברגישות יפנית אופיינית ישנה התייחסות לחומר ולאשליית החומר באופן שווה. האין חשוב ממש כמו היש. לגוף אין היתכנות בלי הרווח שמפריד אותו ממה שסובב אותו. שולחן עגול שחלקו ארוג בשתי וערב מואר כך שהשתקפות הצל שלו יוצרת דוגמה על גבי הרצפה הלבנה.

או משחק בין קוים ישרים וקשיחים למשטחים מעוקלים וגמישים.

ואז הגענו לאולם המקסים ביותר העוסק בזמן או איך ממחישים זמן.

שעון החול המסורתי מעביר חול ממיכל למיכל בקצב קבוע, שמאפשר לנו למדוד את הזמן, אבל ניתן לעשות שינויים בקונספט הזה, שימחישו דברים אחרים כמו: חלוקת הזמן ממיכל אחד לשני מכלים במחצית הזמן.

החדר כולו נראה כמו אוקיינוס קסום

ההפתעה המתוקה ציפתה לנו בסוף, כאשר אוקי סטו יצא מהאולם ובחביבות האופיינית לו התייצב לצילום עם המעריצות.

היא התקשרה אלי בקיץ שעבר, חברה שקוראת את הניוזלטר הזה ממש כמותכם כרגע. אחת התמונות שבתה את ליבה בצבעוניות שלה. הכרנו בעבר דרך עבודתנו המשותפת, אבל היא לא עשתה את ההקשר בין אסתי דינור שהכירה לבין המעצבת שאת עבודתה היא אהבה. “נתפסתי לעיצוב שלך” היא אמרה, “הוא לא שגרתי, מרענן ושמח”. היא ספרה לי על הבית שלה ושל משפחתה שנקנה בעבר, ומה שאהבו בו שהיה מאוד מואר. עכשיו הם על פרשת דרכים אם לשפץ או לעבור. החוויה שלי הייתה שיהיה קשה ויקר מאוד להביא אותו להיות שוב בית מואר. היו שם לא מעט בעיות, אולם לא שיתפתי אותה בחששותיי. עברו לא מעט חדשים והיא התקשרה שוב. “שכרתי בית עד שנחליט מה בדיוק לעשות”. הדברים מסתדרים מעצמם לפעמים אמרתי לעצמי, כאשר הגעתי לבית החדש, אשר נותר להתאים אותו למגורי המשפחה על ארבעת ילדיהם.

כאן אני ממליצה לרכוש ריהוט גנרי, שיוכל להתאים גם לחללים הבאים שיגורו בהם. אנו נמנעים מלהשקיע הרבה במה שבברור לא יהיה לו שימוש במקום אחר, כמו וילונות התפורים למידה. נמנענו מלרכוש ריהוט או גופי תאורה גדולים מדי, למרות שהחלל הזה ממש מבקש את זה. ובכל זאת התמונות משקפות בית בהיר, בעיצוב מודרני, שאין בו דבר מהארעיות של בית שכור. והצבע והשמחה שמשכו את עינה בהתחלה? לבסוף היא נמשכה דווקא לצבעים מונוכרומטיים: שחור, אפור חום ולבן, אבל זה מה שהבית ביקש וקיבל.

הפרדוקס הוא שעשיתי שימוש בדימוי של טיפות גשם על אדמה צחיחה, משום שהיום שנבחר כדי לצלם בבית עם חלונות הענק, היה אחד מימי הגשם הבודדים בחורף האחרון. טיפות הגשם הסתדרו להן על החלונות כמו וילונות תחרה דקה.

והצבע והשמחה שמשכו את עינה בהתחלה? לבסוף היא נמשכה דווקא לצבעים מונוכרומטיים: שחור, אפור חום ולבן, אבל זה מה שהבית ביקש וקיבל.

תמונות הכתבה צולמו ע"י:

Photo by Itai Aviran | WabiSabi InteriorDesign

כ-430 אלף איש ביקרו בה במשך השבוע, 1,400 מציגים מכל העולם 150 אלף מ"ר של תצוגה ב"ביתנים" (מונח מגוחך לנוכח גודלם), מעוצבים לעיתים בדמיון רב ולעיתים בשמרנות ההולמת את אופי הפרטים המוצגים בהם.

השנה היא שנת הביאנלה  של EuroCucina. 111 מציגים מתחום המטבחים ותערוכה בינלאומית של 230 יצרנים של חדרי רחצה.

עוד ועוד חומרים נכנסים לתחום יצור הרהיטים, טכנולוגיות מתפתחות משנה לשנה, אופנות וטרנדים. זו תעשיה דינמית, תחרותית, וכמו שזה נראה מכאן, גם מכוונת לעשירונים העליונים.

המניפסט: לנוכח התקינות הפוליטית הנדרשת מאירופה, לחלק את עושרה עם פליטים ומהגרים, ובמקום שמסמל במידה רבה קפיטליזם וחיים נטולי דאגות, נוסח ב- Salonne לראשונה מניפסט בו נקראת תעשיית העיצוב להסתכל מעבר להצלחה ולקחת אחריות בכמה וכמה מטרות חברתיות:  חדשנות, קיימות ואיכות, שיתופי פעולה, הכלה, עידוד כישרונות צעירים ומורשת תרבותית. בלי ציניות; להצהרות מסוג זה, שמקורן בגופים כלכליים עוצמתיים ישנה השפעה וניתן היה לחוש אותה במקומות שונים בתערוכה.

מניפסט: תכנון ריהוט זול ויביל למגורי פליטים על ידי סטודנטים מסקנדינביה.

מה שעלה בידי לראות מאורגן לפי קווי היסוד של המניפסט. זוהי התבוננות אישית על תופעות ותהליכים, אנקדוטות ודברים שמעניינים אותי באופן מיוחד.

בין לבין, ברור שכוונתי בעיקר למעצבים ישראלים ויפנים, שאני מעריכה במיוחד

Vetura Future  הוא אזור תצוגה חדש שנפתח השנה, בבניין מראשית המאה, שהווה מקום לתנועה הפוטוריסטית. כיום הוא משופץ להיות בית מגורים. מעבר בין ביתנים שכולם מקדמים אותנו לעולם ירוק יותר. נקי יותר. ראוי יותר.

בין המציגים היה המעצב היפני Kodai Iwamoto עוסק בטכניקה של ניפוח פלסטיק. האמן מחמם צינורות פלסטיק ואחר כך מנפח אותם כמו זכוכית. התבניות אתן הוא עובד, כמו גם כמות האוויר והחום  משפיעות על הצורה וכך החומר הזול מקבל אופי של כלי ייחודי בעבודת יד.

עוד באותו מתחם חברתMosaicomicro הממחזרת זכוכית לטובת יצור אריחים וחיפויים.

בשכונתIsola  בעוד אחד מהארמונות הנטושים, הציג קולקטיב העיצוב ההולנדי  Mutant Matter תערוכה מעניינת ורדיקלית על חומרים. הסתכלות ספקולטיבית של שחר לבנה הישראלי, בוגר אונ' איננדהובן בהולנד, על העתיד של חומר הפלסטיק. לבנה מדמיין בעתיד מצב בו פלסטיק הינו חומר נדיר, שנחצב משכבות קדומות השייכות להיסטוריה והוא יוצר ממנו כלים חדשים.

טכנולוגיה מובילה איכות חיים-אויר נקי

חברת פנסוניק, הדגימה השנה מתקן מרשים המבוסס על שתי טכנולוגיות של החברה, האחת משמשת לְייׅנוּן אוויר והשנייה היא עדשה מיוחדת. בחצר מבנה אוניברסיטה עתיק הוקמה בועה מתנפחת בצורת טיפה. הקהל הנכנס בקבוצות קטנות אל המבנה הממוזג וחווה קודם כל נשימה של אויר רענן, מלווה בלחות, המפוזרת בצורת טיפות מים זעירות באוויר. התחושה היא של הילוך בענן. מראות המוקרנים על גבי טיפות המים בעזרת הטכנולוגיה וצלילי מוזיקה מגבירים עוד את התחושה הסוריאליסטית והנעימה.

בטורטונה Tortona ב Super Studio-העמידה חברת Dassault Systèmes, "מעצבים לחיים בעידן הטכנולוגיה" ובו הוזמנו מספר מעצבים חשובים לפתור פתרונות הקשורים לזיהום אויר.

אחד מהם הוא האדריכל היפני Kengo Kuma. קומה חיבר עשרות שנים של ניסיון אדריכלי עם מסורת האוריגמי ויצר מיצב הנקרא "נשימה" או "לנשום". 120- פנלים מקופלים ביד, בדים מיוחדים שתוכננו כדי לספוג זיהום אויר מקופלים בשיטת האוריגמי ובגובה 6 מ'. 175 מ"ר של המתקן יכולים לספוג זיהום של  90,000 מכוניות בשנה. דאסו סיסטמז פיתחו גם תכנת תלת ממד ומציאות וירטואלית, המשמשת לתכנון בתעשיות שונות.

כולנו בחיפוש מתמיד אחר האיזון בין החיים בעיר והקרבה לטבע. גם אם אנחנו לא מודעים לכך.
יער הארזים-עיצוב פנים לחנות התיקים Valextra ועיצוב צמחוני שנותן כבוד לחיים.
Kengo Kuma מזוהה באופן כללי עם השאלה של האיזון בין החיים בעיר והקרבה לטבע. בעירו טוקיו, הוא אומר, על אף היותה מטרופולין ישנו שילוב רצוי בין השניים, במיוחד בקנה המידה, המאפשר הליכה רגלית ובשילוב גנים ציבוריים. במרחק לא רב מהדומו, הכנסייה המרכזית במילנו, בתוך חנות הדגל של חברת התיקים Valextra ביצירה הנקראת "היער" יצר Kengo Kuma את מה שהוא אוהב במיוחד, מיזוג בין העיר לטבע. אל חלל החנות הוא הביא 136 פרוסות גזעי ארז לבנון, הניצבים במאונך ומהווים בסיס להצגת התיקים היוקרתיים. בכך הוא נמנע מהצגת התיקים על גבי מדפים אופקיים ונותן מרחב להתבוננות בכל תיק. הצורה הארכיטקטונית של גזעים או עמודים, הניצבים בצפיפות המדמה יער, כמו גם השימוש המרובה בעץ אהובה על האדריכל והוא חוזר על המוטיב בעבודות רבות. חומרים נוספים המשמשים בעיצוב החנות הם שיש , Arzo חומר יוקרתי, שעומד בקונטרסט לעץ הלא מעובד וכן בדים רכים, המדגישים את הקונטקסט הנשי.

בשכונת 5 Vie אצרה מריה כריסטינה דידרו, את תערוכתו המעניינת של ארז נאבי-פנה, הישראלי -עיצוב צמחוני. בלב התערוכה עומדת השאלה: האם ניתן לעצב מבלי להשתמש כלל בחומרים שמקורם מהחי?

נבי-פנה, טבעוני בעצמו, משקף את האידאולוגיה שלו למתן כבוד לחיים ומסרב לעשות שימוש בכל צורה של חומר מן החי כמו צמר, עור, צבע פלסטיק, שרף או דבק תעשייתי אלא רק דבקים מינרליים. אפשר לומר שארז יוצר תחת משטר דיאטה, אומרת האוצרת, שאצרה גם את תערוכת Nendo בחולון.

נאבי משתמש בטכניקה שכבר מוכרת לנו מעבודתה של סיגלית לנדאו, חפצים שהושרו במי ים המלח ומלח התגבש עליהם בצורות מעניינות. סדרה אחת של רהיטים עשויים מעץ ממוחזר בדבק מינרלי והשנייה סדרה הנקראת "אשת לוט" מכלי חמר. אלה גם אלה מושקעים במי ים המלח, שזה המקום הטבעוני ביותר בעולם לדברי המעצב.

"שמיים פתוחים" עבודה מרכזית שעניינה עירוניות בשילוב עם הטבע הוצבה בחצר ארמון איזמארדי 

האמן האמריקאי פיליפ ק' סמית IIIיצר עבודה בחצר ארמון איזמארדי מתקופת הרנסאהס, עבור מותג האפנה השוודית .Cosהיצירה "שמיים פתוחים" היא עבודה תלוית מקום site specific, והיא מורכבת מסדרה של מראות ענק מוצבות ב47 מעלות לקרקע ובמעגל סגור חלקית, כך שהן משקפות את שני המישורים: את הארכיטקטורה של המבנה במישור האנכי ואת השמים במישור האופקי. המראות גורמות לשמיים להשתקף בגובה העין, כך שניתן לאות כמה מישורים בו-זמנית. ניתן להתבונן ביצירה ממפלסים שונים בבניין וכך היא משתנה בכל ממד; הן בהשפעת נקודת המבט והן בהשפעת הטבע: האור, מזג האוויר, הנוכחות של אנשים נוספים ועוד. השתקפות, צבע, אור וצל מהווים חומרים ליצירה, כך שהיצירה משתנה כל הזמן.

