התערוכה של המגה אמן ג׳ף קונס במוזיאון תל אביב

התערוכה של המגה אמן ג׳ף קונס במוזיאון תל אביב נפתחה בחודש מרץ בצל הסגר שהביאה הקורונה. האמן, שהיה אמור להשתתף בפתיחה של התערוכה שהכל ציפו לה מזה שנים, ביטל את בואו ונכח בפתיחה באמצעות הוידאו . אחר כך כוסו כל הפסלים והמוזיאון נסגר לכחדשיים וחצי.

כאשר נפתח למציאות חדשה של בקרת קהל ומסכות, הוגבלה גם הכניסה לתערוכה.

לכן, שמחתי על ההזדמנות אתמול לבקר בתערוכה בקבוצה קטנה בהדרכתה המופלאה של Hagit Peleg Rotem חגית פלג-רותם. אבל מעבר לביקור האינטימי ללא קהל הידע והבקיאות של חגית עושים כל הרצאה והדרכה שלה לחוויה מעשירה ואני מצטטת כאן גם מההסברים שנתנה.


הפסלים בתערוכה (לא רבים) ועוד כמה ציורים נאספו והושאלו מאוספים שונים בעולם. עלות ההובלה והביטוח היא אסטרונומית, בהינתן שזה האמן החי שמוכר בסכומים הגבוהים ביותר בעולם.


אז מה כל כך מיוחד בו ? גם אני תהיתי.

 

שם התערוכה “ערך מוחלט”. זהו מונח מתמטי המציין את מרחק של המספרים מהאפס.

מדברים לא רק על ערך כלכלי אלא על ערך בכלל. ערך למי?

האם גדולתו של האמן נאמדת בגלל השוק שמוכן לשלם עליו? מאז שנות ה-2000 שוק האמנות נדון כ-comodity. מוצרים לכל דבר ועניין. קונץ מוזכר בנשימה אחת עם וורהול ובסקיאט אשר כמוהו הגיעו משום מקום כמעט ועשו זאת בתפוח הגדול. יש עוד כמה קוי דמיון לדעתי, באקסנטריות, במיתוג העצמי שעשו לעצמם, כדי לפלס את דרכם המקצועית, כולל שיפוצים מסוימים בביוגרפה של עצמם כדי לשרת את הנרטיב. אין בכך כדי להפחית מגודל או מערך האמנות כאמנות, אבל בואו, היו עוד אמנים טובים שלא מוכרים במחירים כאלה. כל זה היה בטרם היות המדיה החברתית. לגמרי.

בשנים שהטעם האמנותי שלי התעצב, להיות מסחרי היה פחות נחשב ממה שנראה שזה היום.

הכלב מבלונים שייך לחוזה מוגרבי ישראלי לשעבר אשר היגר לארה”ב והחל לאסוף אמנות כהשקעה. הכלב הוא אחד מחמישיה בכמה צבעים. הכינו אותם מ-1994 ועד שנת 2000. מאז הם נמכרו כמה וכמה פעמים והערך עלה בכל פעם. הם עשויים פלדת אל-חלד ממורקת. חגית ספרה שכמה וכמה בתי חרושת לנירוסטה פשטו את הרגל בנסותם לעמוד בדרישות הפרפקציוניסטיות של קונץ. החומר הקשיח שמדמה בלון אוורירי בהגדלה מונומנטלית חוזר בענק הירוק העומד בחדר הסמוך. המוטיב של בלון או משהו מנופח שמיוצר ממתכת. כאן הסמליות של בלון מנופח, כהצבה גרוטסקית של גבריות עשוי הפעם בברונזה.


ונוס דולני בעקבות צלמית שנמצאה של זכר ונקבה.


החיבור וההצבה עם הענק הירוק לא מקרי. ישן וחדש, גבוה ונמוך משמשים כאן בערבובייה.

על הקיר תלויה מראה בצורת החמור איה של פו הדב. הבדיחה היא על חשבון הצופה המשתקף במראה מי פה החמור? הכל מנירוסטה משחק על השאלה מה אמיתי ?

הנחשים מפורצלן חלק מסדרה שנקראת בנליות.
זו הגדלה של מזכרת מתנה של חברת מזון.
הדב והשוטר עשויים מעץ. דמות מתהלוכה parade שהגדילו באופן מוגזם.
יש לקונץ עניין ב-ready made אשר התחיל מרסל דושאן.
עבודת הרקדנים משייש קררה הגיעה מבית המלאכה לתל אביב ממש לפני הפתיחה. היא הוזמנה לפני שנים רבות והושלמה רק לאחרונה. המבקרים בתערוכה רואים אותה בשלמותה בתל אביב, עוד לפני האמן עצמו. העבודה מבוססת על פיגורינת פורצלן של סבא שלו. קונס יוצר רפרנס ביוגרפי לכל דבר.

ומה שהרשים אותי כמובן מבחינה מקצועית הוא שקונץ נולד בפנסילבניה למעצב פנים או דקורטור. בית של מעמד בינוני גבוה בחברה שמרנית אסתטיקה מוקפדת.
שימו לב חברי המעצבים, אולי גדל לכם איזה מגה-אמן בבית?

העבודה לפי קונס היא המפגש עם הצופה המשתקף. אז הנה כמה השתקפויות.

ועכשיו, אליכם קוראים יקרים – אם אתם רוצים בית משופץ, יפה ומעוצב עד החג הקרוב – זה הזמן להתחיל בעבודה! פנו אלי במהרה, ונתחיל לעבוד:

לקבלת הצעת מחיר לפגישת יעוץ הרשמו כאן

טבע מקומי

“טבע מקומי” האוצרות תמר למדן וכרמית שיין הקימו תערוכה ל-12 אמנים ומעצבים ישראלים היוצרים פריטים מעולמות תוכן שונים המשלבים אלמנטים מן הטבע, אשר התקיימה ב”אבני טל” חלל לחמרי גמר לעיצוב פנים ברמת החייל.

