התערוכה של המגה אמן ג׳ף קונס במוזיאון תל אביב נפתחה בחודש מרץ בצל הסגר שהביאה הקורונה. האמן, שהיה אמור להשתתף בפתיחה של התערוכה שהכל ציפו לה מזה שנים, ביטל את בואו ונכח בפתיחה באמצעות הוידאו . אחר כך כוסו כל הפסלים והמוזיאון נסגר לכחדשיים וחצי.
כאשר נפתח למציאות חדשה של בקרת קהל ומסכות, הוגבלה גם הכניסה לתערוכה.
לכן, שמחתי על ההזדמנות אתמול לבקר בתערוכה בקבוצה קטנה בהדרכתה המופלאה של Hagit Peleg Rotem חגית פלג-רותם. אבל מעבר לביקור האינטימי ללא קהל הידע והבקיאות של חגית עושים כל הרצאה והדרכה שלה לחוויה מעשירה ואני מצטטת כאן גם מההסברים שנתנה.
הפסלים בתערוכה (לא רבים) ועוד כמה ציורים נאספו והושאלו מאוספים שונים בעולם. עלות ההובלה והביטוח היא אסטרונומית, בהינתן שזה האמן החי שמוכר בסכומים הגבוהים ביותר בעולם.
אז מה כל כך מיוחד בו ? גם אני תהיתי.
שם התערוכה "ערך מוחלט". זהו מונח מתמטי המציין את מרחק של המספרים מהאפס.
מדברים לא רק על ערך כלכלי אלא על ערך בכלל. ערך למי?
האם גדולתו של האמן נאמדת בגלל השוק שמוכן לשלם עליו? מאז שנות ה-2000 שוק האמנות נדון כ-comodity. מוצרים לכל דבר ועניין. קונץ מוזכר בנשימה אחת עם וורהול ובסקיאט אשר כמוהו הגיעו משום מקום כמעט ועשו זאת בתפוח הגדול. יש עוד כמה קוי דמיון לדעתי, באקסנטריות, במיתוג העצמי שעשו לעצמם, כדי לפלס את דרכם המקצועית, כולל שיפוצים מסוימים בביוגרפה של עצמם כדי לשרת את הנרטיב. אין בכך כדי להפחית מגודל או מערך האמנות כאמנות, אבל בואו, היו עוד אמנים טובים שלא מוכרים במחירים כאלה. כל זה היה בטרם היות המדיה החברתית. לגמרי.
בשנים שהטעם האמנותי שלי התעצב, להיות מסחרי היה פחות נחשב ממה שנראה שזה היום.
הכלב מבלונים שייך לחוזה מוגרבי ישראלי לשעבר אשר היגר לארה"ב והחל לאסוף אמנות כהשקעה. הכלב הוא אחד מחמישיה בכמה צבעים. הכינו אותם מ-1994 ועד שנת 2000. מאז הם נמכרו כמה וכמה פעמים והערך עלה בכל פעם. הם עשויים פלדת אל-חלד ממורקת. חגית ספרה שכמה וכמה בתי חרושת לנירוסטה פשטו את הרגל בנסותם לעמוד בדרישות הפרפקציוניסטיות של קונץ. החומר הקשיח שמדמה בלון אוורירי בהגדלה מונומנטלית חוזר בענק הירוק העומד בחדר הסמוך. המוטיב של בלון או משהו מנופח שמיוצר ממתכת. כאן הסמליות של בלון מנופח, כהצבה גרוטסקית של גבריות עשוי הפעם בברונזה.
ונוס דולני בעקבות צלמית שנמצאה של זכר ונקבה.
החיבור וההצבה עם הענק הירוק לא מקרי. ישן וחדש, גבוה ונמוך משמשים כאן בערבובייה.
על הקיר תלויה מראה בצורת החמור איה של פו הדב. הבדיחה היא על חשבון הצופה המשתקף במראה מי פה החמור? הכל מנירוסטה משחק על השאלה מה אמיתי ?
הנחשים מפורצלן חלק מסדרה שנקראת בנליות.
זו הגדלה של מזכרת מתנה של חברת מזון.
הדב והשוטר עשויים מעץ. דמות מתהלוכה parade שהגדילו באופן מוגזם.
יש לקונץ עניין ב-ready made אשר התחיל מרסל דושאן.
עבודת הרקדנים משייש קררה הגיעה מבית המלאכה לתל אביב ממש לפני הפתיחה. היא הוזמנה לפני שנים רבות והושלמה רק לאחרונה. המבקרים בתערוכה רואים אותה בשלמותה בתל אביב, עוד לפני האמן עצמו. העבודה מבוססת על פיגורינת פורצלן של סבא שלו. קונס יוצר רפרנס ביוגרפי לכל דבר.
ומה שהרשים אותי כמובן מבחינה מקצועית הוא שקונץ נולד בפנסילבניה למעצב פנים או דקורטור. בית של מעמד בינוני גבוה בחברה שמרנית אסתטיקה מוקפדת.
שימו לב חברי המעצבים, אולי גדל לכם איזה מגה-אמן בבית?
העבודה לפי קונס היא המפגש עם הצופה המשתקף. אז הנה כמה השתקפויות.