זה נראה אך טבעי, שCos-, חברת הביגוד בקו הפשוט והנקי, אשר נודעה בעבר בהזמנת עבודות אמנות מאמנים מהשורה הראשונה (מאמנים כמו סו פוג'ימוטו וסנרקיטקטור) תפנה שוב לאחד האמנים העסוקים והמבוקשים כמו פיליפ ק. סמית' מפאלם-ספרינגס קליפורניה. בשיחה עמו במהלך שבוע העיצוב במילנו, אמר סמית' כי הסכים לעשות עבודה לCos-, חרף היותה חברה מסחרית, משום שנתנו לו חופש יצירה מלא.

האמן בן ה-45 עשה את הכשרתו כאדריכל וגר בפאתי המדבר. עבודותיו הם מיצבים ענקיים בטבע בשילוב מראות ובהעמדה ארכיטקטונית, כשהן משקפות את הטבע כחלק מהיצירה. הוא מושפע לדבריו מרוברט אירוין, גיימס טורל ומרק רות'קו. בדרך כלל הוא עובד באזורים גדולים כמו מדבר או ים, בדרך כלל שני מישורים אופקיים: ים ושמיים. המיוחד בעבודה זו היא הכנסתה תוך חלל תחום בחצר הארמון, כך שגם הארכיטקטורה נוטלת חלק, מוסיפה ממד אנכי ומבודדת אותה מהשטח הפתוח לגמרי. סמית' מוכר גם כאמן המשתמש בטכנולוגיה ותאורה כדי לעשות מניפולציה על מראה הטבע וכך מעניק ממדים נוספים לעבודה. בגינת המבנה עבודות קטנות יותר, אשר כמוהן תופצנה לחנויות cos השונות ברחבי העולם.

הנקודה הישראלית: אבן קיסר, גם כן ידועה בהזמנת עבודות במיוחד לשבוע העיצוב במילנו מאמנים מפורסמים. אך בעוד ש-cos לא הציגו כל תנאי לאמן בקישור למותג, האמנים שעבדו עם אבן קיסר (חיימי חיון וטום דיקסון וRaw Edges) מתבקשים לשלב את משטחי הקוורץ ביצירתם. השנה היו אלה האמנים האמריקאים Alex Mustonen, Daniel Arsham,  וBen Porto– הסטודיו הניו-יורקיSnarkitecture . לפני כמה שנים היו הם אלה שעשו את היצירה עבור Cos והם דווקא מרבים לעבוד עבור חברות מסחריות כמו קלווין קליין וחנויות הנעליים Kith.

העבודה ‘Altered States’ "מצבים מתוקנים", אשר במקרה או לא, הינו גם שם סרט אימה משנות השמונים של הבמאי קן ראסל. האמנים בחרו למקד את המיצב סביב אי המטבח, מקום שמהווה נקודת מפגש חברתית של הבית. העניין החברתי ושילוב אנשים ביצירה הוא מוטיב חוזר בעבודות של הסטודיו.

שכבות הקוורץ בצבעים משתנים, אך מונוכרומטיים: לבן ושחור, מעוצבות כשכבות גיאולוגיות היוצרות נפח תלת ממדי. שלוש יחידות מוצבות בפתח כשכל אחת מהן משולבת באלמנט מים במצב צבירה אחר: נוזל, אדים ומוצק- בדות כדור קרח ענקי.

במרכז האולם המרכזי, מתחת לכיפה, סדור באמצעות גלילי רשת לבנה קצת כמו תאטרון רומי, מיועד לצופים שרוצים לצפות ב"אי" במרכז רחבת התאטרון.

לא פחות מעניין הוא המבנה, בו הוצג המיצג ונערכה המסיבה המסורתית של המותג במוצאי יום העצמאות. זהו ארמון רנסנסיPalazzo dell’Ufficio Elettorale di Porta Romana , אשר עומד בימים אלה בפני שיפוץ ויהפוך למלון בוטיק. כותרות יוניות, כיפות וחלונות ענק הפונים אל חצר מרכזית, אשר הוארו באדום לרגל האירוע, כשהן עומדות במצב הרוס למחצה, העניקו נופך דרמטי ליצירה, שאלמלא המבנה הייתה נותרת קצת מינימליסטית. מטרת המיצג לדברי החברה לעורר את הדמיון של מעצבים ואדריכלים להשתמש בחומר באופנים חדשים במטבח העתידי. – והנה השלמנו את הסיבוב ממחוזות האמנות בחזרה לעיצוב הבית.

בכל פעם אני מגלה מחדש איך כל אחד מהמקצועות שלמדתי בעבר, תורם לי להבנה במה שאני עושה היום.

ביום חמישי האחרון, עם כמה מאות אדריכלים ומעצבים, בלווי מוזיקה קצבית ואוכל איטלקי משובח, השקנו את הגעתה של הסדרה האיטלקית, שעוצבה על ידי 6 אמנים שונים, אשר בחרו השראות ממאגרי הארכיאולוגיה והאנתרופולוגיה, שכה מאפיינים את איטליה.

כמי שהגיעה לעיצוב מדיסציפלינות שונות, ביניהן לימודי ארכיאולוגיה, אמנות, תרבות ועיסוק במוזיאונים ובאנתרופולוגיה, אני מתעניינת בדברים מהפן התרבותי. איך ניתן לשלב בין חיי היומיום לאמנות?
מעניין אותי איך אנשים חווים את ההווה והעבר שלהם ומאין הם שואבים את מקורות השראתם.

סדרת החיפויים המאוד מוקפדת הזו עושה מאמץ ניכר לשלב בין הדברים ולהכניס את כל הרבדים הללו לעיצוב הפנים.

לחברה האיטלקית קוראים CeDit שזה קיצור של Ceramiche d’Italia ומבטאים צֶ'דיט. שישה האמנים, שמשתפים פעולה עם המיזם, הם מהבולטים באיטליה. לכל אחד נקודת מבט משלו ומקורות השראה שונים.

סדרת ארכיאולוגיה ARCHEOLOGIE שהכי דיברה לליבי, עקב עיסוקי בארכיאולוגיה בעבר, עוצבה על ידי פרנקו גוורזוני (Franco Guerzoni) אמן ותיק, שעיסוקו האמנותי מאז שנות ה-70 הוא חקר הארכיאולוגיה. גוורזוני מתמקד באידאל של ״עתיקוּּת״ כאובדן והיעדרות והוא ״בוחן את הקשר עם המרחב, הארכיטקטורה והזמן, תוך שימוש בפיגמנט ככלי לגילוי והבעה של זיכרון״.

התזה האמנותית מאוד מעניינת, כאשר הוא מציע ארכיאולוגיה הפוכה, בה כתמי הצבע המזכירים את העבר, יהפכו בעצמם עם הזמן לזיכרון.

"קיר הוא כמו ספר שנפתח, מסע אל הפנים החוש, את החוויות, הזיכרונות, השלטים והסמלים אשר נקלטו במשך מאות שנים".

מבחינתי, זהו הקשר שאני מחפשת בין המקצועות והעיסוקים השונים, שמשכו אותי במהלך החיים ואשר אותם אני מבקשת להביא ללקוחותיי.

עיצוב הפנים הוא אמנות שימושית, אבל הממשקים שלה עם האמנות הטהורה הולכים ומטשטשים. גם בעבר אמנים לא נמנעו מלערב בין אמנות לעיצוב, בין הנשגב לשימושי. פיקסו יצר גם כלי שולחן, מטיס יצר שטיחי קיר וקרמיקה.

כאן נקראו האמנים ליצור על גבי המשטחים הקרמיים, אשר הלכו וגדלו. האריחים ענקיים: 1.2 * 2.4  מ'. למרות היותם דקיקים, הם יכולים לשמש הן לחיפוי והן לריצוף, הן לפנים והן לחוץ.

חמש סדרות נוספות שואבות ממקורות השראה שונים, לרוב כאלה המשקפים את התרבות האיטלקית, תוך שהן מספרות סיפור תרבותי נרחב על האדם.

זוג מעצבי המוצר הצעירים והמצליחים, ג'ןרג'יה זאלנטו ודניאל בורטוטו (Giorgia Zanellato & Daniele Bortotto), יצרו סדרה של אריחים שנקראת – STORY סיפור. ההשראות הן מצבי צבירה שונים, המדגישים את הזמן שחלף. המעצבים בחרו 5 סביבות מהנוף האדריכלי של איטליה: בתים מפוארים, וילות, ארמונות, בתי חוה ומפעלים ישנים ונכנסו בדמיונם לסיפורים שהתרחשו בחללים הללו. מי שהה בהם? מה התרחש שם? כתם חלודה, פרסקו דהוי. המעבר מחומר לחומר מרשים. האפשרות לבטא טיח או מתכת באמצעות משטח קרמי.

הסיפור של החומר הוא הסיפור האנושי. הזמן משתקף בחומר בדיוק כפי שעושה הארכיאולוגיה.

חוקר האדריכלות מקו קסמונטי (Marco Casamonty) עוסק בסדרה METAMORFOSI בשינוים שעוברים על החומר בחלוף הזמן. חמצון, קורוזיה, פטינה עקבות הזמן הלא מתוכננים, כתמים ושריטות. וזה הרי המהות הגלומה גם בסגנון הwabi-sabi- שלאורו אני עובדת. TESORI- של מטאו נונציאני ((Matteo Nunziat מבדים דמשקאים בעלי טקסטורות ומוטיבים אוריינטליים.

הסדרה אורידיצ׳ה עוסקת בסמלים ומזכירה יותר מכל ציור על קנוס ואילו מטריקס MATRICE והיא יותר עתידנית וגיאומטרית.

בעיצוב חללים אנו עדים שוב ושוב, שמה שנדרש בעיצוב הפנים הוא סיפור, התרחשות מן העבר בדרך כלל, אשר קושרת בין האדם למקום בו הוא חי. כך הבנתי, איך כל מה שעשיתי במהלך החיים תורם למה שאני עושה היום.

כמידי שנה יצאנו לטיול רגלי של ארבעה ימים לאזור רַחְמֶה בירדן מול יטבתה. זהו אזור נידח מאוד בדרום אַדוֹם. טיילנו באזור ג'בל סור, ואדי חובאת וואדי רחמה – אזור של הרים ורמות עם תצפיות אדירות, שנחתכים על ידי קניונים עצומים של אבן חול וגרניט

מסע רגלי הוא הזדמנות להתנתק משגרת היומיום, לאתגר את עצמך במאמץ פיזי, לשנות את הנופים הגיאוגרפיים והתרבותיים ולהשאיר המון זמן למחשבה ולדמיון לספוג דברים חדשים והשראות שיניבו יותר יצירתיות בעבודה.

פריצת האביב לא דילגה גם על האזור המדברי הזה בשלל פרחים

לאורך הנחלים מעיינות קטנים והמון גבים.

שקיעות וזריחות העצימו את אודם הסלעים שנתנו את שמם לחבל הארץ הזה-אדום.

אבל זהו בלוג בנושא עיצוב פנים, ומה שאני עושה תמיד במסעות זה לומדת עד כמה שאפשר על החומריות של הטבע. אני יוצרת בחומרים טבעיים ולומדת אותם דרך השהיה בטבע.

הגיאולוגיה היא הדבר המרשים ביותר לאורך הדרך. שלושה סוגי סלע עיקריים:

התשתית הם סלעי היסוד, הגרניט בגוונים עיקריים ורוד, ירוק לבן ושחור. הם נבדלים בניהם בעובי ובסוג האגרגטים המעניקים להם את צבעם. סלעי היסוד, שמקורם בגרעין כדור הארץ ומתוארכים לפרה קמבריון (600 מיליון שנה)

אבן החול האדומה-חומה, אום-עשרין על שם הוואדי החוצה את וואדי ראם, מהווה את החלק המרכזי של ההרים ונותנת להם את צבעם הדומיננטי. היא עשירה בתחמוצות ברזל ונחושת הנותנים לה את צבעם.

אבן החול הלבנה הדי סי על שם הכפר שבשולי האזור יוצרת את הכיפות המתונות והרכות שעל הפלטו העליון של ההר.

השברים הטקטוניים ומערכות הסידוק מערבבים את כל המערכות בכוונים אופקיים ואנכיים ויוצרים מראות משגעים של עורקים מסתרגים.

על כל אלה ישנה הבלייה. הבליה מהירה ביותר היא על קירות. האיזורים שמתבלים הופכים שקועים, וק ווי הזרימה של המים נשארים בולטים מן הקיר. התופעה המתקבלת נקראת טפוני (Tafooni) "חלונות".