בהצהרה של האוצרות נאמר: “האנושות, החווה משבר אקלים ותופעות טבע הרסניות אחרות, יחד עם תהליך האורבניזציה, יצרה ביקוש לחיבור מחודש לטבע בתוך המרחב הביתי, ועולם העיצוב מושפע מכך. כבר כמה שנים שאפשר לראות את המגמה לחיבור לחומרים טבעיים, פיתוח חומרים ירוקים וממוחזרים ובו נולד הטרנד עיצוב ביופילי. המונח ביופיליה נטבע לראשונה בתחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת, על ידי הפילוסוף והפסיכולוג אריך פרום, שאבחן את הדחף האנושי להתחבר לצורות חיים אחרות. כך נוצר טרנד עיצובי של חזרה לטבע ולשקט, ואיתו אלמנטים של טבע בדמות רהיטים, צמחים, הדפסים, טקסטורות וצבעים של פרחים, נופים, מים ובעלי חיים.”

 

לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר וכמובן ששמתי פעמי, כי זהו נושא שכל כך קרוב לעשייה ולעיצוב הפנים שלי. 

פגשתי את ידידתי ד”ר Fiammetta Martegani שוזרת האיקבנה את דניאל אלקים, מעצב מוצר שכעת חוקר בנגרייה של אביו כלים ורהיטים בעץ שרוף (טכניקה יפנית שנקראת שוגי באן) ואת ג’רי שריג Jerry Shai Sarig אמנית רב תחומית, העובדת בחימר שחור וקרוע. והיו שם עוד הרבה מוכשרים ומוכשרות שדואגים גם לאקולוגיה ולחיים קרובים לטבע. לאתר אבני טל ונינס’ גלרי >>>

 

ועכשיו, אליכם קוראים יקרים – אם אתם רוצים בית משופץ, יפה ומעוצב עד החג הקרוב – זה הזמן להתחיל בעבודה! פנו אלי במהרה, ונתחיל לעבוד:

לקבלת הצעת מחיר לפגישת יעוץ הרשמו כאן

לבן זה לא פרקטי

בסוף השבוע האחרון, עת טבלנו בלבן של שבועות, נזכרתי בשני בתים, אשר עוצבו על יד Axel Vervoordt לדמויות מפורסמות, והמשותף להם הוא הצבע הלבן הדומיננטי.

עיצוב לבן מעורר תמיד דיון לא כל כך מעניין: עד כמה עיצוב בלבן הוא קר לדעת אחדים, ועד כמה הוא פרקטי. אז על השאלה השניה אין לי מה להגיד. אם אתם לא מוכנים לעשות הקרבה בשביל העיצוב שלכם, הרי שהוא לא ראוי לכם ואתם לא ראויים לו. כמה רחוק תרצו ללכת עם ההחלטה הפרקטית, זו כבר בחירה שלכם. 

הוא סוחר עתיקות, גלריסט ומעצב פנים שמעצב בתים ודירות של סלבריטאים באירופה ובארה”ב, שחקנים, ספורטאים, מעצבים.

אקסל ורוורדט החל לאסוף עתיקות כתחביב עוד בהיותו נער וב- 1960 הפך לסוחר אמנות ועתיקות. הוא ואשתו נסעו לירידי עתיקות ברחבי העולם והתשוקה המשותפת לפנים וריהוט לבית הורחבה והפכה לעסק עיצובי מצליח. עבודתו של ורוורדט מוקירה את העבר וההווה, ויוצרת סביבות שנראות יחודיות. עינו החדה באה לידי ביטוי באחוזת ואן-גרוונווזל מהמאה ה -12 בבלגיה שם הוא מתגורר. הטירה ממוקמת בפארק בן 62 דונם מוקף בפרדסים עצומים, ששוקם על ידו בשנות השמונים. חללים היסטוריים משתלבים בעבודתו, כשהוא מגדיר את הישן ביחס לאסתטיקה מודרנית.

נתקלתי בו לראשונה דרך ספר מופלא שהוציא על ה-wabi-sabi

מסעותיו לאסיה והאמונה שלו בוואבי-סאבי, פילוסופיה יפנית עתיקה שמאדירה את חוסר השלמות, שלימד אותי להסתכל על ה wabi-sabi כאמנות בעיניים אירופאיות וליפול שבי בקסמי איש האשכולות המעניין הזה. הוא הסתובב ביפן עם צלם יפני והביא את כל אותם חללים, חפצי אמנות, טקסטורות מצולמות ביד אמן בלתי רגילה.

הסיבה שבחרתי לכתוב על אקסל ורוורדט בסמוך לחג השבועות הם שני בתים מאוד מפורסמים ומאוד לבנים שהוא עיצב.

אני מתנצלת מראש שאלה לא בתים מציאותיים לא עבורי ולא עבור מי שקורא אותי. אלו בתי עשירים ומפורסמים, שכנראה לא נוזמן אליהם ובוודאי שלא יהיה לנו אחד כזה משלנו. אבל זה לא צריך להפריע לנו להעריך את האסתטיקה. דווקא האנשים האלה, שיש להם כל מה שירצו, בוחרים במשמעת מרשימה ב”ריק” כאידיאל אסתטי ובלבן האבסולוטי. זו לא גחמה חד פעמית. זה הבית. ריק על סף הנזירי. לא בכדי, שני הבתים שייכים למעצבים בעלי טעם מובחר, אשר הפקידו את עיצוב הפנים בידי אקסל וורורדט. הבית הראשון במיאמי היה שייך למעצב האפנה קלוין קליין.

Photography by Douglas Elliman Real Estate

ב-2017 פורסם כי הבית יצא למכירה. הייתה זו הזדמנות לקבל תמונות פנים של הבית, אשר מאז שרכש אותו ב-1999 מיעט קליין לחשוף את פרטיותו, למעט פעם אחת שצולם לעיתון וניטי פייר.

