הבניין היפה ביותר בארץ

צ'לנית בינלאומית התבקשה לנגן על שלוש במות ורק לאחר המבחן, קיבלה המעצבת אישור להשתמש בעץ האגוז כפי שביקשה לעשות

יום עיון של אבן קיסר הווה לי הזדמנות לבקר סוף סוף במלון אלמא בזכרון יעקב. הבניין היפה ביותר בארץ, ולא רק לטעמי. מבנה בית הבראה מבטחים, שנראה כמו גל על קו רכס הכרמל, תוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר ב- 1968 ועליו קיבל את פרס ישראל ב-1972.

בבניין נבנו 91 חדרים הפונים לנוף, שטחי ציבור, אולם גדול ואולם קטן, ובריכה בשטח כולל של 8,000 מ"ר.

אין צורך להוסיף על מה שכתב כתב חבר השופטים אז בנימוקים לפרס: "השימוש המודע בחומרים צנועים בצורתם הטבעית מבליט את איכות הפתרון הארכיטקטוני הבסיסי ומעיד על יכולתו של האדריכל להגיע לפתרון מושלם, תוך התאפקות מכוונת של שימוש באמצעים."

כאשר נבנה, ראיתי אותו לראשונה בחזרה מהפלגה מכוון הים, במעגן מיכאל וזה היה מראה עוצר נשימה לאותם ימים של ישראל הסגפנית והצנועה.

ב-2006 נרכש הבניין על ידי פטרונית האמנויות לילי אלשטיין ונפתח מחדש אחרי כעשור, כמלון ומרכז אמנויות. לילי, מבעלי "טבע" שילדותה קשורה בזכרון יעקב, נגשה למכרז ברגע האחרון לפני שיהפוך בידי יזמים לשכונת וילות, במורד הכרמל לים.

בהרצאה שנתן החודש במסגרת שבוע העיצוב תל אביב, אדריכל השחזור של הבניין אמנון, בנו של יעקב רכטר – סיפר על הפרוגרמה הגדולה והשאפתנית שתוכננה יחד עם האדריכל רני זיס, להכפיל את מספר חדרי המלון ולהגדיל את האולם כדי שיוכל לארח תזמורות פילהרמוניות.

התנגדויות שהוגשו הביאו את האדריכלים לשכנע את אלשטיין לחזור לגודל המבנה המקורי. "היתה דרושה פה מידה של צניעות שמתאימה לרוח המבנה", מספר רכטר. מספר החדרים נותר בלי שינוי וכך גם האולמות.

על עיצוב הפנים הופקדה לאה מלר.

התכנון הקפדני של האקוסטיקה על ידי משרד ,Artec הכתיב אפילו את סוג העץ ממנו תהיה בנויה הבמה. צ'לנית בינלאומית התבקשה לנגן על שלוש במות ורק לאחר המבחן, קיבלה המעצבת אישור להשתמש בעץ האגוז כפי שביקשה לעשות.

כל החללים והמסדרונות מהווים חלל תצוגה לאמנות ישראלית מקורית מאוספי התורמת ושל גלריה גבעון Givon Art Gallery .הבולטת שבעבודות היא "צימאון" של סיגלית לנדאו שפיסלה אותו במיוחד עבור המבנה משני גושי שיש קררה ורודים.

עוד עבודות של לנדאו הן אישה על אבטיח בים המלח בברונזה וסדרת צילומים של שמלת הכלולות של לאל'ה מ"הדיבוק" – העתק מהשמלה השחורה שלבשה רובינא, הורד מתחת לפני ים המלח עד שכוסתה במלח והיתה לבנה.

אלון ברנוביץ' עיצב את פנים החדרים וכפי שהוא מתאר זאת, ביקש להשיג בעיקר שקט. הנוף עצמו עושה פה את מרבית העבודה. המיטות הוצבו עם מבט לנוף. הטקסטיל בחדר הוא של "משכית" ברוח התקופה בה נבנה הבניין.

הכל מוקפד ונותן מקום וכבוד גם לאדריכלות המקומית, גם לנוף וגם לאמנים המתארחים והמופיעים. התחושה פתוחה ולא מנוכרת – תמצאו שם גם אמנים, גם קהל צעיר וגם את כל מי שיכולים לשאת בהוצאה.