בדרך לגבעת כ"ח חשבתי מי הוא האדם שאני עומדת לפגוש, "איש הפח" כפי שהוא קורא לעצמו, עובד עם שני בעלי מלאכה נוספים בסככה משותפת, בה הם מנהלים כל אחד את העסק שלו, אבל גם משתפים פעולה. בכניסה- ווספה אדומה מחכה לתורה להפוך לרהיט כלשהו. בפנים הגיבוב הנעים הזה של חלקי פריטים, שראו עבר טוב יותר וכנראה שגם יראו עתיד טוב יותר תחת ידיו הכישרוניות של רונן.

למרות מה שניתן היה לחשוב, הכל מסודר על מדפים, כלי העבודה וחלקי הרכבים. את הדיסציפלינה והסדר רכש כנראה בפרקים המוקדמים יותר של חייו.

בשלב מסוים בראיון יופיע גם אביו, אדריכל בגמלאות בן 78, אשר עבר לגור בשכנות וחבר לעזור לו בעסקי עיצוב רהיטים מכלי תחבורה ישנים. הוא גדל כילד מרדן ועצמאי בירושלים אצל זוג הורים בעלי מקצועות חפשיים עולים מבריה"מ לשעבר.

"ההורים שלי הם הכי קונפורמיסטים שאפשר להעלות על הדעת. שכירים שרצו שגם הבן שלהם ירכוש מקצוע בטוח. נכנסתי לקונפליקטים. אף פעם לא הלכתי בתלם. הלכתי לבית ספר מקצועי בירושלים".

ההתחלה דווקא הייתה די בתלם. את תריסר השנים הראשונות בעבודה עשה כמהנדס באינטל בדיסציפלינה שנקראת וקום תהליכי. הוא גם התחתן בן 23 לאישה גם היא מתחום ההייטק, אשר מקימה לעצמה היום עסק עצמאי. היום בן 44, אב לשלושה ילדים כשהגדולה חיילת.

לפני שבע שנים, בעקבות מחלה קשה, ניתנה לו "ההזדמנות" לעצור לרגע את מסלול העבודה התובעני בו היה שקוע ולהתבונן קצת על מצבו. "הבנתי שזה לא הולך לשום מקום. אין שם נשמה". הוא הרגיש שהוא נמשך למקום ממנו יצא כנער בבית הספר, מכונאות רכב אולם הפעם בכוון מעט אחר.

"באחד הטיולים בשדה ראיתי דלת של BMW שנורא התאימה לתיבת נדוניה. תיבות זה דבר מעניין כי זורקים פנימה הכל ניתן להעלים שם בלגן. בהתחלה עשיתי את זה בשביל עצמי. מאוד הופתעתי שהפריט הראשון שלי נמכר. לקחתי האנגר ואחרי שהכל נגמר לא רציתי לחזור לעבודה".

כסף ופרנסה לא הפחידו אותו. העובדה שלמד מכונאות מאוד עזרה לו. תמיד האמין ביכולת שלו להסתדר עם כל דבר.

"אני מת על טיולים לכן זה תמיד כלי רכב. מכונה זה דבר שקוף בעיני אני רואה פנימה לתוך הקרביים. היום זה עוזר לי לבנות עסק."

אין לו חשש שלא יבין משהו מכני, מה שלא נהיר לו הוא לומד מאמנים אחרים אתם הוא עובד, לומד עצמאית מהיוטיוב, חוקר ארגונומיה בנויפרט או נעזר באביו האדריכל. הוא מוקיר את מה שקרה לו גם כדרך לחזור ולהתקרב לאביו ומוצא עתה סיפוק רב בעבודתם המשותפת.

"עוזר לי שאין לי השכלה פורמלית. אני מפרק כל דבר שאני רואה."

נדמה שיותר משמצא פה את ייעודו האמנותי, מהווה האמנות גשר לבני אדם באופן שלא הכיר קודם לכן. המפתח בשבילו הוא לתקשר באופן טוב עם הלקוחות. זו ההזדמנות שלו לחוות את הדבר החשוב לו ביותר- לגעת באנשים.

"מה שאני הכי אוהב לעשות הם פרויקטים רגשיים. באים אלי עם כלי רכב של מישהו שאינו אתנו, וביחד בונים ממנו רהיט או רהיטים ומחלקים לאנשים שאהבו אותו. מדברים על הבעלים של הרכב."

"יש לי משהו בתהליך. ווספה שהופכת לכיסא משרדי. ווספה של חיים בלס. הייתה לי חיפושית של עמרי קורן שנהרג ממכת חום בצבא. תוך כדי העבודה הפכתי להיות מדיום. מצאתי את עצמי מוריד קונטרול ופשוט נותן לידיים לעבוד. תיעדנו את זה עם ריקי אריכא לערוץ הראשון בסרט שנקרא "עד הקצה"."

כרגע הוא עובד על אלמנט הנצחה לאילן רמון מכנף של מטוס לשדה התעופה באילת.

"השלב הראשון הוא אפיון צרכים, התאמת ציפיות. רוב האנשים לא מצליחים לדמיין. החוכמה שלנו כמעצבים לצמצם את הפערים האלה. לא קרה לי שלקוח לא אהב את העבודה. אני מזמין אותו לכאן לפני הצביעה, אנשים אוהבים לעבוד עם חברים מקלפים את כל השכבות. אין פה מקום לאגו."

הוא מוצא עצמו מייעץ למעצבים בבניית המוצר, יותר מאשר עובד על מוצרים מוגמרים. רוב הפרויקטים מוזמנים חודשים קדימה, בעיקר לחללים מסחריים. עיקר המטרה בחללים מסחריים לייצר wow. דלפקי קבלה הם הפנים של החברה למי שנותן את השרות ומקבל השירות והכל מתומצת ברהיט הזה. כל שנה התקציבים יותר ויותר גרנדיוזיים. לאחרונה החל לעבוד בשותפות עם קבוצת מעצבים מברצלונה ומשם הוא מגיע ללקוחות באירופה.

"מכניסים פנימה הומור. הומור מפרק את החיים הלא כל כך פשוטים בלאו הכי ומקרב בין אנשים. אני עושה דברים שאין הרבה אנשים שיכולים לעשות. מקפיץ את החלל."

בין לקוחותיו האחרונים נמנים מעצבים מצליחים כמו ירון טל, יונתן מונג'ק, יוסי הנובר. עם האחרון הוא עובד כרגע על עיצוב למשרד יח"צ על פי השראה מהאמן האמריקאי ג'ף קונץ.

"יש משהו מסקרן בלקחת פח ולהפוך אותו לבלון הליום רך. מבטא עתידנות."

"אני מאוד יקר אני לא מתפשר במחיר. רוב האנשים לא יכולים לשלם את זה. אני אמן ואני מביא תוצאה. דרך החללים המסחריים אני נכנס גם אל הלקוחות הביתה. הלקוחות שלי סומכים עלי."

האדריכלות היפנית המסורתית מושתתת על כמה אלמנטים- מבנה עץ נושא קירוי בלבד בעל מודולות במידות קבועות. המילואות הן מחיצות בעלות מסגרות עץ דקות ונייר (shôji) הניתנות להסרה על פי הצורך, מרפסת היקפית מקורה הנסגרת במחיצות עץ להגנה מפני הקור. את הבית מקיף גן וזה מוקף חומה בדרך כלל. הרצפה מכוסה בטטמי גם הוא מקש דחוס.

אדריכלות יפנית קשורה בקשר אינטימי לטבע. כל החומרים טבעיים, הבית פתוח מכל הכוונים המבט תמיד מופנה לטבע והחוקים הם חוקים של איזון.

שלא כמו האור הים תיכוני, תאורת אור יום די נדירה ביפן. האור לא ישיר ולא חזק ומזג האוויר מעונן וסוער תקופות ארוכות בשנה. על כן צריך להפיק את המקסימום מהאור הזמין וישנה רגישות רבה לטיפול בו.

באתר הארכיאולוגי Sannai Maruyama שוחזר מגדל מלפני 3000 שנה בגובה 15 מר' שנועד למדוד את תנועת השמש.

כמו במקומות אחרים, גם האדריכלות היפנית מותאמת לתנאי האקלים. אולם ביפן שלא כבמקומות אחרים הטבע עומד במרכז האדריכלות של מקומות קדושים. על פי מסורת השינטו המקום שייך לאלוהות kami שהיא גם הטבע עצמו. על כן הבונים בית מקיימים טקסים על מנת לבקש רשות מהאלים. לאור יום, כאחד מהאלמנטים של הטבע יש מקום חשוב.

 קיוטו הרשימה

 על חשיבות האור לאדם היפני – בכתבים העתיקים מסופר ש Amaterasu אלת השמש העניקה לקיסר הראשון Ninigi מראה קדושה (אור) כאות לברית בין האדם לאלים.

 יצירות ספרותיות יפניות מעידות שהיפנים אוהבים את תחושת הפנים הזו של אורות וצללים. בספר המסות שלו "בשבח הצללים"הסופר ג'וּנְאִיצִ'ירו טַנִיזַקִי 1965-1886 (תרגום דורון כהן) פורס את השקפתו האישית בנושא אסתטיקה ומקונן על המודרניציה שנכנסה ליפן.  הנושא המרכזי הוא האור ועד כמה לא נעים כאשר הוא בוהק מדי. ההעדפה התרבותית של הצללים על פני האור היא גם מטפורית. העדפת הרמיזה על פני הבוטות, העקיף על פני הישיר, השתיקה על פני הדיבור, הריק על פני המלא הם כולם סימנים לנימוס ולעידון תרבותי.

יש שקושרים את זה לראייה אליפטית מטושטשת. האדריכלות המסורתית הקדושה והעממית מצאה דרכים חכמות לטפל באור הטבעי:

• שימוש בשוג'י – מחיצות הנייר
• מסכי גלילה  (noki) מרפסות פונות דרומה (engawa)

השוג'י -מחיצת הנייר באה גם להגן מפני רוח וחרקים וגם לווסת את האור.

השוג'י לא שקוף ומעביר 50-60% מהאור ועל כן מרכך את האור במידה שהוא בעוצמה. מאידך, כאשר השמש נמוכה  בין הערביים או בחורף היא מגיעה בזוית כזו שמחיצת הניר מעצימה אותה. מאחר שמדובר בנייר ולא בזכוכית לא נוצר אפקט חממה כתוצאה מהקרינה הישירה.  פנים החדר נותר מואפל ונעים והאור הקרוב למחיצות רך.

בזמנים מסויימים ביום, אם האור אינו מספיק מסירים את המחיצות.

בזמנים קרים מוצבות מחיצות עץ אטומות במישור החיצוני של המרפסות. היום הם הוחלפו  חלונות זכוכית שמתירים לאור להיכנס

הטוקונומה tokonoma היא האזור המקודש בבית שמקושט במגילה מצויירת ובסידור פרחים. אזור זה יזכה כמעט תמיד לחלון מיחד משלו כדי להאיר אותו.

הנייר שמשמש ליצור השוג'י מהווה גם חומר ליצור פנסים andonלתאורת לילה ואפילו לפנסי רחוב.

במקדשים האמצעים להפחית את הקרינה אף טובים מאלו שהיו בבתים הפרטיים.

הארכיטקטורה של מקור אור בלתי ישיר נחשבת מאוד רוחנית ומרוממת נפש.

קיוטו מקדש ליה סה קה

הגן היבש הוא אלמנט הקיים בעיקר במקדשים ובבתים אמידים, שכן הוא מצריך הרבה מאוד כח אדם לתחזק.

הגן היבש Karesansui המפורסם ביותר הוא ריו אן ג'י  Ryôanji מהמאה ה-15 בקיוטו. הוא זרוע 15 סלעים מכוסי טחב זרועים במשטח מכוסה חצץ לבן, המדמים איים בים ומהוים נקודת התמקדות לנזירים המודטים. במקדשים בכלל יש צורך באלמנט אור כדי להדגיש את הרוחניות.

הגן הוא במפנה דרומי והחצץ הלבן מחזיר את האור ומעצים אותו. (מדידת האור 8000 lux) חפצים מוזהבים בתוך המקדש מחזירים את האור גם מבפנים.

 המחשבה על שפע החומרים העומדים לרשות המעצב והאדריכל היא כמו ביקור בלונה-פארק או בארץ הממתקים בשביל ילדים. להחליף בדמיוני חומרים, צבעים וטקסטורות מבלי שאצטרך לדפדף בשום קטלוג ממלא אותי אושר ותשוקה גדולה. על כן אני משתדלת להתעדכן בטרנדים בצבעים ובאופנות ואף יותר באפשרויות הטכנולוגיות.

ספריית החומרים הצמודה למוזיאון העיצוב בחולון הוא אחד המקומות שאני יותר מתלהבת לבקר, ומפעם לפעם לנבור במגירותיהם. בהרצאה שהתקיימה החודש של אפרת ברק מ"מ מנהלת הספרייה, חוויתי חוויה מדהימה שבו אפרת סקרה את עולם החומרים והביאה מספר דוגמאות מסקרנות במיוחד על גבול הקוריוז, אשר יש להניח שיהפכו לטריוויאליים בעוד מספר שנים.