Photography by Douglas Elliman Real Estate

זהו בית שחרף גודלו (כ-540 מ”ר, בריכה אינסופית וחוף פרטי) כולל “רק” 5 חדרי שינה ו-7 חדרי רחצה. הבית נבנה ב-1929 ונרכש כאמור כשבעה עשורים אח”כ על ידי המעצב הנודע. התוצאה היא בית לבן וריק, מואר באור טבעי, זרוע מעט מאוד רהיטים פשוטים למראה, רהיטי עץ חשוף ושחוק, קירות חשופים כמעט לגמרי ורק מעט מוצגים ארכיאולוגיים מונחים אקראית בחדרים. הבית הוצע למכירה ב-16 מליון דולר. אומרים “לא כל הנוצץ זהב” אבל גם ההיפך נכון: האיכויות הללו מקורן בחמרים טבעיים, פרטי ריהוט ואמנות עתיקים ולא כל מה שנראה פשוט- מחירו נמוך.

בעוד הבית של קליין נמכר ב-13.2 מיליון דולר בסופו של דבר, בבית השני הושקעו 60 מיליון.  

 

גם על הבית השני, אף שהוא שייך למשפחה של מפורסמים, שמרבים לחשוף את חייהם הפרטיים, היה דיון בין בני הזוג אם ומתי להכניס את מציצני העולם פנימה. מדובר בביתם של קיניה ווסט וקים קרדשיאן. הוא צייץ עם כמה תמונות בטוויטר והיא בתשובה הכניסה את הצלם של ווג לראיון חושפני במסדרונותיו הלבנים של הבית. 

הנה הסיור של ווג עם 73 שאלות שמוצגות לקים. אל תאבדו את הריכוז אנחנו פה בשביל לראות את הבית ותחזרו הנה אחרי הריאיון.

המגזין Architecture Digest  הגדיר אותו כבית המקדים את זמנו. אקסל מעצב לסלבריטאים לעיתים קרובות וכאן היה שיתוף פעולה של קיניה, שבנוסף להיותו ראפר, הוא גם מעצב וגם מתכנן אדריכלות.

קיניה ווסט אומר “הבית הזה הוא 90% אקסל” אך עוד אמנים ומעצבים מעורבים במה שנמצא בבית; האדריכל המינימליסטי קלאודיו סילבסטרין עיצב את חדר האמבטיה הענקי, אגרטלי קרמיקה במטבח הם של של שירו צוג’ימורה. וינסנט ואן דויסן עזר לרהט את הסלון ואת חדרי השינה של הילדים. ואדריכל הנוף פיטר ווירץ, פיקח על תכנון הגני

עוד תמונות פנים מאוד לבנות עם ארבעה ילדים. נכון, הם לא מנקים את הבית בעצמם, אבל היי רובינו לא מנקים את הבית בעצמינו גם בלי שיהיה לנו בית כזה לבן.

למרות הפרדוקס לדון במינימליזם בהקשר לאחד הזוגות העשירים בעולם, בפרספקטיבה היסטורית קושרים אימוץ גישות עיצוב מינימליסטיות במשברים כלכליים. המודרניזם בתחילת-אמצע המאה ה-20 “דלות החומר” והמינימליזם של המאה הנוכחית קשורים גם כן במשברים הכלכליים. כנראה עוד ניתקל בו בהמשך למשבר הקורונה. המינימליזם של ורוורדט, כאשר הוא משולב בעתיקות וחמרים טבעיים הוא חם ואנושי יותר ופחות מעייף. כך נראה ביתו באחוזה מהמאה ה-12

ועכשיו, אליכם קוראים יקרים – אם אתם רוצים בית משופץ, יפה ומעוצב עד החג הקרוב – זה הזמן להתחיל בעבודה! פנו אלי במהרה, ונתחיל לעבוד:

לקבלת הצעת מחיר לפגישת יעוץ הרשמו כאן

העולם: גרסת “לא מה שהיה” – מיומנה של מעצבת פנים

“אסטרטגית יציאה” פרק 1

זהו, מסתמן שצלחנו את המשבר, לפחות את השלב הזה.

למדנו המון בתקופה הזו על העולם, המדינה, החברה שלנו, עמיתינו למקצוע, הלקוחות שלנו, על המשפחה שלנו ובעיקר על עצמינו. אין ספק, הופתענו. מאוד הופתענו ממה שראינו ולמדנו.

כמי שעוסקת בתכנון, תהליכים גדולים מעניינים אותי ואני מנסה להבין, אם כבר ניתן להגיד משהו על העתיד להתרחש מבחינה מקצועית בתחום עיצוב הפנים.

התשובה מורכבת מכמה רבדים:

  • השערת השערות באשר לעולם שאנו צפויים לחזור אליו מבחינה כלכלית, חברתית וטכנולוגית.
  • מתן מענה לשינויים צפויים בכלכלה ובהתנהגות הצריכה בתחום הנדל”ן, האדריכלות ועיצוב הפנים. כיצד יראו הבית, המשרד, החנויות והמסעדות במענה לשינויים הנדרשים?
  • טכנולוגיות ופלטפורמות של עבודה מרחוק וכיצד הן ישפיעו על הענף?

 

זה מעט ארוך, לכן אעסוק באספקט האחרון ואשאיר חלק גם לשבוע הבא.

 

(למעלה – תמונה של Jens Johnsson).

תמונה של StockSnap—894430

 

הלם העתיד

העולם עומד, ריק, עצר את גלגליו. מתוך ההתרחשות, קשה מאוד לראות את קנה המידה. אומרים שאלה דברים שלא ראינו בימי חיינו, שהעולם של אחרי הקורונה לא ייראה כמו זה שהיה לפני שפקדה אותנו. עתידנים אומרים שקשה לצפות את העתיד, כי אין מודל מן העבר שניתן ללמוד ממנו. לא ברור אם אנחנו בהתחלה, באמצע או בסוף של האירוע.

מה שכן ברור הוא, שאין לנו עוד נקודת תצפית ממנה ניתן להבין את התהליך, מעין “ברבור שחור”, שאם לא מכירים אותו גם לא רואים אותו ומתעלמים ממנו, אבל הוא יכול לשנות מאוד את העולם. הזדמנויות כאלה בעבר הוו פריצות דרך שהשפיעו על העולם ועל האנושות. אנחנו עדיין לא יודעים מה זה ומאין זה יבוא, אבל זה כבר באוויר. ברור שה”רגיל” הישן לא יחזור עוד.

