"Discussion between beautiful and ugly is based on a delusion and is artificial"
בשתי הרצאות של אדר' אריה קוץ (הרצאה talk house 27.8.19, 14.9.19 ובהקדמה לקטלוג "צללים בהירים" גלריה פריסקופ) הוא עמד על השורשים של אסתטיקת ה-wabi-sabi, כיצד התקיימה במקביל לפילוסופיות אחרות, מדוע מיעטו להבין אותה ומה הסיבה שאיחרה לחלחל למערב יחסית לתאוריות האחרות.
מאז האינדוקטרינציה של המודרניזם באדריכלות המערבית, אשר מצא במינימליזם האבסטרקטי היפני את התגלמות עקרונותיו, אנחנו נוטים לדבר על עיצוב יפני כמשהו מסוים מאוד. אך יש לזכור, כי זה איננו הסגנון היחיד המאפיין את התרבות הזו. שלושה סגנונות אסתטיים מתקיימים ביפן. במשך כמה מאות שנים הם מתקיימים במקביל מבחינה כרונולוגית ובחפיפה גיאוגרפית.
את המורכבות הזו הדגים אדר' קוץ באמצעות שלושה שערים המסמלים את שלושה הסגנונות:
הראשון שער של השינטו, הדת העממית העתיקה. לשער הזה קוראים טורי "מגורי הציפור" כל משמעותו והסימבוליות שלו לא ברורה ולא ברורים מקורותיו. צורתו שני גלילים ושתי מנסרות. זהו סמל של שער אין לו דלתות. אבסטרקטי, מינימלי, גיאומטריה חלקה. בזכות הבאוהאוס והמודרניזם, שהתפעל מאוד מהניקיון והאבסטרקציה, המערב מעריץ את המינימליזם היפני הזה.
השער השני שער במקדש ניקה מהמאה ה-17. זהו שער מצועצע עם שפע אורנמנטים. ההשפעה היא סינית.
השלישי הוא שער שנראה לראשונה במאה ה-17 משהו חדש שמסמל את המהפכה האסתטית של המאה ה-16.
ניתן גם לראות את השינוי בהשוואת סגנונות הלבוש הדמויות השולטות בקו התפר הזה.
סגנון הלבוש והאמנות מתמתנים. המעבר מתחיל בפעילות מחתרתית של חבורה אינטלקטואלית בקיוטו. אחרי תקופה מאוד עשירה ומצועצעת, הרגישו ששווי המשקל שבין YIN ל-YANG בין האבסטרקטי והססגוני הופר. הם מתחילים את החיפוש בקיוטו במפגשים אינטימיים. המארח מזמין אליו כמה אנשים לחשוב מה ניתן לשנות באסתטיקה. המקום הוא בית התה. בשלהי המאה ה-16 שורה של מורים חשובים מנסחים תורה אסתטית, שמשפיעה על כל עולם היצירה היפנית ובכלל זה על הארכיטקטורה. זוהי שכבה אריסטוקרטית. סמוראים, הסוחרים, נזירי זן.
ואבי סאבי – המושג נטבע במאה ה-16 סביב היוצרים של התקופה. שורשיו טבועים בזן בודהיזם היפני. בית התה הקדום ביותר ששרד, הוקם על ידי סן-נו-ריקיו Sen no Rikyū 1522 – April 21, 1591 אמן תה. זן בודהיסט. ריקיו הוכשר מילדותו להיות מסטר תה. עם הזמן עבר לשמש בתפקיד אצל הידיושי Hideyoshi. הוא בנה את הבקתה, שהיום ניתן לראותה ליד קיוטו במקדש Myōki-an ב- Yamazaki.