בניין Cystal House של חברת Chanel באמסטרדם. בניין ישן, שימור החזית המסורתית-בניה בלבנים המאפיין את החלק הזה של העיר. נעשה שימוש בלבני זכוכית מודבקות בדבק ייעודי, על מנת להכניס אור למבנה מבלי לפגוע בחוזק הקונסטרוקטיבי.

בניין שאנל באמסטרדם

המצאה נוספת שמאוד דרושה בענף הבנייה – בטון שמתקן את עצמו. בפיתוח חדש מוסיפים חיידקים אל תערובת הבטון, אשר מייצרים חומר גירי בתהליך אורגני וכך מתמלאים סדקים בבטון בתוך זמן קצר.

חומר אחרון שמרתק אותי הוא עור שניתן לגידול באופן מלאכותי. פיתוח של פטריות היוצרות יריעה בעלת תכונות וטקסטורה של עור, ללא התוצאות האכזריות וללא זיהום, נוצרת יריעה שאיננה מוגבלת בגודל ואין לה צורך בתפרים.

ואדי עארה הוא אחד מהצירים הראשיים במעבר ממערב למזרח באזור העמקים הצפוניים. נוסעים בו הלוך ושוב כמעט מבלי להתעכב ולהכיר את מי שגרים שם. כבר הרבה זמן שאני רוצה לבקר במקום. לאחרונה הזדמן לי להצטרף לסיור כזה, בו פגשתי אנשים מקסימים ובעלי חזון.

את הסיור התחלנו במבנה מאגר המים, עליו ציירו אמנים מקומיים סצנות חקלאיות; נשים נושאות מים מהבאר, מסיק זיתים, ידיים אוחזות בשיבולים ועוד. ברקע הציור מופיעים בתים בארכיטקטורה מסורתית, ומעל פתחים לשובך יונים.
מבנה המים ממוקם במרכז הכפר, מולו ניצב בניין ציבור ועליו פסיפס המספר רגעים היסטוריים על מרד ערבי כנגד הכובש הבריטי, ספק סיפור גבורה ספק מטאפורה.

נתקלנו בבית בד מקומי המייצר לעצמו שמן זית כמו שייצרו לפני שנים. ילדים עוברים ושבים, מברכים לשלום את הקהל שבא להכיר.

קשה לפספס את הניגודיות ברחובות, מצד אחד בתים מתפוררים ודלים, ומהצד האחר בתי קרקע רחבי מידות, עמודי שיש ודלתות מרשימות.

פרטי ארכיטקטורה מתרבות מקומית או אולי שאובה מתרבות אחרת; אורנמנט לדלת כניסה, כרכוב, חזית מעוגלת, כותרת יונית או חיפוי החזית באריחים מצוירים. זו ואדי ערה.

אתמול נסעתי ליפן. במונית.

לקוחה מדהימה העניקה לי את הטיפול אצל יוקו קיטרה כמחווה לסיום עבודת העיצוב בביתה.

יפן על כל תגיה ודקדוקיה, רק על הים ביפו העתיקה. יוקו קיטהרה ספא יפני ובית לטיפולים ביפו העתיקה. יוקו, בעלת המקום באה מיפן לפני 15 שנה ונישאה לישראלי והם מקיימים את הפינה הזו בשקט ובדבקות.

ספסל חליצת הנעליים מקבל את פניך בכניסה כדי לסמן את המעבר מהדלת היפואית לאסתטיקה היפנית. וכאן מכה בך השילוב בין המבנה הארכיטקטוני הצלבני-חללי האבן הגדולים בעלי הקשתות המקומרות ששופצו בדקדקנות לבין האצילות היפנית המדוקדקת. החלון הגדול הנפתח לים והמדרגות המודרניות המובילות אל הגג קושרים את המבט אל הנוף והטבע, קשר בל יינתק בתרבות היפנית אבל מזכירים לנו עדיין את ההוויה של המקום.

אבל מכאן, הכל יפן; המגבת הלחה, תה קר ואשירו-אמבט הרגליים מעץ, מוגשים בכניסתך על ידי המטפל היפני ועד לכוס התה ביציאה, טטאמי על רצפת חדר הטיפולים, תאורה רכה, ריהוט מינימליסטי שכולו בעץ, ריחות, צלילים, ירידה לפרטים, האירוח היפני, כבוד לאדם, לחומר …

הבניין העתיק עבר שיפוץ לאחרונה שארך כמה שנים. ממול לכניסה חדרי שירותים מפנקים עם אמבט מקוריאן. מימין חדרי הטיפולים, ומשמאל משתרעים שני חללים ענקיים שבעתיד מיועדים להכיל גלריה לצד קבלה וחדר המתנה. יוקו נסעה לאחרונה ליפן לרכוש רהיטים ופריטים למקום והם יוצעו גם למכירה. התאהבתי עוד לפני שנכנסתי.

ברצלונה היא עיר שמתקשרת כל כך לטבורן של האדריכלות והאמנות של המאה העשרים, עד כי קשה להבין איך עיר נמל לא גדולה עד לעת החדשה, גידלה את פיקסו, מירו, קזאלס, גאודי, ודאלי, למרות המשטר הפשיסטי שנכח בה כמחצית המאה.

מסוף המאה העשרים ולתוך המאה ה-21, עשתה העיר מאמצים להצטייר כמרכז תרבות ואמנות מודרנית וכמו ערים רבות בעולם, ובעיקר לרגל האולימפיאדה של 1992, הזמינה עבודות מאדריכלים מפורסמים.

ב- 1988הוזמן  ריצ'רד מאייר  לתכנן את ה MACBA-, מוזיאון לאמנות מודרנית שקם על חשבון בתים בשכונות הפחות עשירות של העיר ועורר ויכוח שעדיין ממשיך, בדבר המוסריות של המהלך. פנים המבנה מצטט מתוך הרפרטואר של האדריכלות המודרניסטית, "מכונת המגורים" של לה-קורבואזיה בוילה סבואה.

העליה במפלסים נעשית על גבי רמפה, אולם ישנו גם מגדל עם גרם מדרגות לוליני. הלובי מרוהט בכורסאות של לה-קורבואזיה.

MACBA מוזיאון לאמנות מודרנית, ריצ'רד מייר

פנים ה-MACBA  עליה ברמפה מזכירה את התכנון של לה קורבואזיה בוילה סבואה

עוד אדריכל אמריקאי, פרנק גרי, יצר פביליון בדמות דג לכבוד המשחקים האולימפיים ב-1992 באזור חוף הים.

בשנת 2005 הזמינה חברת המים של קטלוניה AGBAR מהאדריכל הצרפתי ז'אן נובל, מגדל בן 39 קומות למשרדיה. המגדל העגול בנוי קונסטרוקציית פלדה ללא עמודים, כך שהקומות תלויות על גרעין הבניין היצוק בבטון. הפלדה צבועה בצבעוניות כחול ואדום במטרה להזכיר גיזר של מים חמים וקרים ובלילה היא מוארת בהתאם.

Jean Nouvel Torre AGBAR

מבחוץ מחופה הבניין ברפרפות זכוכית שנעות באופן ממוחשב וכך יוצרות תנאי בידוד, המתאימים לצרכים האקלימיים של העונה – בחורף לספוג שמש ובקיץ להרחיק אותה ולבודד. עם עליית ערכו וערך הקרקע באזור, נמכר הבניין ברווח משמעותי.

גם אדריכלים יפנים הוזמנו לתכנן מבנים בברצלונה.

האדריכל אראטה איסוזאקי Arata Isozaki בנה ב-2002 תוספת מבנה ורחבת כניסה בקיישה פורום  Caixa Forum. המבנה המקורי מראשית המאה ה-20 משמש כיום לאירוח 3 חללים של תערוכות זמניות.

פביליון כניסה, ארטה סוזאקי

ולבסוף, גם האדריכל טויו איטו הקים כאן שני פרוייקטים מרשימים. הותיק יותר הוא מלון דירות Avenue Barcelona Luxe בפסאו דה גרסיה, רחוב החנויות היוקרתי של ברצלונה. העבודה היא למעשה רק skin, חזית נוספת לבניין קייים אשר מתכתבת עם חזית מבנה של גאודי השוכן מולו. טויו איטו

השני הוא מלון סנטוס ב-Porta Fiera, חלק מקומפלקס ענק של קונגרסים באזור המתחדש של ברצלונה. המגדל הבנוי צינורות אדומים, שגם כל עיצוב הפנים שלו באדום, זכה ב-2010 בתואר המגדל היפה ביותר. כאשר הגענו לברצלונה, הסתבר שאנחנו ממש רואים אותו מחלון הדירה שלנו ומיהרנו לרדת ולסייר בו. צוות המלון אפשר לנו לשוטט ולצלם בפנים ללא הפרעה.

Toyo Ito Hotel Porta Fira 

פנים המלון בצבעים אדומים

אדיוס ברצלונה, עד לביקור הבא.

האם לא עדיף לעבוד עם מישהו שסומכים עליו – שמרגישים קרובים אליו? שניתן להניח שיבין אותך טוב יותר וגם יהיה לו אכפת ממך?

בניגוד לעצות שאני מקבלת ממעצבים ואדריכלים, אני דווקא מאוד אוהבת לעבוד עם חברים, ילדיהם וחבריהם. עיצוב פנים, בין של עסק ובין של בית, הוא דבר מאוד אינטימי, קשור לרגשות, לאופי ולזיכרונות מצד אחד – ומצד שני לאמון, לביטחון ולכסף. במהלך תכנון בית ושיפוצו נוגעים בהרגלים, תכונות ויחסים במשפחה.

ברור שרבים חוששים לשתף בזה מישהו שהם מכירים ויפגשו מאוחר יותר, אבל התחושה שלי היא בדיוק הפוכה: אם נדרש להיכנס למקומות העדינים האלה, האם לא עדיף לעשות זאת עם מישהו שסומכים עליו – שמרגישים קרובים אליו? שניתן להניח שיבין אותך טוב יותר וגם יהיה לו אכפת ממך, יותר מאשר ברמת נותן שירות ולקוח?

וגם מבחינתי – לחברים יש יכולת לדעת עלי הרבה יותר מאשר מגלים האתר שלי, תעודות המקצוע והאיגוד המקצועי, מכתבי ההמלצה ותיק העבודות. החיבור שלי אליהם כמובן חזק וטבעי. לכן אני שמחה שלקוחות רבים שלי מגיעים דרך חברים, קולגות לשעבר ובני משפחה.

אלו לקוחות יקרים שמכירים אותי שנים ואני מחוייבת לאמון שלהם ביושרה שלי, לביטחון שאקח אותם לחוף מבטחים לא רק בקו העיצובי, אלא גם בקשר לספקים ובעלי מקצוע שבחנתי ולהיצמדות מדוייקת לתקציב שנקבע.

הכימיה עובדת,  האמון נבנה, העבודה זורמת, והחברים מרוצים. והיי – איזה כיף זה בשבילי לבלות איתם זמן.

תודה רבה חברים!

תקציב השיפוץ חייב להישאר צנוע ביותר, אך לאפשר לדיירים להפיק את מירב ההנאה מן הבית בשנים שעוד נותרו עד הבנייה

דירת יחיד ללקוחה, בבניין אשר נבנה ב-1935 – תאריך שהצית לי מיד את הדמיון, כאשר חשבתי על תל אביב של אותם הימים, על הרחובות והשדרות שלה והסיפור של אלו שהבית נבנה עבורם, בזמן שבאירופה כבר החלה המלחמה.

נכנסתי לדירה המיושנת וראיתי תקרות בגובה שכבר לא בונים היום. כאשר קילפנו את הריצוף התגלתה הרצפה המקורית במרצפות מצוירות, אבוי, בירוק.

תוספות ושינויים במהלך השנים לא היטיבו עם הדירה, והבניין כולו לא נבנה בסטנדרט אדריכלי גבוה ועל כן אינו מיועד לשימור. הדיירים מבקשים לייעד אותו להליך תמ"א  38/2 – בניית בניין חדש במקום הישן, עם הרחבת הדירות ותוספות בנייה בקומות העליונות. הנחה זו היוותה בסיס  בפרוגרמה.

מדובר בשיפוץ לטווח קצר, שכן תוך מספר שנים יעמוד הבניין להריסה. תקציב השיפוץ חייב להישאר צנוע ביותר, אך לאפשר לדיירת להפיק את מירב ההנאה מן הבית בשנים שעוד נותרו, שמספרן לא ננקב וכנהוג במקומותינו, הזמני נוטה להיות הקבוע. על כן הקפדתי להשיג את התוצאה הטובה ביותר בתקציב הנתון וויתרתי מראש על המאמץ לשמר את המרצפות, או הדלתות המקוריות – שכן אלה לא יאריכו ימים בלאו הכי.

