בדרך חזרה ממוזיאון הלובר בלאנס צפונית לפריס, שעה נסיעה ברכבת המהירה כתבתי:
"לא נסענו בשביל התצוגה. מוצגי לובר אפשר לראות בלובר. מה שמשך אותנו לכאן הוא בניין המוזיאון, שתכננו צמד האדריכלים היפני ממשרדSANAA Kazuyo Sejima וRyue Nishizawa –
בדרכם האפיינית, קירות זכוכית בין ניצבים דקיקים נושאים גג שטוח. צללית המבנה כמעט שקופה ומכניסה פנימה נוף מטופל אך במעט. אלומיניום הוא חומר שלא ראיתי הרבה בשימוש באדריכלות של הזוג היפני וכאן הוא משמש בנדיבות."
ב-2006 החליט הלובר להוציא חלק מאוספיו מפריס, על מנת שתהיה הזדמנות גם למי שלא מגיע לפריס ליהנות מהפריטים שאחרת היו נותרים במחסנים. מי שמכיר את התורים הארוכים של תיירים, המשתרכים בכניסה ללובר בפריס, יכול לחשוב על הנסיעה גם כדרך לקיצור תורים.
אחת הסיבות לבחור בלאנס היא קרבתה לקו הרכבת המהירה. הנסיעה ב- TGV גומעת את מרחק 200 הקילומטר בתוך קצת יותר משעה. ולמרות הקדמה, תחנת הרכבת מעידה כי בכל זאת הגענו לפריפריה.
העיר לאנס Lence היא עיירת כורים בת כ-30 אלף איש, אשר המכרות בה חדלו מלפעול. המוזיאון, שנחנך בתאריך הסמלי ה-12.12.12 הוא, כנראה, ניסיון לשחזר הצלחות כשל מוזאון גוגנהיים בבילבאו, או מוזיאון פומפידו במץ, או שמא להוציא שלוחה של המוסד התרבותי, כפי שעשה הלובר באבו-דאבי.
היוזמה שהיא עדיין מימי הנשיא שיראק, עלתה למשלם המיסים הצרפתי 150 מיליון יורו. אחת הדרכים לייצר אטרקציה במקום הנידח הייתה להביא אדריכלים כוכבים לתכנן אותו. זוכי התחרות שנערכה הם צמד האדריכלים היפנים סג'ימה ונישיזווה ממשרד SANAA , זוכי פרס פריצקר ומי שתכננו מספר מוזיאונים ומבני אקדמיה מעניינים ועומדים לסיים את מבנה בצלאל החדש במרכז ירושלים.
ניתן לעשות את הדרך מתחנת הרכבת למוזיאון בנסיעה קצרה וחינמית בשאטל או בהליכה ברגל דרך רחובות העיירה ויער שמוביל אליו. בדרך הרגלית מתגלים לעיני ההולכים רחובות לא שוקקים של העיירה, שמתוארת בכתובים כאחת המכוערות בצרפת, איצטדיון כדורגל אימתני והרי עופרות המתכת של המכרות הנטושים. אבל זו גם הזדמנות להתוודע בהדרגה למבנה, שהוצב בצניעות יחסית בלב שדות הבור, אשר נותרו בלתי מטופלים כמעט.
המבנה בעל הצללית הנמוכה, מחופה מתכת אפורה ומבריקה נראה כאילו ערפילי, משקף בעמימות את הנוף שמסביבו. אדריכלית הנוף קטרין מנסבך היטיבה להתכתב עם הנוף המקומי וגם עם מסורת הגן היפני.
'בדומה למוזיאונים נוספים בתכנונם, כמו מוזיאון הזכוכית בעיר טולידו במדינת אוהיו, או המוזיאון לאמנות המאה ה-21 בקנזאווה, יפן, גם הפעם בחרו האדריכלים היפנים לתכנן מבנה נמוך שנפתח אל הסביבה המקיפה אותו. השטח העצום והמישורי אפשר לפרוש את אולמות התצוגה והשימושים הנוספים על פני קומה אחת בלבד, בנוסף לקומת המרתף, ולשכלל את הקונספט של הקופסאות המוכרות מהמוזיאון החדש לאמנות מודרנית בניו יורק בתכנונם'. ((Xnet
מבנה השטח הכתיב מבנה מאורך, האדריכלים מתייחסים הן לעירת הכורים הצנועה בעלת הבתים הנמוכים והן למבנה ארמון הלובר הפריזאי בעל המבנה הריבועי ממנו יוצאים האגפים המקיפים את גני הטיולרי.