כמו את כולם, גם את הענף שלנו מעניין לאיזה עולם כלכלי וחברתי אנחנו צופים. שלושה מיליארד אנשים בעולם חווים האטה כלכלית, ללא אפשרות לצפות מה האופק שלה. דו”ח מקנזי למגמות התנהגות צרכנית עם תום המשבר, מדבר על צרכן מחושב, שקול, מכונס יותר בביתו, רגיש לנושא היגיינה. מוצרים בסימן עלייה בצריכה יהיו בין השאר מוצרי עיצוב ואבזור הבית, בידור ביתי ומן הצד השני, תרד הצריכה למוצרי יוקרה, תיירות ומותרות.

פיקוח בימי קורונה

 

הכלכלה והערך

בתחילת המשבר כתבתי על מה שניתן לחשוב ולצפות שיקרה לעולם של אדריכלות ועיצוב פנים הערכי שלנו ביום שאחרי (לקריאה >>>)

וכך אמר פרופ’ ישע סיון שראיון עמו התפרסם השבוע ב”גלובס” *:

“אני חושב שלצד זה יקרה דבר מצוין – יהיה שינוי ערכים, לכיוון של יותר לאט, יותר עמוק, חזרה לדברים הבסיסיים, לרצינות. אנשים יתחילו להבין שבמקום לבזבז את הזמן בטיק טוק כדאי לקרוא ספר. אנשים יבינו שאם הם לא מצליחים לייצר ערך אמיתי, לא תהיה להם עבודה. אנשים צריכים להתחיל לחשוב איפה הם גרים, כמה כסף הם משקיעים בדירה, איזה חיים הם רוצים. זה עידן שיחייב אנשים לחשוב בצורה יותר מעמיקה על החיים שלהם”.

”אלה שיעשו את הקפיצה יהיו המלכים החדשים בשלב הנורמליות השלישי. כי אם אתה מייצר ערך לעולם, יכול לעבוד באופן וירטואלי ולא ניתן להחליף אותך – הערך שלך יגדל.”  אומר שם פרופ’ מייקל זאנג.

“כן. יש הרבה תהליכים שאמרו עליהם ‘זה ייקח שנים’, ועכשיו זה קרה בדקה.” הוא אומר והוא מתכוון ל “כל מה שקשור לכלכלת הפלטפורמה”. להשתמש בפלטפורמות שפותחו על ידי אחרים בשביל להגיע לשוק עם המוצר שלך.

 

“כלכלת הפלטפורמה” והE-Design-.

מה עשיתי אני בשבועות האחרונים בשונה ממה שעשיתי קודם? השתתפתי בעשרות פגישות Zoom מתוך חדר העבודה שלי בבית, עברתי והעברתי שם שיעורים והרצאות, נתתי ייעוץ, כאשר אני משתפת את התכניות והמסמכים על המסך עם הלקוחות. נתתי להם קישורים לרכוש חפצי בית בחנויות דיגיטליות או דרך הטלפון. העבודה מהבית ויכולות התקשורת השתכללו ועמדו במשימה.

 

 

פגישת יעוץ אונליין

 

סבב רכישות עם לקוחות בימי קורונה

 

תחום הבנייה המשיך לעבוד, אז גם אני לבשתי מסכה וכפפות ויצאתי לפיקוח באתרים וברגע שחנויות הרהיטים חזרו לפעול הייתי שם עם לקוחותיי.

היה לי גם זמן לחקור את האינטרנט בניסיון להבין איזה שינוי מהותי צפוי בתחום עיצוב הפנים?

האינטרנט כבר בשכונה יותר מרבע מאה. הפלטפורמות הדיגיטליות שקשורות לעיצוב הבית כבר כאן מזה עשור וכמו ביתר תחומי החיים, אנו עושים מעבר לפלטפורמות דיגיטליות.

ב-2009 שני ישראלים בסן פרנסיסקו, עדי טרטקו ואלון כהן, מתוך צורך אישי שנתקלו בו בעיצוב הבית שלהם פיתחו את HUZZ. הם התקשו למצוא ספקים ואז להעביר להם את החזון שלהם וכך נולדה הפלטפורמה הדיגיטלית לרכישת רהיטים וציוד לבית HUZZ. החברה הוקמה ב-2010, התרחבה לבריטניה, אירופה, אוסטרליה, יפן. היום היא משווקת חצי מליון פריטים, ניתן להשיג ולהתקשר דרכה עם בעלי מקצוע. View in My Room שנבנתה במיוחד עבור החברה, מאפשרת למשתמשים לראות את הרהיט עומד וירטואלית בחדר בביתם. עשרות אלפי החדרים המעוצבים מאפשרים למשתמש לחפש “השראה” ולבצע אותה בעצמו עבור עצמו. זוהי אינה תחרות למעצבים, להיפך, זו פלטפורמה בה גם מעצבים יכולים להציע את עצמם ולאחר מכן לעצב בעזרת הכלים הזמינים בה.

בערך באותו זמן 2012 ובאותו מקום (קליפורניה) הקים בן סילברמן, היום בן 38, את Pinterest, מנוע חיפוש ויזואלי. זה התפתח למציאת השראות ורעיונות בין היתר בתהליך עיצוב הבית.

גם לInstagram- יכולת שיתוף תמונות וחיפוש השראות. לסרטוני YouTube ולעשרות תכניות הכבלים והטלוויזיה, העוסקות בעיצוב הבית, תפקיד דיגיטלי לידע, שיתוף, השראות וקומוניקציה בין מעצבים ללקוחות ובינם לבין השוק.

 

תכנות הדמיה בתלת ממד 3D לשימוש עצמי

הקושי הגדול ביותר של הלקוח ללא ניסיון בעיצוב הוא לדמיין חלל. מספר אפליקציות מאפשרות היום ללקוח הפרטי, שמעוניין לעצב את הבית בעצמו, לְמדל (to model) את הבית ולשבץ בו מוצרים בתלת ממד.

הכי נוחה לשימוש היא  https://roomstyler.com/ Roomstyler. זוהי אפליקציה חינמית שאינה מחייבת הורדת תכנה, בה בונים את מידות החדר, חלונות ופתחים. לאחר מכן תוכלו להכניס לבית מוצרים מתוך קטלוג ענקי של מוצרים, לראות מבט על של המבנה ומבט פנימי של כל חדר באמצעות המצלמה הדינמית.