מבנה החלל הקיים לא שונה ונשאר: כניסה למסדרון, שמצדו האחד חדר מגורים צמוד למטבח ומצדו האחר חדר שינה גדול ממדים ובתווך חדר אמבטיה עם שירותים. פשטות התכנית והתקרות הגבוהות מסייעים לתחושת המרחב.

שלא כרגיל, המרפסת הסגורה, הצמודה לחדר המגורים לא נמשכת במקביל ובהמשך לחדר – אלא בניצב לו, ולכן לא קיימת האפשרות לחבר את שטחה לשם הרחבת חדר המגורים. בהיותה מעין תוספת צדדית, היא שימשה כמחסן וכחדר כביסה.

כשבחנתי לעומק את תוכנית הדירה, הבנתי שבמספר פעולות פשוטות אוכל להפוך את המרפסת הצרה, הצופה לרחוב ולירוק שבחוץ – לפינת עבודה ולמקום בו יוכלו אדם אחד או שניים לשבת ולאכול, תוך התבוננות החוצה. מכונת הכביסה עברה לארון במסדרון הרחב.

את המטבח, שתוכנן בשני קווי ארונות מקבילים הסתרתי מעט מאזור הישיבה, בכדי ליצור תחושה נקייה יותר מאשר במטבח פתוח לגמרי. גם הנגרות בעץ אלון, החוזרת בכל חלקי הבית תורמת לאחידות ולשקט. כל כלי החשמל במטבח נבחרו בזכוכית לבנה ואף משטח העבודה באבן קיסר לבנה.

חדר האמבטיה שומר גם כן על צניעות וניקיון בקרמיקה לבנה וכיור מונח על גבי ארון מעץ אלון. החן נוסף באמצעות צמחיית שרכים, במה שהיה הבוידעם שנפתח אל תוך חלל האמבטיה.

מסיבות תקציביות לא ריצפנו בטרצו או בבטון – כמתבקש מהסגנון, אך הפשרה של גרנית דמוי בטון התקבלה יפה.

הריהוט והתאורה, פרטים מעטים ורב-תכליתיים, תוכננו לעשות שימוש מושכל בחלל הקטן. שולחן אחד משמש כשולחן קפה, הנפתח לשולחן אוכל. מראה רוחבית מעל הספה מטעה את העין לתפוס את החדר לגדול מכפי שהוא באמת ומנורה עומדת במקום מנורה תלויה מאירה את אזור הישיבה. כל אלה חוסכים מקום ושומרים על מינימליזם, שתורם לתחושת המרחב.

מלבד במרפסת הסגורה, השארנו את הזכוכית החלבית, שהתקינו הבעלים הקודמים בחלונות וכך מתקבלים לא רק הפרדה ויזואלית מהרחוב ומהשכנים, אלא גם סינון של האור ששוטף ברכות חמימה את הצבעוניות הבהירה באפור, ורוד ולבן. הוספתי עבודת אמנות רחוב במחיר מציאה, שאני מעריכה שערכה בשוק יעלה, עוד לפני שנראה בנפילת הבניין.

אז יצאה לנו דירה קטנה ומתוקה בכמה עשרות אלפי שקלים.  גם הלקוחה וגם אני מאוד מרוצות מהתוצאה. אז עכשיו – לא חבל להרוס?

צולם על ידי: איתי אבירן

צולם על ידי: איתי אבירן

 צולם על ידי: איתי אבירן

 צולם על ידי: איתי אבירן

 צולם על ידי: איתי אבירן

צולם על ידי: איתי אבירן

מי שחש געגוע ליפן, המקום הכי קרוב לקיוטו בארץ –  נמצא אצלנו.

בשודו, המרכז לקליגרפיה ותרבות יפן תוכלו להתרגש מחדש, תוך כדי יצירה וחשיפה לתרבות עתיקה ומרתקת זו.

ביום שני ה-4.9, בין 16.00-19.00תפתח שנת לימודים נוספת ואתם מוזמנים לחוות שיעור ניסיון.

אנו פותחים דלת ליופי, לאסתטיקה, לפילוסופיה ודרכי חשיבה מרתקות ורלוונטיות.

בתכנית הלימודים:  מבט על האסתטיקה היפנית והשפעת הקליגרפיה על אומנויות בכלל, דרך הצצה אל אדריכלות, גנים, סידורי פרחים, קרמיקה, נגרות, טקס תה, בישול ועוד.

תחומי יצירה יפנים רבים ומגוונים, שחיים ופועמים עד היום ביפן.

מסורתי ומודרני, חדש וישן, חילוני ודתי.

באוירה נעימה וחברה נפלאה אנו יוצרים גשר בין תרבויות.

לפרטים

תרצה פייטן סלע: 0524408951

ayami2@013.net

המרכז לקליגרפיה ותרבות יפן

שביל המרץ 6  סטודיו 30 ת"א (כניסה מהצד האחורי של הבניין)

www.facebook.com/shodo.calligraphy.

www.calligraphy.co.il

העיסוק בפליטים, נוודות והגירה, נושא שחוזר ועולה לנוכח המציאות העכשווית, מקבל כיסוי אמנותי נרחב בתערוכה במילאנו

עונת הקיץ, החופשות והנסיעות, היא הזדמנות מצויינת לספר על התערוכה המונומנטלית של חברת התיקים והמזוודות לואי ויטון, Louis Vuitton, שהוצגה בשבוע העיצוב במילאנו. בתערוכהObjets Nomad (חפצי נדודים) מוצג אוסף של 25 עבודות במהדורות מוגבלות של מעצבים, שעניינן חפצים שניתן לשאת למסעות.

עבודה של האומן היפני טוקוג'ין יושידה, זוכה פרס העיצוב במילאנו

האוסף שהושק ב-2012, הוא חלק מקולקציית האמנות של וויטון, המוצגת עכשיו במוזיאון החדש שקרוי על שמה ביער בולון בפריז והוא מתרחב כל הזמן.

העיסוק בפליטות, נוודות והגירה, נושא שחוזר ועולה לנוכח המציאות העכשווית, מקבל גם כיסוי אמנותי נרחב, אך בל נשכח שעיסוקה של החברה שמייצרת תיקים ומזוודות יוקרתיים, במסעות של אנשי המעמדות הגבוהים.

מנורת שולחן מעור של סטודיו ננדו היפני

הנקודה הישראלית באוסף: יעל ושי סטודיו Raw Edges, לונדון, מציגים ריהוט מתקפל מעור. לאחר שפתחו את כסא הקונצרטינה, המשיכו יעל ושי לריהוט ופרטי תאורה נוספים וכפי שהם מעידים, העבודה עם חברה שידועה בסטנדרטים הקפדניים שלה, אפשרה להם להיות שאפתניים בחיפוש אחר המנגנון שיאפשר קיפול נוח ונשיאה קלה.

יעל ושי סטודיו Raw Edges

האחים קמפנה

הצלחתו ליצור עם הניגודים שמאפיינים את הסביבה האורבנית המודרנית, גרמה לעבודתו להיות רלוונטית ומתחדשת, עד כי כינוהו "משורר אורבני"

החודש הכריזה ה-UIA, התאחדות האדריכלים הבינלאומית, על הענקת פרס מפעל חיים לאדריכל היפני טויו איטו (Toyo Ito). הפרס מוענק אחת לשלוש שנים לאדריכלים בולטים על ידי עמיתיהם, "על מנת לכבד אנשי מקצוע שלתכונותיהם, לכשרונם ולמעשיהם היתה השפעה בינלאומית על השדה המורכב של העשייה האדריכלית". איטו נבחר מבין 46 מועמדויות וקיבל את הפרס המכובד ביותר הניתן לאדריכלים בחייהם.

Instegram.com

טויו איטו מרתק אותי מאז שהכרתי את עבודתו, ברבגוניות המשתרעת על פני כשישה עשורים. הוא זוכה פרס פריצקר (הנובל של האדריכלות) לשנת 2013, נולד ב1941 בסיאול קוריאה להורים יפניים ועבר בנערותו בחזרה ליפן.

ב-1971 פתח משרד בטוקיו שעוסק בכל תחומי האדריכלות והעיצוב, החל מבניה פרטית של וילות בעלות מבנה מקורי ורוחני, דרך מגדלים עירוניים מרשימים ביופיים, מבני ציבור, מבנים מסחריים, עיצוב פנים, תערוכות, עיצוב מוצר ועד לעבודה חברתית.

 כאשר היה ממונה על הביתן היפני בביאנלה לארכיטקטורה בונציה 2012, הציג אדריכלות לאיזורי אסון, עבור תושבי האיזור שנפגע בצונמי.

"אזור אסון, היכן שהכל אבד, מעניק לנו את ההזדמנות המושלמת להסתכלות רעננה מדוע נבנה הבניין ועבור מי"

אין לו קו אסתטי אחד, אף כי ניתן לעשות טיפולוגיה (מיון לפי טיפוסים) של המבנים שתכנן.  מאפיינת אותו חשיבה לא קונבנציונלית ומפתיעה, הבודקת את הגבולות של חמרים, נפחים, גבולות הנדסיים וחיפוש האיזון המדוייק בין ניגודים: יחיד-חברה, מכונה-טבע, זכר-נקבה, אוטופיה ומציאות.

את ביתו הפרטי הראשון בנה ב-1971 מאלומיניום

הצלחתו ליצור עם הניגודים האלה שמאפיינים את הסביבה האורבנית המודרנית, גרמה לעבודתו להיות רלוונטית ומתחדשת עד כי כינוהו "משורר אורבני".

ב-1976 תכננן לאחותו שהתאלמנה בית בצורת U, במטרה לאפשר לה מקום מדיטטיבי.

איטו פרץ לתודעה הבינלאומית בזכות בניין Sendai Mediatheque, ספרייה בת 6 קומות. המבנה כולו מוחזק על-ידי 13 פירים עשויים פלדה שזורה. אלה מכילים את מערכות התנועה והתקשורת ומספקים לבניין את כוחו הקונסטרוקטיבי.

גזעי העצים חוזרים במבנים רבים, ובמיוחד במגדלים כגון מגדל פורטפיירה בברצלונה

Portafira Towers Plaça d'Europa Barcelona 2010חוץ ופנים

במבנים כמו Tod's בטוקיו, חנות יוקרתית לתכשיטים, המעטפת היא גם השלד. וההשראה הם העצים בחזית המבנה.

בביקורי האחרון בטוקיו זכיתי לראות גם את עיצוב הפנים של הבניין הזה. המנורות בחלל המדרגות מעוצבות בדמות שרשרת פנינים. הצילום בחנות התכשיטים נאסר, מסיבות בטיחות אך במאמץ הצלחתי ללכוד את המראה.

את המנורה שעיצב איטו- Mayuhana Pendant, ניתן לרכוש במחיר שווה לכל נפש של כ-1,300 דולר

הסטרוקטורות משדרות "קלילות" בזכות קונסטרוקציות אווריריות. החללים הפנימיים פתוחים על מנת להשאיר את האדם בתוכם בלתי מוגבל וחפשי.  במבנה הספרייה באוניברסיטת טמה שביפן מיפתח הקשתות נע בין 2-18 מ' וההשראה היא של פתחי מערות. עיצוב הפנים זורם עם המבנה.

Tama Art University Library / Toyo Ito & Associates. Image © Iwan Baan

גם בעיצוב הפנים מאפיין את איטו שימוש בחומרים קונבנציונליים:  מתכת ובטון מזויין בגאומטריות לא שגרתיות, חומרים פשוטים שלא ימשכו את תשומת הלב מהפרטים האדריכליים.

O residence in Chile 2009 :עיצוב פנים מינימליסטי וחם

על פי תורת הזן, ידע חיוני יכול לעבור מאדם לאדם רק באמצעות המחשבה ולא באמצעות המילה הכתובה או המדוברת

סגנון הוואבי סאבי שמאפיין את העצובים שלי, מסייע לי לתכנן חללים שיהיו לא רק יפים, אסתטיים ומרגשים – אלא גם אותנטיים ומספרים את סיפורם של האנשים שחיים בהם. ערכי הפשטות של הוואבי סאבי מובילים אותי לעיצוב אמיתי ולא מתאמץ בחומרים טבעיים וקו נקי.

pinterest.com

homedsgn.com

המונח וואבי סאבי, הוא חמקמק, מעורפל במתכוון, מיסטי, נוגע בשורשים תרבותיים רחוקים מאיתנו וקשה להגדרה גם לבני התרבות היפנית.