נאספו חבורות קטנות והתחילה להתגבש התורה. במקום הפשוט הזה שלא היו בו אלא טוקונומה (מגילה) שני טטמי וסידור פרחים, אפשר היה להתרכז במועט. אי אפשר היה לדבר על זה בארמון הססגוני. מהר מאוד כל מי שצמח בתנועה הזו בונה לעצמו בחצר בקתת קש קטנה. פורצים שער חדש בגדר הארמון עם גגון קש, שלא היה לו שום תקדים בעיר הקלסית. שותים תה ביחד על כן קוראים לסגנון "דרך התה". המפגש הוא בעיקר רוחני. החומרים טבעיים, עץ פשוט לא צבוע. אלו החמרים שהיו בבית הכפרי. כעת מתייחסים אליו כאילו הוא לב ליבה של הארכיטקטורה. לראשונה בהיסטוריה האנושית הולכים לבית הכפר כדי ללמוד. יש משהו בבית הכפר: שורשים ועומק ואמת ששווה להסתכל עליה. כל זה מקבל פילטרים תרבותיים עמוקים וחדשים.
הגישה הזו פתחה עולם שלם של מושגים וטכניקות עיצוב ללא תקדים בעולם. יפן של אחרי המהפכה של המאה ה-16 יודעת לחגוג את הפגום. הפגם הטבעי הופך להיות ערך אסתטי.
הדלות Wabi היא להגיע למקום יותר גבוה מבחינה נפשית.
Sabi הוא התיישנות החומר, הפאטינה, החלודה, עקבות הזמן וגם עצב ומלנכוליה.
האלמנטים המאפיינים:
שיני הזמן
שיני הזמן הופכים להיות דבר אסתטי. היכולת לאהוב להעריך ולהביא לקדמת היצירה האדריכלית את החלודה, סימנים של מים על אבן.
שימוש משני.
שעתוק לקחת דברים מההקשר שלהם. לתת חיים חדשים לחומר. דוגמה של תדאו אנדו ב.Awaji- זהו אי עליו נבנה קומפלקס אקדמי. בעבר התפרנסו שם מחקלאות ימית. הצדפות נשארו על האי כאשר השיטו את תכולתן למסעדות באיים האחרים. הפסולת של תעשיית הצדפות שמשו לצפות את תעלות המים בפרויקט.
לקרמיקה תפקיד מרכזי בכל זה. הכלים שנפגמו בהלך העשייה, אלה שנמצאו במזבלה של בית היוצר, מקבלים את המקום המרכזי.
היכולת להתפעם מהתאונה של הטבע. Kasuri Cotton החוט נצבע בצבע מתחלף אי אפשר לדעת איך זה ייצא אין דוגמה ברורה מראש.
הפרק האחרון הוא פרק מורכב, מרתק וייחודי. הוא קורה במערב רק בתחילת המאה העשרים. התנועה הבריטית של Arts and Crafts בסוף המאה ה-19 חוזרים לשורשים של האומנויות העממיות. "נוצרו קשרים ישירים בין התנועה הבריטית לבין יוצרים מרכזיים ביפן. החשוב בהם הוא הקשר האישי האמיץ בין הבריטי ברנרד ליץ' לבין אומן הקרמיקה היפני שוג'י האמאדה. משם ה"וואבי – סאבי" הולך ומוצא את מקומו במקומות רבים במאה העשרים, חלקם בקשרים משניים ושלישיים".(קטלוג)
גם המודרניזם האבסטרקטי לא הצליח לפענח את הסגנון בגלל מורכבותו. על אף יחסי הגומלין ההדוקים בין המודרניזם והאמנות והאדריכלות היפנית, הם לא מבקשים לפענח או להתייחס לוואבי סאבי. ברונו טאוט, אדריכל יהודי שברח מברלין עם עליית הנאציזם וברח ליפן והיה שגריר של המודרניזם ביפן, כותב לחבריו, על האדריכלות היפנית בתחילת המאה ה-20. אך הוא מדבר על הסגנון המודרניסטי Houses and people of Japan . על "דרך התה" הוא אמר: "זו לא ארכיטקטורה זו שירה". בזה הוא פתר את עצמו לא נכנס לעומק הדברים.
קוץ משוה את זה לתהליכים אמנותיים מודרניים כמו אצל ג'קסון פולוק, אמן שנותן למקרה להכתיב את התוצאה ומוכן להסיר את השליטה לטובת אי-הודאות של התהליך.
ועוד הוא מצטט את Soetsy Yaugai:"Discussion between beautiful and ugly is based on a delusion and is artificial"