חברה ישראלית New Room (אתר: https://www.newroom.co.il) אמצה את האפליקציה האמריקאית ובאמצעותה מקשרת בין ספקים, מעצבים ולקוחות בישראל. הלקוח מעלה לאתר תמונות של הסגנון הרצוי לו, מקבל ללא עלות הדמיות משלושה מעצבים, בוחר מעצב ויחד הם מתחילים לעצב online. הלקוח יקבל הפניה לספקים לרכישת מוצרים והזמנתם עד הבית. זו הזדמנות ללקוחות, אשר בעבר לא שכרו שירותי מעצב, אלא עצבו את הבית בכוחות עצמם, לקבל ייעוץ בעיקר בסטיילינג והלבשת הבית, במחיר נגיש. זו גם הזדמנות למעצבים וסטייליסטים, בעיקר מתחילים, להגיע ללקוחות על גבי פלטפורמה של חברה הנושאת בעלויות ההקמה והפרסום.

תמונה ל-Instagram עם New Room

 

וישנן אין סוף אפליקציות נוספות, חלקן פותחו על ידי חברות הרהיטים:

רוב המעצבים והאדריכלים משתמשים בסקצ’פ למדל חללים. https://www.sketchup.com/  Sketch up היא תכנת הדמיה בתלת ממד, בטכנולוגיה שפותחה בשביל Google Earth. עד אז היו תכנות התלת ממד כבדות ונגישות רק למעטים מבעלי המקצוע. סקצ’פ היא קלה יחסית ויש גם גרסה החינמית יותר מוגבלת, אך נדרשת הורדה למחשב ולא מעט הדרכה ואימון. חברות הרהיטים הגדולות מכינות קומפוננטים בתלת ממד, כדי שמעצבים יטמיעו אותו בתכניותיהם ולקוחות יוכלו להתרשם ולרכוש.

Room Sketcher https://www.roomsketcher.com/ – העבודה בה פשוטה ומתקבלת הדמיה ריאליסטית, אולם נדרשת הורדת תכנה.

– Room Planner יש אפשרות לבחור רהיטים מקטלוגים של חברות כמו איקאה או ויטרה. https://play.google.com/store/apps/details?id=com.icandesignapp.all&hl=en

 

 

הוםפלן – ״בית ונוי״ מגזין לעיצוב הבית שקיים כ-20 שנה, פיתח אפליקצה  https://homeplan.co.il/ זירה לחיפוש מוצרים לעיצוב הבית. מעצבי הפנים הם חלק מהחוויה. ניתן לפתוח פרויקט עם הלקוח ולבחור את כל מה שדרוש לשיפוץ ריהוט ואבזור הבית. רהיטים, חמרי גמר, אלומיניום, תאורה.

 

מהו ה-e-design או עיצוב מקוון, במה הוא שונה מהעבודה מול מעצב פנים ולמי הוא מתאים?

תמונה של Polina Zimmerman

 

ה-e-design משתמש בכלי עבודה מרחוק בעיקר להלבשת הבית, ריהוט, אקססוריס, טקסטילים, צבע ותאורה. הוא מתאים לאותם millennials, צעירים, אנשי הייטק,  אשר מרגישים בנוח עם הטכנולוגיה ועם רכישת מוצרים אונליין ושמעוניינים לחסוך בעלות המעצב.

המעצב יכול להציע להם חבילות שונות החל מעיצוב חלל בודד ועד לבית שלם. כך עשוי להיראות התהליך:

המעצב יקבל שאלון מהלקוחות עם העדפות, אורח חיים, צרכים מיוחדים, סגנונות, צבעים וחמרים אהובים עליו.

הלקוח ישלח למעצב תכניות שיש לו או שמדד בעצמו ותמונות של החלל. הוא יערוך מיון של פריטים שיש להחליף ופרטים שנשארים וימדוד אותם.

המעצב יכין לוח השראה.

לאחר שיגיעו לסיכומים, הוא יכין תכניות, ציור פרספקטיבה או הדמיה תלת ממדית והוראות למתקינים.

על בסיס אלה הלקוח יקבל רשימות לרכישת מוצרים ספציפיים אצל ספקים והוא יזמין אותם בעצמו באתר או בחנות.

האחריות, לוחות הזמנים, מו”מ עם ספקים, מענה לתקלות ובקרת האיכות כולם על הלקוח.

יכול להיות שהמעצב יקיים פגישת סיכום נוספת וזהו.

הם כנראה לא יתראו עד לפרויקט הבא.

זה פתרון לאנשי עשה זאת בעצמך. מי שמבקש פתרון מהיר, המחיר ללקוח נמוך והוא מבצע חלקים מהעבודה.

למי זה לא מתאים?

מי שדרוש לו ליווי בשטח ואינו מעוניין לבצע את העבודה בעצמו על כל מה שמשתמע, ימשיך לעבוד עם מעצב פנים שייקח על עצמו חלקים מהעבודה ומהאחריות ויביא אתו מיומנות וניסיון שיחסכו ללקוח כאב ראש, טעויות וכסף.

היום, כמו בעבר רבים לא משתמשים בשירותי מעצבים. קבלנים ספקים וחנויות עושים כמיטב יכולתם לייעץ. הם בעלי ידע, אך לא באים במקום מעצבים. גם הטכנולוגיה לא מחליפה את המעצב. אין תחליף להיכרות עם צרכי הלקוח המעשיים והרגשיים ותרגומם לשפה מקצועית, קוהרנטית, להכרות עם חומרים, בעלי מקצוע, שיטות בניה. אין תחליף לניהול הפרויקט, לוחות הזמנים שלו ותקציבו.

E-Design או “עיצוב מרחוק”, הוא פשוט מוצר אחר. שניהם משתמשים בטכנולוגיה לשם תקשורת, אבל הטכנולוגיה לא מחליפה את המהות. הערך ללקוח הוא הכישרון של המעצב. הטכנולוגיה לא תעשה את זה במקומו ועל כן היא גם איננה מהווה איום. המעצב שישכיל לתת ערך בהתמחות, בהעמקה בתכנים ייחודיים לו יעצים את המותג שלו, הלא זה הוא עצמו.

