בתנור של מאיר, בחום של 1300 מעלות, האפר ניתך והופך לגלזורה מקרית שתלויה בזרימה של האש דרך הכלים
אני מדברת עם מאיר בטלפון ושומעת ברקע קולות של ציפרים תוכים, נחליאלי, ירגזי, צופית ויונק דבש. "אני מדבר איתך מן הגינה", הוא אומר ואני נזכרת בחצר הענקית והפראית של הבית שלו בפרדס חנה, שם ממוקם כבר 25 שנה הסטודיו לקדרות ובו התנור הענק, שארכו 9 מ' וצורתו צורת לויתן.
מאיר עובד כאן רק חלק מן השבוע. ביתר הימים הוא רואה חשבון, מה שמאפשר לו חופש אמנותי מוחלט.
אל החצר הזו אני משתדלת להגיע בין הראשונים, ביום שמאיר מעדכן שהוא פותח עוד תנור. החגיגה הזו קורית פעם בשנה לערך, כשמאיר ואמני קרמיקה נוספים, ייצרו די כלים כדי למלא תנור ואז נערכים לשריפה שתארך שלושה-ארבעה ימים רצופים, שבהם יש להזין את האש בעצים ולשמור על טמפרטורה של 1300 מעלות. זוהי בכחנליה (חגיגה) אמיתית. שרים, מנגנים, אוכלים ושותים במסע מתמשך של כמה עשרות אנשים.
התנור נקרא ana (אחד gama ((תנור) – בעברית תנור מנהרה. זהו מבנה מדרגות ההולך ומתכנס לכוון הארובה. יש תא בעירה עיקרי בקדמת התנור ואח"כ 9 מדרגות, שעליהן נערמים הכלים והאש עוברת דרכם. האש והאפר של הכלים הנשרפים הם אלה שעושים את הצבע.
האפר ניתך והופך לגלזורה מקרית שתלויה באינסוף משתנים: סוג העץ, נוכחות החמצן ,כלים קרובים המקרינים אחד על השני ועוד. הכל תלוי בזרימה של האש דרך הכלים ואיך העמיסו את התנור. כלים שהיו קרובים לגחלים מקבלים את הצבע הרבגוני אדום, סגול וגוונים מקריים שהם אפקטים של הגחלים שנוגעים בכלים
"זה ה-airbrush של הטבע", הוא אומר ומתכוון לשיטת הצביעה בעזרת משב אויר, שרק אמנים וותיקים עוד זוכרים, מהימים שמחשבים עדיין לא עשו הכל. ובאמת מי שהיה בחצר של מאיר בטקס פתיחת התנור, שעה שהוא מסתובב בגופיית עבודה ומשייף כל כלי שיוצא מהתנור לפני שימסור אותו, יודע שהכל פיזי ואין פה שום דבר וירטואלי.
"אין שריפה בלי תקלה, תאונה, סיפור. השריפה היא תהליך של בערך חודש. מלווים אותי בשריפה עוד 15 איש, קרמיקאים ואנשים שעוזרים. המסע עם האנשים האלה הוא אינטימי ומרומם נפש. בסופו של דבר התוצאות של השריפה הן פרי עבודה של שנה-שנה וחצי. החוויה מאוד מאתגרת נפשית וגופנית אבל גם מרוממת".
"את התנור מחדשים בכל עשור בערך. הוא בנוי מ-25 טון לבני שמוט ועליהן סוגים של בידוד מחמרים קרמיים (בוץ, חימר). כשהשריפה מגיעה ל-1300 מעלות אי אפשר לעבור שם – פעם, הארובה לא היתה מבודדת וכשעברתי לידה, החום היה כזה שהרגשתי שהפסדתי יום בחיים".
"הכלים שנמצאים בתנור כמה ימים בחום הזה לפעמים קורסים, מתעוותים, נדבקים אחד לשני. צריך לעבוד בחומר קצת יותר עבה. כלים יפים אני שם מקדימה כדי שלא יפגעו, אבל הם לפעמים נשברים כי זורקים שם עצים. התוצאות של מה שקורה בתנור הן משהו מאוד אגרסיבי. אי אפשר להישאר אדיש לזה, זה מאמץ גדול"
"הכל התחיל מחצי טעות. כשחייתי בארצות הברית לקחתי קורסים בקרמיקה בקולג' מקומי ופגשתי אמן אמריקאי שהיה ביפן 6 שנים – .Paul-Chaleff היתי שוליה שלו כשנה. ב92-3 חזרתי לישראל והיתה לי החוצפה להתחיל לעשות את זה כאן".
"ב-98 עם אותה חוצפה, שלחתי עבודה לתחרות קרמיקה ב-Mino ביפן. להפתעתי, קיבלתי הודעה שנבחרתי להיות אחד ממאה קדרים בעולם שנכנסו לתחרות. זו הפעם היחידה שנסעתי ליפן. להיות שם מבחינתי היה כמו להיות במאדים. לקחו אצטדיון בגודל יד-אליהו והפכו אותו לגלריה. תזמורות בחוץ וכל החגיגה, כמו שהיפנים יודעים. הכל נלקח בשיא הרצינות".
מאיר, בן 57 אב לשני ילדים משתי מערכות נישואים, חי כיום שוב בזוגיות, איש יוגה, kite surfing וכאמור רואה חשבון, מחלק את ימיו בין שלל העיסוקים ומערכות היחסים ואם לשפוט לפי עבודות הקדרות – יש לו מה לתת בכל אחד מהם.
"אני נמצא כאן בהנאה מתוך פן משחקי שלי עם עצמי. אני לא תלוי בזה כלכלית. יש לי אפשרות לעשות מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה. כך יש לי מרחב להתנסות ולהעז ללא קשר לאיך זה יתקבל. אין לי מה להתלונן".