האדריכל לאונרד קורן, בספרו וואבי-סאבי לאמנים, למעצבים למשוררים ולפילוסופים (הוצאת אסיה 2003)

מסביר: "במהלך ההיסטוריה נעשה ניסיון מכוון להניא אנשים מלהבין את הוואבי סאבי באופן הגיוני"

"אלו שיודעים אינם אומרים – אלו שאומרים אינם יודעים – ראשוני היפנים שעסקו בוואבי-סאבי: אומני תה, כמרים ונזירים, התרגלו והיו חדורים בהשקפת הסגנון. על פי תורת הזן, ידע חיוני יכול לעבור מאדם לאדם רק באמצעות המחשבה ולא באמצעות המילה הכתובה או המדוברת".

"אחד הדברים החשובים שיש לדעת על הוואבי-סאבי כדי להבין את משמעו, הוא טיפוח המיתוס של אי-בהירות מכוונת מטעמים אסתטיים. העובדה שהוא בלתי ניתן לתיאור היא חלק מייחודו ומהקסם שלו. הסברת המושג במלואו עשויה לאמיתו של דבר לצמצם אותו"

digsdigs.com

 לעצב באסתטיקה יפנית ברוח הוואבי-סאבי, זאת בשבילי שליחות מרגשת. אני נהנית לממש את החזון הזה כאן, במציאות הישראלית החומרנית והמיוזעת, הרחוקה מאוד מהזן היפני במאה ה-17, שם נוצרה.

אנו צריכים למצוא תחליף כדי לפצות על תחושת הצפיפות ומידות הדירה. אם העין תסתכל החוצה – תחושת המרחב בבית תגדל

אחד הכללים הבסיסיים שמובילים תכנון נכון, הוא שעיצוב פנים אינו מנותק וחייב להתייחס לחוץ. לא רק לארכיטקטורת המבנה שבתוכו אנו פועלים ולתקופת בנייתו, אלא גם באיזו סביבה הוא נמצא.

בתמונה – בית התה, מאת האדריכל דיוויד ג'יימסון www.archdaily.com

תכנון הפנים לבית בכפר, איננו כזה שנעצב לדירה אורבנית. נצטרך לקחת בחשבון האם אנו נמצאים בבית פרטי, או בבניין קומות. החלטות אלה ישפיעו על חלוקת החלל, על החומרים, על מקורות האור הטבעי והמלאכותי, על פלטת הצבעים ועוד.

יש מי שעוטפים את סביבת המגורים כך שהמגע עם החוץ יצומצם. אם הוילונות או התריסים יהיו סגורים מרבית היום, או שצמחיית גינה עבותה תסתיר את פנים הבית מעיני המתבונן מבחוץ, נוכל להסתגר בו ולחוש בבועה מוגנת.

בתמונה – בית גאודין מאת האדריכלים Savoiz-Fabrizzi

הבית היפני המסורתי היה למעשה חסר חציצה עם החוץ. עמודים וקורות נשאו את הגג ומחצלות, או מחיצות שניתנות להסרה – שימשו בתור קירות.  וכך היה הבית מתמזג באופן מוחלט עם הגן שסביבו, וזה היה נכנס פנימה באמצעות המבט וזרימת האור והאויר. גדר סביב הגן שמרה על פרטיות הדירים.

מי שבונים או משפצים בתים פרטיים, טוב יעשו אם יתייחסו לקשר שבין החוץ לפנים הבית. אם בחרתם לגור בבית על קרקע, תמצו את הבחירה הזו עד סופה.

הגינה היא חלק בלתי נפרד מהבית. תשאירו תקציב כדי לבנות אותה באופן ראוי ותקבלו עוד חדר, עוד מרחב בבית. הפנו את החלונות אל הגינה, דאגו שהמעברים בין הפנים לחוץ יהיו קלים וזורמים, רצוי במפלס אחד עם האזור הציבורי בבית. תכנון הגינה חייב לכלול אזורים מוצלים ומוארים. ריבוד וגוון הצמחיה הם עניין למתכנן גינות. השתדלו להוסיף גם אלמנט מים מרגיע.

מתכנני בתים המוטמעים בטבע: יער, ים, הרים, יעשו כל מאמץ להפנות את הבית כלפי הנוף ולפתוח לו פתחים גדולים לכוונו. מה שישפיע על ההחלטה כאן, יהיה כיצד ללכוד את המראה המדהים ביותר, מבלי לחשוף את פנים הבית יתר על המידה. בבניה אקולוגית יש להתחשב גם בכווני השמש והרוחות.

התמונה מאתר – www.italianbark.com

בדירות עירוניות, בבניינים ובמגדלים צפופים – המציאות הנפוצה יותר, חשיבות הקשר בין הפנים לחוץ לא פוחתת ואולי ההיפך. אנו צריכים למצוא תחליף כדי לפצות על תחושת הצפיפות ומידות הדירה הקטנות בדרך כלל. אם העין תסתכל החוצה – תחושת המרחב בבית תגדל.

על כן, כשאני באה לעצב דירה עירונית אני מחפשת קודם כל איפה אני יכולה לראות משהו מהחלון, מעבר לכביסה של השכנים בדירה ממול. שם אני משתדלת למקם את החדר המרכזי ביותר בבית: הסלון, או פינת האוכל.

את המבט הזה אני מנסה ללכוד בכמה דרכים: מרפסת, חלון, מראה שתשקף משהו מבחוץ. אם אין אפשרות כזו – חלון אטום בחלקו האמצעי ושקוף מלמעלה ומלמטה יסתיר את הנוף הלא מחמיא ובכל זאת יכניס אור טבעי וריצודי שמש או גשם על השמשה, שישמחו אותנו יותר מאשר תריס, או וילון סגורים.

בתמונה – עיצוב חדר שינה Marc Canadell

אם אף אחד מהפתרונות הללו לא מתאפשר, אני ממליצה לגרום לעין לדמיין את המבט החוצה בעזרת קיר ירוק –  כיום התרבו האפשרויות להכניס פנימה צמחים טבעיים, שרכים או אזוב וגם אם התאורה הטבעית לא מספיקה, יש לכך פתרונות מלאכותיים לצמחיה טבעית שגורמת לתחושה נהדרת.

www.italianbark.comלאתר –  קרדיט

צ'לנית בינלאומית התבקשה לנגן על שלוש במות ורק לאחר המבחן, קיבלה המעצבת אישור להשתמש בעץ האגוז כפי שביקשה לעשות

יום עיון של אבן קיסר הווה לי הזדמנות לבקר סוף סוף במלון אלמא בזכרון יעקב. הבניין היפה ביותר בארץ, ולא רק לטעמי. מבנה בית הבראה מבטחים, שנראה כמו גל על קו רכס הכרמל, תוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר ב- 1968 ועליו קיבל את פרס ישראל ב-1972.

בבניין נבנו 91 חדרים הפונים לנוף, שטחי ציבור, אולם גדול ואולם קטן, ובריכה בשטח כולל של 8,000 מ"ר.

אין צורך להוסיף על מה שכתב כתב חבר השופטים אז בנימוקים לפרס: "השימוש המודע בחומרים צנועים בצורתם הטבעית מבליט את איכות הפתרון הארכיטקטוני הבסיסי ומעיד על יכולתו של האדריכל להגיע לפתרון מושלם, תוך התאפקות מכוונת של שימוש באמצעים."

כאשר נבנה, ראיתי אותו לראשונה בחזרה מהפלגה מכוון הים, במעגן מיכאל וזה היה מראה עוצר נשימה לאותם ימים של ישראל הסגפנית והצנועה.

ב-2006 נרכש הבניין על ידי פטרונית האמנויות לילי אלשטיין ונפתח מחדש אחרי כעשור, כמלון ומרכז אמנויות. לילי, מבעלי "טבע" שילדותה קשורה בזכרון יעקב, נגשה למכרז ברגע האחרון לפני שיהפוך בידי יזמים לשכונת וילות, במורד הכרמל לים.

בהרצאה שנתן החודש במסגרת שבוע העיצוב תל אביב, אדריכל השחזור של הבניין אמנון, בנו של יעקב רכטר – סיפר על הפרוגרמה הגדולה והשאפתנית שתוכננה יחד עם האדריכל רני זיס, להכפיל את מספר חדרי המלון ולהגדיל את האולם כדי שיוכל לארח תזמורות פילהרמוניות.

התנגדויות שהוגשו הביאו את האדריכלים לשכנע את אלשטיין לחזור לגודל המבנה המקורי. "היתה דרושה פה מידה של צניעות שמתאימה לרוח המבנה", מספר רכטר. מספר החדרים נותר בלי שינוי וכך גם האולמות.

על עיצוב הפנים הופקדה לאה מלר.

התכנון הקפדני של האקוסטיקה על ידי משרד ,Artec הכתיב אפילו את סוג העץ ממנו תהיה בנויה הבמה. צ'לנית בינלאומית התבקשה לנגן על שלוש במות ורק לאחר המבחן, קיבלה המעצבת אישור להשתמש בעץ האגוז כפי שביקשה לעשות.

כל החללים והמסדרונות מהווים חלל תצוגה לאמנות ישראלית מקורית מאוספי התורמת ושל גלריה גבעון Givon Art Gallery .הבולטת שבעבודות היא "צימאון" של סיגלית לנדאו שפיסלה אותו במיוחד עבור המבנה משני גושי שיש קררה ורודים.

עוד עבודות של לנדאו הן אישה על אבטיח בים המלח בברונזה וסדרת צילומים של שמלת הכלולות של לאל'ה מ"הדיבוק" – העתק מהשמלה השחורה שלבשה רובינא, הורד מתחת לפני ים המלח עד שכוסתה במלח והיתה לבנה.

אלון ברנוביץ' עיצב את פנים החדרים וכפי שהוא מתאר זאת, ביקש להשיג בעיקר שקט. הנוף עצמו עושה פה את מרבית העבודה. המיטות הוצבו עם מבט לנוף. הטקסטיל בחדר הוא של "משכית" ברוח התקופה בה נבנה הבניין.

הכל מוקפד ונותן מקום וכבוד גם לאדריכלות המקומית, גם לנוף וגם לאמנים המתארחים והמופיעים. התחושה פתוחה ולא מנוכרת – תמצאו שם גם אמנים, גם קהל צעיר וגם את כל מי שיכולים לשאת בהוצאה.

המקום המעצב משפחה וזיכרונות, שמסמל ביטחון ושייכות – הופך לפתע ליותר שקוף וחשוף, מאשר מגונן

שילוב אמנות מקורית וטובה בבית, מהווה השראה לחיי היומיום. התערוכה "אין כמו בבית" המתקיימת בימים אלה במוזיאון ישראל, עושה את הפעולה ההפוכה – היא מתבוננת על חפצים ביתיים שגרתיים לכאורה, חלקם עברו מניפולציה וחלקם לא והופכת אותם ליצירות אמנות. החפץ היומיומי עובר שינוי ומעורר אותנו למחשבה שניה על דברים גדולים מהיומיום, שבו אנו רגילים לפגוש אותו.

בתערוכה נאצרו 120 עבודות מוכרות ופחות מוכרות של אמנים פורצי דרך, דרכם ניתן להתבונן על המושג "בית", הטעון כל כך מבחינה רגשית ופוליטית. הבית, מקום המעצב משפחה, זיכרונות, תפקידים מגדריים ותחושות של עקירה והכלה, הוא העומד במרכז התערוכה. המקום שמסמל ביטחון ושייכות בתרבות שלנו, הופך לפתע ליותר שקוף וחשוף, מאשר מגונן.

את השראה לתערוכה היוותה רכישה חדשה של המוזיאון – עבודה של האמנית היפנית יָיוֹי קוּסמה משנת 1963. על גבי קרש גיהוץ, המזוהה עם מלאכה נשית, תפורים  פאלוסים גבריים. המחשבה כיצד להציב עוד עבודות אמנות בקונטקסט הביתי, הביאה את האוצרת עדינה קמיאן קשדן ליזום את התערוכה הנוכחית.

ראשון השימוש באביזרים מוכנים באמנות,,Ready Made  היה כמובן מרסל דושאן בראשית המאה הקודמת, עם "המזרקה", או המשתנה שהוצבה במוזיאון להפתעת בני דורו והוותה פריצת דרך באמנות המודרנית. עבודה זו מוצגת כאן לצד יצירתו הנוספת "האפניים".

מעצב התערוכה חנן דה לנגה, מתווה מסלול הליכה בין חללים מסומנים על הרצפה, המייצגים את חדרי הבית השונים, והעבודות מוצגות בחדר אליו משתייך החפץ הביתי, שמיוצג בעבודת האמנות.

בסלון – העבודה המפורסמת טלוויזיות של נאם ג’ון פייק, מול ספת שפתיים אדומות נוסח סלוואדור דאלי.

במטבח – יצירתה של האמנית הפלסטינית־הבריטית מונה חאטום, שהופכת פומפייה למחיצה ענקית ודוקרנית. נמצאות פה גם עבודות של אנדי וורהול משנות השישים, המקצינות אריזות של מוצרי מזון, תוך ביקורת על החברה הצרכנית.