 

אז נראה שהמשבר מתקרב לסיומו, או כך לפחות אני מקווה. מצד שני, כאמור, אין לדעת… ההשלכות של מאורע פלנטרי כגון זה ימדדו בחודשים, שנים ועשרות שנים. המשך בפרק הבא…

 

 

*מקור –שלומית לן01.05.2020  גלובס   קורונה – אסטרטגיית יציאה  | ראיון פרופ’ ישע סיון ופרופ’ מייקל זאנג.


ונמשיך לשמור על קשר!
בימים אלה אני פותחת במהלך ייעוץ ותכנון מרחוק. ברור שבתקופה הנוכחית קשה לקבל החלטות הכרוכות בהוצאות כספיות. מאידך, אם אנחנו יושבים בבית, דווקא יש לנו זמן לתכנון.
אשמח לסייע לכם לעשות זאת!

לתאום פגישת ייעוץ טלפונית ללא תשלום >>>

איך לפסל חלל?

התמונה באדיבות סרטון על משפחת ימגוצ’י: https://www.youtube.com/watch?v=nEw4MSPcW64

 

שיר ימגוצ’י תפיסת החלל ביצירותיהם של יאיוי קוסאמה ואמנים יפנים עכשוויים

החדשים האחרונים שפעו מפגשים עם התרבות היפנית.  בדצמבר הוקרן ב”בית לתרבות ישראלית” הסרט “קוסמה – אינסוף” בימוי הת’ר לנץ, (ארה”ב 2018  80 דק’).

לפני הסרט, הרצאתה של שיר מלר ימגוצ’י, אוצרת מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח: “לפסל חלל” – תפיסת החלל ביצירותיהם של יאיוי קוסאמה ואמנים יפנים עכשוויים.

בינואר חזרה שיר על אותה הרצאה במוזיאון “וילפריד ישראל” בקיבוץ הזורע בלוויית הקרנת הסרט “חדר משלה: נאיטו ריי ואור” בימאית: יוקו נקמורה  (יפן 2015 , 87 דקות).

במוזיאון התקיימה באותה העת נעילת התערוכה “מקום אחר” של היראקי סאווה, אמן וידאו יפני, אשר חי ויוצר באנגליה. אוצרת: אתי גלס גיסיס ומיצב של קוגי’ אונו, פסל יפני שחי ויוצר בהולנד ויפן ומציג לראשונה בישראל מיצב שנוצר במיוחד למוזיאון.

קשה להחליט על מה מכל אלה להתעכב כאן. האם על הפרופיל של המרצה, שיר מלר ימגוצ’י, אוצרת אמנות מזרח אסיה ועל בעלה מזה כ- 30 שנים נובויה ימגוצ’י, אמן ברזל ומוזיקאי, אשר נפגשו בטוקיו כאשר למדו אמנות ומאז הם מגדלים את משפחתם בישראל?

האם להתעכב על הסיפור המיוחד של המוזיאון לאמנות המזרח, הנחבא אל הכלים בקיבוץ הזורע? המוזיאון הוקם על שם וילפריד ישראל  http://www.wilfridisraelfilm.org/, אסתטיקן גרמני בעל אוסף אמנות של תרבויות המזרח, אשר הציל יהודים במלחמת העולם השנייה ושילם על כך בחייו, כאשר מטוסו הופל. הסיפור שזור בהקמת קיבוץ הזורע על ידי יוצאי גרמניה, חבריו של וילפריד, יורשי אוסף האמנות שלו עם מותו. הם אלה שהקימו את המוזיאון על פי צוואתו.

ההליכה בשבילי הקיבוץ במוצאי שבת אחת בואך למוזיאון החשוך עדיין, עוברת בקיבוץ מתוכנן ומטופח, אך גם מאוד צנוע, כיאה לקיבוץ של יקים של השומר הצעיר. בשנות ה-30 הופקד תכנון הקיבוץ כולו בידי האדריכל ריכרד קאופמן. הוא הביא עמו תפיסה אדריכלית אירופאית של כפר עם דשא מרכזי ומבני ציבור. מיקומו של המוזיאון נקבע כבר אז, עשרים שנה טרם הקמתו, שהרי לא יתכן לתכנן ישוב ללא בית תרבות. הבניין כמו יתר מבני הציבור של קיבוצי האזור, תוכנן על ידי האדריכלים אל מנספלד (אדריכל מוזיאון ישראל) ומוניו גיתאי, אביו של עמוס גיתאי, בסגנון מודרניסטי במחצית שנות ה-40 ונפתח ב1951, תקופת הצנע.

אני מתקשה לתאר את האווירה הסוריאליסטית עם פתיחת הדלתות בפני שלושים איש, שהגיעו ושוטטו בדממה באולמות החשוכים. במיצב של קוגי’ אונו – שנוצר במיוחד למוזיאון, דמויות צפות בחלל, ללא כח כבידה. חוטי אור טוויים באור כחול,  כמו מחזיקים את הדמויות בחלל. “מארג חוטים זה מדמה רשת עצבית במוח שבה מועברים בו זמנית תשדורות ותמסורות בין העולם הפנימי והחיצוני. הפסל המרכזי בחלל שואב את השראתו מדמותו של בודהידהרמה, נזיר הודי שהביא את מסורת הזן בודהיזם לסין. יצירתו של קוג’י אונו, היא ביטוי של חווית האינסוף באמצעות הגוף האנושי. היא מבקשת  לבטל את ההבחנה השגורה בין חומר, תודעה וחלל”. (מהקטלוג).

התערוכה הננעלת של הירקי סאוה, היא מסע אל “מקום אחר” הקיים בנבכי זכרונו. הצופים שרועים על כריות פוף ענקיות. “עולמו הדיגיטלי נבנה בדרך עמלנית משכבות של דימויים הלקוחים מהבית ומהטבע מהקרוב ומהרחוק ומשתלבים בהרמוניה. מחזוריות, מעגליות ורעיון הזמן הם מוטיב חוזר בעבודותיו. בעולמו המעודן של האמן קיים טשטוש גבולות בין חוץ לפנים, בין טבע לתרבות ובין דומם לתנועה”. https://www.youtube.com/watch?v=jTtS-JgGobI&feature=youtu.be

ואם עדיין לא עייפתם משפע הפרטים והדימויים, עוד כמה מילים על ההרצאה של שיר והסרטים שנלוו אליה על שתי אמניות יפניות כה שונות אחת מהשנייה, אולם חולקות קונספט של חלל ומרחב.