החומר בו השתמשו האדריכלים הוא המקורי והמפתיע מכל. לוחות אלומיניום דקים, כסופים ומבהיקים למחצה מחפים את הבניין מבחוץ ובאולם המרכזי גם מבפנים. התעתוע של מהי השתקפות ומה גוף הבניין גורם לו להראות אוורירי ומרחף. הגגות, בחלקם בזכוכית, מאפשרים להכניס את אור היום מלמעלה, ובכל זאת להשאיר קירות לתצוגת האוסף המוזיאלי. עוצמת האור הטבעי נשלטת על ידי סוככים פנימיים.
28,000 מ"ר שטח המבנה – נמתח לאורך של 360 מר' מסוף אולם הכניסה בעל קירות הזכוכית ומשכן גם את חנות הספרים והקפטריה. האולם המרכזי נקרא "גלריית הזמן". זהו אולם אחד, המשתפל מטה ובמבט אחד ניתן לראותו מהכניסה. זהו אולם המשתרע על פני 4000 מ"ר, כשביעית משטח המוזיאון והמכיל באולם אחד יצירות אמנות וארכיאולוגיה מ-6,000 שנה ומכל תרבויות העולם. הסדר הוא אמנם כרונולוגי והוא מגיע עד למאה, ה-19 כמו הלובר. אולם, גם אם יש כאן מחשבה אוצרותית, העדר המחיצות והדחיסות מעוררים תחושה של רכבת הרים מטורפת, הטסה במנהרת הזמן ודוחסת תרבויות לקפסולות מרוכזות ברוח הזיפזופ של המאה ה-21. לסקפטיים, אשר לא האמינו בתחילה שהלובר יוציא לפריפריה יצירות אמנות מקוריות, ניתן לאמר כי האוסף בהחלט חשוב.
במרכז הקיר בירכתי האולם "החירות מוליכה את העם” של אוז’ן דלקרואה, שצויר אחרי הפיכת יולי 1830 נגד שובה של המונרכיה הצרפתית, ציור שהפך לסמלה המובהק של הרפובליקה הצרפתית. במרכזו אשה יפהפייה, חשופת חזה, המניפה את דגל הטריקולור.
"חנה, מרים וישו התינוק" של ליאונרדו דה וינצ'י, הקיץ של ג'וזפה ארצ'ימבולדו “מסייה ברטאן” של דומיניק אנגרה, "דיוקן המרקיזה התשיעית מסנטה קרוז” פרי מכחולו של גויה, כל אלה בכפיפה אחת עם פסלים יוניים קלאסיים, אריחי קרמיקה עות'מניים, מיניאטורות פרסיות וסרקופגים פניקיים.
האדריכלות מרשימה לא פחות בכל אחד מהאולמות האחרים, בחלקם תערוכות נושא מתחלפות ובאחרות עבודות אמנות מהמאות ה-20- וה-21 שגלרית הזמן איננה מכסה. אך המבנה אינו שלם בלי אדריכלות הנוף המקסימה, שנראה כאילו אף אחד לא תכנן אותה.
קפיטריה וחדרי התכנסויות בגדלים שונים, כל אחד בתוך חלל אליפטי עשוי זכוכית מקומרת. מלבד אולמות התצוגה וביתן הכניסה שתי הקופסאות הקיצוניות כוללות אודיטוריום אטום בצד אחד ואולם תצוגה שקוף בצד השני, שיארח עבודות אמנות מקומיות. נוסף על חמש הקוביות, עוד שני מבנים קטנים בשטח המוזיאון מאכלסים את משרדי המוזיאון ומסעדה.
מבנה מרשים.