בחדר האוכל – רגל שולחן ענקית של רוברט ת’ריאן, שגורמת לנו להרגיש כאליס המתגמדת ולחוות את התחושה המאיימת בארוחות המשפחתיות.

בחדר השינה – "ציצי סיגריות או חזה מעשנים אידאלי" של שרה לוקאס, המורכבת מבדלי סיגריות וחזיות.

באמבטיה – מקלחת המטפטפת דבש של הדסה גולדויכט.

ואפילו לא נפקד מקום הממ"ד, בעבודתו של בן גיתאי שנוצרה במיוחד עבור התערוכה.

עיצוב התערוכה מעורר אסוציאציה לתפאורה המינימליסטית המפורסמת במחזה,Dogville  של הבמאי לארס פון טרייר – שכל כולה היה ציור מתווה בתי העיר על הרצפה. בנוסף, כיוון המעצב לקשר גם לאופן השיטוט לפי חדרי הבית בחנויות IKEA – שלא במקרה היא גם הספונסרית של התערוכה.

הנושא המעניין של קשר בין ענקית הרהיטים השוודית לבין יצירות אמנות, מתחזק למראה הקטלוג, שמעוצב כמו קטלוג איקאה, המוכר לנו כל כך בשל מאות מליוני העותקים שלו המחולקים מידי שנה.

איקאה רכשה בזכות את כרטיס הכניסה שלה לעולם האמנות והעיצוב בכך שהיא מיישמת הלכה למעשה אחד מהעקרונות החשובים של הבאוהואס – עממיות: עיצוב נגיש לכל אחד. כתבתי על כך כשביקרתי בתערוכת הבאוהאוס במוזיאון תל אביב

הצבעוניות שבחרנו היתה בצבעים של סתיו, שידברו עם הירוק שמשתולל בחוץ רוב ימות השנה ועם הפריחות שמציצות פנימה

כשראיתי לראשונה את הבית בבנימינה, בית ותיק העומד לפני שיפוץ, לאחר שנרכש מבעליו שבנו אותו בשנות התשעים, התרגשתי. לא מזמן עזבתי את בנימינה ועברתי לתל אביב, אבל הבית הטובל בירק סבוך, החזיר לי את הגעגועים למושבה הוותיקה.

מבחינה אדריכלית אין משהו מיוחד בבית הרעפים בן שתי הקומות, שמכוסה בטון מותז ובו חלונות דמויי קשתות בסגנון התקופה בה נבנה, תקרה לא גבוהה, רצפת טרצו ואלומיניום סטנדרטי בפתחי החלונות. אבל המיקום בסביבה הטבעית דרש התייחסות חוץ-פנים קלאסית.

ההחלטה העיצובית שלי היתה לפתוח את הבית לגינת החורש הותיקה בחלונות יפים, בעלי מקצב ואחידות, שייתנו את התחושה של שהייה באקווריום של ירק. לפתוח את המטבח, פינת האוכל וחדר המגורים, לכדי חלל אחד ולפנק את הבית כולו בחומרים טבעיים ובתאורה שתחמיא לו. אין צורך בוילונות או בתריסים, כי הבית מוסתר מעיני המתבונן בירק. בחרתי בריהוט מינימלי שישדר גם הוא את הפשטות של הבית.

בפרוגרמה ניתנה תשומת לב רבה למטבח, שנבנה בצורת ח' בעץ אלון והוצב בו אי המשמש לארוחות היומיום. משטחי העבודה השחורים מפתיעים על רקע העץ הבהיר.

הקומה רוצפה באבן חלילה מקומית היוצאת גם אל הפרגולה בגינה. את החלל שמתחת למדרגות ניצלתי לבניית ארון אחסון ענק.

בקומת חדרי השינה נעשו שינויים מעטים: חדר האמבטיה הורחב כדי להיות גדול ומפנק, רצפת הקומה רוצפה בפרקט תלת שכבתי, הדלתות הוחלפו לדלתות עץ ופינת המשפחה רוהטה במרבץ צבעוני.

בני הבית היו מעורבים בתהליך העיצוב. הצבעוניות שבחרנו היתה בצבעים של סתיו, שידברו עם הירוק שמשתולל בחוץ רוב ימות השנה ועם הפריחות שמציצות פנימה. זה כל מה שנדרש כדי להכניס את השקט והרוגע הביתה ולשקף את רוח המקום והמושבה.

חודש מאי בלוח השנה של המעצבים הוא חודש הכנסים וההרצאות. דפדוף אחורה ביומן מראה כי ניתן היה לעבור מכנס להרצאה כמעט מידי יום במהלך החודש. כנס Magic #2 שזו לו שנתו השניה, מביא אנשים מבריקים מתחום העיצוב והאדריכלות למפגש עם עולם העיצוב המקומי.

את החוויה החשובה ביותר בשבילי סיפק המפגש על במה עם מעצבת הפנים האיטלקיה פאולה נבונה והמראיין ספנסר ביילי, עורך המגזין surface שערך את הספר שלה.THAM MA DA

במחצית השעה שהוקדשה למפגש הזה, הוצף המסך בשטף אין סופי של צבעים צורות, וטקסטורות של העבודות המרהיבות שלה. באנגלית במבטא איטלקי היא התראיינה על תקופות שונות בחייה המקצועיים, סיפרה אנקדוטות מצחיקות, כמו: כיצד הפכה מסיבת עיתונאים מלחיצה לארוחת גורמה איטלקית, כשהיא מבשלת עבור אנשי התקשורת והופכת את האוירה לידידותית.

פאולה מעצבת הכל: חללים, מוצרים, קונספטים ומותגים, חיה בעבר באפריקה ובמזרח הרחוק ומתגוררת היום בפריז וגם בבניין שהיה מפעל נטוש בן 3 קומות, במילאנו. העבודות שלה מלאות צבע והיא עושה שימוש בעשרות חומרים. החושניות בה היא מדברת עוברת כחוט השני בעבודותיה. הכל משמח אותה, הכל מעניין אותה, יש לה חוש הומור וחום אנושי קורן ממנה.

היא מוצאת את ההשראה בכל המקומות בהם חיה ועבדה ואת החומרים בכל מקום בו היא עוברת. היא יכולה לפגוש את בעלי המלאכה איתם היא עובדת לגמרי במקרה בשוק ולהזמין מהם עבודה למלון יוקרה שהיא מתכננת – כך קרה במלון בפוקט תאילנד שהיא תכננה. כאשר היא עובדת בארץ מסוימת היא תלמד את מלאכות המקום ותשלב אותן בעיצובים שלה.

את המילה המהווה את השם לספר החדש-,THAM MA DA  היא שמעה בתאילנד מהפועלים שבנו את המלון אותו עיצבה. כאשר שאלה לפשר המילה החוזרת ונשנית, ששמעה בשיחת המקומיים, נענתה שפירוש המילה -"פשוט, יומיומי, רגיל", שנאמרה כמובן בקונוטציה שלילית.

"בשבילי זו מילה מסעירה, זה בדיוק החומר שאני מחפשת", היא אומרת וכך אני מבינה מה בדיוק משך אותי אליה.

ביקרתי בסטודיו של אלון דודו, מעצב הרהיטים, עם לקוחה יקרה. ראיתי את העבודות של אלון בכמה הזדמנויות ולאחרונה אף כתבתי עליהן כאשר הציג ב"צבע טרי" השנה. הרגשתי שאני מחוברת אליהן מהרגע הראשון וידעתי שבקרוב נעבוד יחד.

אלון מחובר לחומרים שהוא עובד עמם: בעיקר עץ, אך גם פלדה, אלומיניום, נחושת, עור וזכוכית משוריינת ומוציא מהם את השפה הייחודית של כל חומר.

לעתים הוא פוגע בחומר ואף מתייחס ל- ,wabi-sabiהשלמות שבחוסר השלמות. בפעמים  אחרות הוא מתקן את החומר הסדוק בסיוע מחבר-פרפר, ממש כמו בנגרות היפנית המסורתיות.

פה ושם הוא משלב קצת הומור בעבודה, כמו חיצי קליעה למטרה במרכז הרהיט. לעתים הוא גס, לעתים עדין – אבל תמיד מקורי ועבודתו מוקפדת.

הכנס הבינלאומי לעיצוב ותכנון משרדים ומרחבי עבודה, הפגיש מעצבים ואדריכלים בולטים מחו"ל עם קולגות מישראל וגורמי מפתח בתחום.

הכנס, השלישי בסדרה, מיועד לאנשי מקצוע מתחום התכנון, מתקיים אחת לשנה ועוסק בכל פעם בסוג אחר של מבנים. הפעם היו אלו מבני משרדים וחללי עבודה, תחום שזוכה לריענון קונספטואלי ועיצובי עם השתנות העולם הגלובלי והאורבני.

התופעה הבולטת ביותר הם השינויים בחלוקת החלל והמשרדים המשותפים. אולם מסתבר, לפי הדוברים שאין זה רק מענה להצטופפות הערים ועליית ערך הקרקע, אלא גם ליכולת ולצורך של אנשים לעבוד בקהילות, לשתף מידע ולהתייעץ.

בנצי זינגר, הבעלים של we work, משרדי שיתוף הנמצאים היום בעשרים מדינות, טען שהקונספט מתאים לדור ה-Y שאינו רוצה להתחבר לדברים פיזיים, עד כדי כך שגם חברות גדולות מאוד מבקשות לעבור היום למשרדים משותפים.

כמי שלמדה ועסקה בעבר במקצועות הניהול, פגשתי כאן באופן מפתיע את תיאוריות הניהול והנעת העובדים שאני מכירה כה טוב, כשהפעם הן משמשות תשתית למתכננים, בחשיבה כיצד לגרום למבנה המשרדי לתמוך בתיאוריות הניהוליות. מבחינתי זו עוד הוכחה שגם במעבר מדיסציפלינה אחת לאחרת, שום דבר אינו הולך לאיבוד.

Kursty Groves (קרסטי גרובס) מעצבת, סופרת, מגישת טלוויזיה ומרצה בנושאי קדמה וחדשנות עסקה במשמעות של עיצוב המשרד לטיפוח היצירתיות. לאן אתם הולכים כדי לקבל השראה – היא שאלה את הקהל והתגובות נעו בין: טבע, תנועה וספורט, מים, ספריה ועוד.

אם בעבר היצירתיות היתה תכונה מיוחדת למעטים והשאר ביצעו עבודות שגרתיות יותר, הרי שהיום הסביבה חייבת להתאים ליצירתיות של כל אחת ואחד כמענה לעולם התחרותי. אריסטו כבר עמד על כך שחשיפה לגירויים של כל החושים ממריצה. חשיפה לטבע ולחמצן מגדילה את נפח המוח וסביבת העבודה נתרמת מכך משמעותית.

Space is the body language of an organization, היא אומרת ומתייחסת בכך לעובדה שחללי משרדים כבר אינם שורות חדרים ומסדרונות, שהוגדרו עבור המשרד היעיל בתחילת המאה העשרים וגם לא ה-open space עם החציצות בחצי גובה ליצירת קוביות מבודדות – my space  של שנות השבעים.

מאוחר יותר, עם הצורך לעבוד בשיתוף פעולה, נוצר ה-we space  בו נפגשים לפרקי זמן קצרים. המעבר הבא היה לI-space בו אתה לוקח אתך את העבודה במחשב הנייד למקומות שונים של חוויות ישיבה, עמידה, אוכל ומשחק. האינטראקציה בין העובדים מתרחשת בכל מיני מקומות, לאו דווקא בחדרי המנהלים והגבולות בין עבודה לחיים הרגילים הולכים ומטשטשים.

תתחילו מהעובדים היא אומרת ותתכננו סביב – איך הם פועלים ומה הם צריכים – זה יבטיח יצירתיות.

פרס העיצוב בשבוע העיצוב במילאנו הוענק לעבודה מרשימה בגדלה של של המעצב היפניTokujin Yoshioka  טוקוג'ין יושייוקה, עבור חברת האלקטרוניקה LG.

זהו אינסטליישן ענק שהוצב ב-,Superstudio Più אולם מלא ב-17 כסאות הבנויים מפנלים של לד. הצבעים של התאורה משתנים ויוצרים אפקטים של Wow. המטרה היא להמחיש אוירה סוראליסטית של העולם המודרני.

עבודה נוספת היא קיר הבנוי מ-30 אלף נורות לד שנדלקות וכבות במטרה להמחיש את היום-יום

של האדם המודרני

"באמצעות מיצגי הענק האלה", אומר האמן היפני, "אני מאמין שאנשים יכולים לגלות מחדש את מערכת היחסים שלהם עם העולם הטבעי, בצורה חושית יותר"

אני שמחה להציג לראשונה משרדים שתכננתי למפעל של חברת הייטק באזור התעשייה בעפולה, שעוסקת בתחום מכשירי מדידה רפואיים.