שיר מדברת על תפיסת החלל היפני המחשיבה כל כך את הריק שבין הדברים את ה-Ma. רווח בחלל בזמן. המקום הריק חשוב כמו המקום המלא.

הסימנית של ה-Ma הם שני שערים ובאמצע שמש. זה המקום לחיים וליצירה.

היא פותחת בשיר היקו של איסא, השיר על אור הירח. יפה יותר לראות את אור הירח מבעד לעננים מאשר לראות אותו באופן מלא. תפיסה שבה אינסוף פוגש אינסוף, שמגיע לדורות הקודמים. הקליפה של הגוף שמכילה בתוכה חיים. ריו האן ג׳י הגן היבש. איים עם חצץ מגורף. הפעולה של הגירוף מדיטטיבי. האבן יוצרת אדוות גם קורה עכשיו וגם היה שם תמיד.

ייוי קוסמה Yayoi Kusama היא אמנית יפנית בת 90, שאשפזה את עצמה לפני 40 שנה במוסד פסיכיאטרי ומשם היא יוצרת. עבודותיה הצבעוניות הפכו מאוד פופולאריות. היא כנראה האמנית החיה העשירה בעולם. עבודותיה נמכרות במיליונים ובתערוכות שלה משתרכים תורים אינסופיים. סימן הזיהוי שלה הן נקודות הפולקה האינסופיות, שהיא אומרת שהן תוצאה של מחלת הנפש שלה. הסרט עליה עוסק בביוגרפיה שלה – כישלון והצלחה. בהרצאה על תפיסת החלל מביאה שיר ציטוטים של האמנית, שמעידים עד כמה היא מודעת לאינסוף, לחזרה האובססיבית, לטיפול בגרמי השמים והקוסמוס. הנה כמה ציטוטים מתוך הסרט שנעשה בדוק אביב:

https://www.facebook.com/watch/?v=249651459229905

ייוי, אמנית פרובוקטיבית בנעוריה, היתה האמנית אישה הראשונה שייצגה את יפן בביאנלה.

מתוך הסרט קוסומה אינסוף.

התמונה נלקחה מהאתר: https://www.docaviv.co.il/2018/films/kusama-infinity/

גם האמנית השנייה עליה שיר ימגוצ’י מדברת היא נאיטו ריי Naito Rei שייצגה את יפן בביאנלה ב-1997.  הבולטות בעבודותיה הם שני מיצבי קבע באיי האמנות של יפן נאושימה וטשימה. הסרט הוא על המיצב בנאושימה. חלל עגול כלוא עם פתח לשמיים ולטבע. קורת בו פעולה מינימליסטית של טיפות מים הנובעות מחורים זעירים. שקט, מקום למדיטציה לעומת הרעש של קוסמה.

https://vimeo.com/66543296

כל כך הרבה אינפורמציה, כזה גודש ובסוף מדובר בתרבות ואסתטיקה מינימליסטית. זה אפייני לתרבות היפנית. בי-פולאריות. הרבה ומעט, עמום וברור, חלל חסר גבולות עם דיוק מצמרר. ערב מעורר מחשבה.

 

 

 

 

“אפסיק לצלם כאשר יאזלו לי סרטי הצילום של פוג’י”

בנובמבר נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת צילום של הצלם יליד יפן הירושי סוגימוטו. אוצרת הצילום במוזיאון ואוצרת התערוכה רז סמירה סיפרה: “על התערוכה עובדים כמה שנים. במהלכן, כשנה לפני התערוכה, הגיע האמן במיוחד למוזיאון כדי לראות את האולם בו תוצגנה עבודותיו. באותו היום נפתחה בהמולה רבה תערוכה קודמת, וזה היה היום הכי פחות מתאים לארח את הצלם המינימליסטי והקפדן הזה.”

צילום: רותם יונה פאר

מתוך האתר: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5408950,00.html

 

סוגימוטו לא משאיר דבר ליד המקרה. הוא עצמו תכנן את החלל המוזיאלי. בנוסף להיותו צלם הוא גם אמן וגם אדריכל. הוא לא למד אדריכלות. ״אחרי שהתחלתי להתבונן בארכיטקטורה כמושא צילום גיליתי את היופי והכוח שלה, ונמשכתי לעסוק בתכנון אדריכלי בעצמי״.

אחד הדברים המשמעותיים בתערוכה הוא האופן שבו הוא מבנה את חלל התצוגה. חלל התצוגה מותאם לעבודות -אדריכלות של שבילים מעוגלים אפשר לחשוב על גלים או תלמים בשדה. ההפרדה הזו גורמת לצופים ללכת בין החללים המופרדים לגמרי זה מזה, כאשר בכל אחד מהשבילים מוצגת סדרה בעלת מאפיינים אחידים, השונים לגמרי מהסדרות המוצגות בשבילים האחרים. המבנה המעוגל של הקירות, לכאורה לא מתאים לתליית צילומים, אולם מצד שני מאפשר זרימה טבעית שאינה  כלואה ב”חדרים” ריבועיים.

סוגימוטו יליד 1948, “קצת יותר צעיר מהמדינה שלכם”, אמר כאשר היה פה לאירוע הפתיחה. קשה לתאר במילים את התערוכה, אך עוד יותר קשה לתאר אותה בתמונות. מי יכול להתחרות בשלמות הזו באמצעות סנפ שוט בטלפון? סוגימוטו מאט את הקצב ההולך וגובר של המודרנה, הן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לעסוק בהם, והן באמצעות טכניקות הצילום השונות בהן בחר לצילום כל סדרה וסדרה. שום דבר לא מקרי, כל סדרה מצולמת במשך שנים, אותו רעיון, אותה טכניקה, הרבה מאוד מאמץ והרבה פעולות סיזיפיות כדי להוציא פריימים חסרי כל רבב.