החלל שאותר עבורם היה בקומת הקרקע, מקום שיועד בתחילה להיות קומת החניות של בניין תעשייתי. בחלל שגודלו 600 מ"ר תוכננו חדר נקי ומחסנים ואני הופקדתי על תכנון המשרדים במחצית השטח הנותר.

קיבלתי חלל בגובה למעלה מ-5 מ' בבטון חשוף, שמלכתחילה ידעתי שאשאיר במצבו הגולמי כניגוד לניקיון וללובן ההייטקיים שנדרשים ממפעל לציוד רפואי. האתגר המשמעותי שעמד בפני היה לתת מענה לעובדה שהחלונות, שתוכננו במקור לחניון, היו בגובה של מעל 3 מ'.

אנשים שעובדים רוב היום בחדר נקי מבודדים מאור ואוויר טבעיים ועל כן לתפיסתי, היה הכרח להכניס למשרדים אור, אויר וקצת תחושה של טבע. נתונים ששמעתי אחר כך בכנס תכנון מרחבי עבודה, חיזקו בדיעבד את העמדה שאלו דברים שלא רק מעלים משמעותית את התפוקה ואת שורת הרווח, אלא אף הכרחיים לבריאותם של העובדים במשרדים.

בפרוגרמה ציין הלקוח כי אחד הערכים שהיה רוצה שיבואו לידי ביטוי בתכנון הוא הניקיון והשקיפות.

הבקשה הזו, בשילוב מה שנראה כמגבלה – החלונות הגבוהים והגימור המחוספס של המבנה התעשייתי, חברו לכדי פתרון: היכן שניתן, בשטחים הציבוריים, הושאר מלוא הגובה ואילו כל החציצות במשרדים, כולל הנמכות התקרה תוכננו להיות שקופים למעבר מקסימלי של אור. כל מערכות המיזוג, החשמל וכיבוי האש, נותרו חשופות.

חדר הישיבות הוצב במרכז החלל ומסביבו יחידות המשרדים, קפטריה לאוכל ופינות מנוחה. חזית חלון ענק בקיר החדר הנקי הפונה לחלל המשרדים, מחופה בפילטר צהוב לסינון האור מאפשרת צפייה במתרחש בתוכו והתבוננות במדענים בפעולתם. זו ההתרחשות המעניינת ביותר וגם האלמנט התכנוני המרשים בחלל.

עין עיט היא סמל להבחנה ולדיוק ועל כן נבחרה הציפור הזו ללוגו של החברה. מלבד הלוגו מעל הקבלה, מעטרים צילומי טבע של העיט את המשרדים והקפטריה. הצבעוניות העדינה שנבחרה היא של טבע בחומים ובירוקים. במעברים הוכנסה גם צמחייה טבעית מרעננת לעין ולנשמה.

מן הצד השני, התאורה היורדת במקבצים של כדורי אור ענקיים מעבירה תחושה סוריאליסטית של הרבה מאוד ירחים, שמשייטים בין קווי הגובה השונים של המבנה.

לצפייה בגלריית משרדים עפולה לחצו כאן >>

אך מי שהיה בכל מקום הוא סטודיו ננדו האהוב עלי בהובלת אוקי סאטו Oki Sato. ראשית פגשתי עבודות רבות של הסטודיו בביתן של חברת התאורה הגרמנית Floss.

המנורה הפשוטה בעלת הסוכך הכיפתי, המזכיר בצורתו גם ספל תה יפני, הוצגה בתוך קופסה–מסגרת, שמעניקה לה את הפרופורציה ומדגישה את צורתה הנקייה. הקומפוזיציה של המנורה עם ספל התה בשחור ובלבן, הדגישה את הפשטות של הצורה. בהמשך נעשה משחק דומה עם מנורות גליל שחורות או לבנות, בקומפוזיציות שונות.

במקום אחר פגשתי גם בעבודה מאוד צבעונית של הסטודיו, מאה חולצות בצבעים ססגוניים נתלו כשבתוכן גופי תאורה, כדי להדגים את הסיב הקל והחזק שממנו הן עשויות – זה שמתיימר להיות העמיד בעולם.

מכל העבודות של הסטודיו, היתה תערוכה אחת מרשימה במיוחד – בחלל של אולם התצוגה של מעצבת האפנה ג'יל סונדרס, מבנה בעל ארבע קומות.

התורים לתערוכה התארכו במשך שעות והכניסה הותרה למספר אנשים מוקצב בכל פעם. שם התערוכה nendo : invisible outlilnes מעיד על תוכנה, מבחן מתמיד של הממשק שבין החפץ המעוצב לכל מה שאיננו הוא.

בדרך למעלה מוצב fragment table שולחן זכוכית שהתאורה שמעליו מצלילה על גבי הרצפה והקירות, עד כי לא ברור היכן השולחן והיכן צילו.

בקומה שמעל פוגשים את,oblectextile מודלים של טקסטילים מודפסים על גבי בובות. ההדפסים הם למעשה הטל של הצורה התלת מימדית המוצגת לפניהם, כך הדפס עיגולים הוא בעצם הטל הצל של חרוט וכך הלאה. דגמים שונים כאלה על סניקרס וחולצות נמכרו בכמה מאות יורו, בחנות פופאפ במקום.

בחדר הבא – 80 דפים של הרים, חדר לבן עם מסגרות מחוטי מתכת לבנים, מעין שערים שיוצרים במצטבר שרשרות הרים.

המשחק הזה בין משטח לנפח, חוזר אחר כך ברצף עבודות גאוניות בפשטותן: למשל בריהוט, כאשר חוט המתכת מסמן את הנפח שתופס סיבוב הדלת על צירה, ממש כפי שמשרטט האדריכל את תוואי סיבוב הדלת. כל אלה בודקים את גבולות החומר, כאשר הוא נוכח וגם כאשר הוא נעדר.

והעבודה המרשימה jellyfish vase (אגרטל מדוזה) – הכלים במידות שונות עשויים ממברנה המוצבת בתוך אקווריום עם מים. המים נותנים את הנפח לכלים ונותנים להם צורה יציבה, אשר לא היתה מתאפשרת לולא המים.

"אני חושב שאנחנו עושים משהו שהוא חלק מהתרבות היפנית", אמר אוקי סאטו בעבר, בראיון לXnet-. "שיר הייקו מכיל בסך הכל משפט אחד, אבל במשפט הזה הוא מסביר זרימה של זמן, אור וצל, היסטוריה, מעביר סיפור משמעותי – ובסופו של דבר הוא מכיל מלים ספורות. מאוד מינימלי. אני חושב שמה שמעצבים יפנים מנסים לעשות הוא להקפיא את הרגע, כמו כשאנחנו מקפיאים סנאפ-שוט באייפון ומראים את התוצאה לכולם".

מיצג מרשים נוסף הנוגע לקו שבין הקדמה הטכנולוגית למסורתיות המוערכת על ידי היפנים עד מאוד, קיימה חברת האלקטרוניקה היפנית פנסוניק, במבנה האקדמיה לאמנויות היפות ברובע בררה, Accademia di Belle Arti di Brera.

חלקו הראשון של המיצג התקיים במבנה מיוחד שמוקם באחת מחצרות האקדמיה ושם הוצגו במשך כעשרים דקות סרטים של צילומי טבע יפיפיים ב-360 מעלות, במספר מקרנים עם מוזיקה מרשימה. משם נלקח הקהל את אולם קמרון מוארך תת קרקעי.

ראשית היתה תאורה על אלמנט אחד ומשנדלק האור, בבת אחת, עם מוזיקה דרמטית, התגלה שולחן ארוך ועליו שורה של חפצים שהם אינטרפרטציה מודרנית לחפצים במסורת היפנית המקשרים בין עבר ועתיד. המיצג נוגע ב-5 החושים ונערך בשיתוף עם אמנים מקיוטו.

מישוש

באייטם הראשון הוצג כלי פורצלן עדין להרתחת מים לתה, על גבי משטח אינדוקציה שכולו עץ.

ראייה

בשני השתקפו מספר מנורות לד, שהאור שלהן נובע מתוך קריסטל, אל תוך מים שנקוו על משטח בזלת שחור ובכך ביקש האומן לבטא את השתקפות הירח

ריח

הכלי הבא היה בגודל אבן יד – אבנים ששמשו את האדם הקדמון לעבודה. הכלי עשוי מכסף עדין והוא משמש כמבער קטורת ריחנית.

טעם

לאחריו הוצג מיכל לקירור יין האורז, הסאקי, בתוך כלי מעץ שבו גולות פלדה.

 שמיעה

ולבסוף הוצגה טכנולוגיה של הפקת צליל באמצעות העברת היד על גבי משטח סיבי טקסטיל מתכתי.

כמה פשוט ככה נוגע ללב.

COS – יצרנית האפנה השוודית מפיקה הרבה פרוייקטים בתחומי הריהוט, ארכיטקטורה, מוזיקה ועוד, החורגים מגבולות האפנה.

בין השאר קיימה בעבר פרוייקטים עם האדריכל היפני סו פוגימוטו ועם סטודיו ננדו. השנה הניב שיתוף הפעולה עם סטודיו swine ((Super Wide Interdisciplinary New Explorers, מיצב רב חושי, שמוקם בתוך מבנה קולנוע ישן משנות השלושים, כמובן עם נגיעה יפנית עדינה.

האמנים של הסטודיו הם האדריכלית היפנית אזוסה מורקמי והאמן הבריטי אלכסנדר גרובס, שניהם בשנות הארבעים לחייהם, יצרו את האינסטליישן שנקרא אביב חדש – ,new spring בכמה דיסציפלינות – בכוונה לקשר בין המסורתי לעולם הגלובלי.

במרכז המיצג צינורות המדמים צורה של עץ הדובדבן, הסאקורה היפני, אלא שבמקום שלכת של פרחים נובעות ממנו בועות בצבע חלבי, אשר מתגבשות ונושרות מטה. כאשר הן נוגעות בטקסטיל, הן מלטפות אותו וממשיכות על פניו. כשהן באות במגע עם כל דבר אחר: עור, עץ, מתכת – הן מתפוצצות ונעלמות.

המיצג הדרמטי מלווה בתאורה ובמוזיקה מקורית. העבודה היא פרי מחקר ארוך בחומרים וטכנולוגיות והיא זכתה בפרס Milano Salone Award, Best Installation for Engagement, Italy

האירוע המרשים הזה מתרחש אחת לשנה במילאנו, עיר שכבר מיתגה את עצמה כמעצמת עיצוב, ריהוט ואביזרים לבית. מילאנו רוחשת עיצוב בהשפעת היריד הגדול בעולם, המתרחש בה בפעם ה-56. במהלך השבוע הוא פתוח לאנשי מקצוע בלבד ורק בסופ"ש הוא נפתח לקהל הרחב.

את ההאנגרים העצומים, בשטח כולל של 270,000 מ"ר, פוקדים קרוב לחצי מליון מבקרים. כ-2,000 חברות מ-165 מדינות מציגות ביריד ובמקביל לתצוגת הרהיטים מתקיימות גם תערוכות לתאורה euroluce , ולריהוט משרדי workplace3.0, המתרחשות אחת לשנתיים.

הביתן המעניין למעצבים מחת לגיל 35 – salonesatellite, אשר משמש להם כקן שיגור אל עולם העיצוב, הזכיר לי את צבע טרי, בכך שהיו כאן רעיונות מקוריים, לעיתים בוסריים ומאמץ גדול להתחיל לשחק במגרש המרכזי. אחת החוויות המיוחדות כאן היא גם הרבגוניות של ארצות המוצא והסיכוי הלא מבוטל לחשיפה ולהזנקה משמעותית לעבר קריירה בינלאומית.

בשבוע העיצוב מתרחשים מאות אירועים, תערוכות, הרצאות ומסיבות, בכל רחבי מילאנו. כל רובע בעיר מארח ואוצר סוגים שונים של פעילות, גם בהתאם לאפיו. כך מתארחים ברובע למברטה, רובע המוסכים ביומיום, הסטודיו של האמנים הצעירים וגם המתחם הענק שהקימה איקאה וקיימה בו מסיבות מידי ערב.

רובע בררה שיכן את החברות היותר ממוסדות. אבן קיסר, שמבקשת להיות מזוהה עם יוקרה, שכרה ארמון, שבעבר שכן בו גם נפוליאון. חברות וסטודיו אחרים נכנסו לחללים שביומיום משמשים לחנויות, בתי מלון, מסעדות ואף לבתים פרטיים.

מדהים כמה אפשר לחוות בחמישה ימים, גם אם זוכרים שמרגע היציאה מהמלון עד לחזרה אליו עוברות כ-18 שעות ואותו מספר של ק"מ הליכה.

כמובן שמה שמשך אותי במיוחד היא הנקודה היפנית:)