צילום: הירושי סוגימוטו

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

 

המשותף לכל גוף העבודה הם הנושאים סטטיים, שנצבים על ציר הזמן במעין תעתוע שבין מציאות לייצוג של מציאות, בין זמן קונקרטי לזמן פילוסופי. פריימים שההתרחשות בהם קפואה, לא מפני שהמצלמה הקפיאה אותם, אלא מפני שהם קפואים במציאות, אך להיפך, המצלמה הפיחה בהם חיים.

 

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

צילום: הירושי סוגימוטו

 

בתערוכה 34 צילומים מחמש סדרות:

דיורמות

בשנות ה-70 לאחר שעבר לארה”ב ללימודים, סוגימוטו התפרסם בסדרת הדיורמות. הדיורמה, היא אמצעי יצוג של המאה ה-19 העושה framing למצבים. סוגימוטו עושה אמנות שנראית מודרנית מצולמת באופן ארכאי. המצלמה המשמשת אותו היא מצלמה 8*10 משנות ה-20 והתמונה נתפסת על גבי לוחות צלולואיד.

במרכז העבודה – המודרנה ומה קורה לטבע. בתמונות בעלי חיים בטבע, אלא שזה לא באמת מצולם בטבע אלא במוזיאון הטבע בניו יורק. אין ניסיון לזייף מציאות, אלא אשליה שצילום יודע לייצר. לתווך באמצעות דימויים מלאכותיים את הביקורת על המודרנה – הייצוג של הטבע. עבר עתיד. שמרנות מודרנה.

 

 

 

צילום: הירושי סוגימוטו

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

 

בסדרת התאטראות משנות ה-90, סוגימוטו מגיע לאולמות הקולנוע הסנטימנטליים,

הננטשים אט אט ומצלם אותם, רגע לפני שנהרסו והפכו לקניונים.

במסע צילום של בתי קולנוע ריקים מאדם, בטכניקה של חשיפה ארוכה מעמדת המקרין – הוא פותח עדשה והחשיפה נמשכת כאורך הסרט. נוצר מעין היפוך רעיוני – במקום מקרין עומד צלם, במקום פריימים רבים בדקה, פריים אחד לאורך כל הסרט. הרעיון והמושג של הזמן קריטי בעבודה שלו.

מסתכל על מסך הקולנוע כדימוי נשגב קודש. ציר אפסיס כמו בכנסיה.

הצילום הוא מדיום קלסי מסורתי אך האמירה, היא אמנות קונספטואלית. אלו שתי מסורות שלא נפגשות בדרך כלל.

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

צילום: הירושי סוגימוטו

 

Sea Scapes סדרה משנות התשעים

סוגימוטו מתייחס לזיכרון רוחני מאוד עוד מהילדות ביפן. ההתבוננות באופק הים. בניגוד למה שמתרחש על היבשה, מבט המשתנה תדיר עם הבניה והפיתוח, קו האופק הימיאינו משתנה על פני זמן והוא אולי הציר הקבוע והיציב בעולם. מרחב פרימיטיבי ראשוני. רק מבט אל קו האופק של הים הוא ראשוני ולא פוליטי.

האמן סובב בעולם מנסה לצלם את כל האוקינוסים והימים. גם הכינרת שלנו זכתה לצילום שלו. המצלמה יציבה תמיד קו האופק במרכז הצילום. אין שום סממן המזכיר היכן צולמה התמונה ובכל זאת הכתוביות מקפידות לתאר היכן צולמה התמונה.

“יש שמייחסים להם יופי ״יפני״ מינימליסטי. הם מרהיבים במונוכרומטיות שלהם ובקומפוזיציה העקבית, המחלקת את שטח הצילום למלבנים אופקיים מאוזנים, מתוך רציונל קבוע והרמוניה” (אלעד שגיא-פורטפוליו).

Where the clouds diffused to form the sky.

 

דיקנאות

שוב רגע מתעתע. המלך הנרי השמיני לגמרי תלת-ממדי, לצד יאסר ערפאת. סוגימוטו מייצר השטחה לא רק של מושג הזמן, אלא גם של הדו ממד והתלת ממד. אלו צילומי בובות שעווה במוזיאון מדם טוסו. אמני השעווה הכינו פסלי שעווה מתמונות דו ממדיות ואילו סוגימוטו מחזיר אותם להיות דימויים צילומיים. הוא מצליח להחיות את בובות השעווה, שמנסות להחיות אנשים שאינם קיימים עוד. כל מה שמצולם הוא בן זמננו.

צילום: הירושי סוגימוטו

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

 

ארכיטקטורה

הסדרה הארכיטקטונית נעשתה בסוף המאה ה־20 בהזמנת המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג׳לס. סדרה שמביאה מבנים מזוהים ואייקונים. כל מבנה מצולם לחוד בתוך רקע מעורפל. זו קריאה של אדריכלות מודרניסטית. סוגימוטו אוהב ומכיר אדריכלות.

 

המבנים מזדקנים לא כל כך יפה, אולם בצילומים נעשה להם anti aging, פעולה של התרחקות, מושג הזמן, המבט המטושטש. בין הבניינים בולטים מגדלי מרכז הסחר העולמי, שצולמו ב־1998, כשלוש שנים לפני אסון התאומים.

געגועים.

מתוך האתר: www.sugimotohiroshi.com

צילום: הירושי סוגימוטו

אדם בתוך עצמו הוא גר

התמונה נלקחה מהאתר: https://www.dezeen.com

 

כאשר למדתי עיצוב, קיבלתי עבודה לשרטט את Villa Savoye יצירת המופת המפורסמת של האדריכל השוויצרי-צרפתי לה קורבוזיה.

תרגיל בשרטוט Villa Savoye, אסתי דינור

 

עד אז הכרתי ככולם את וילה סבואה בפואסי, של שארל-אדואר ז’אנרה, שמו לפני ששינה אותו במעבר משוויץ לפריז, המייצגת נאמנה את תחילתה של האדריכלות המודרניסטית. דרך היד, בחזרה על שרטוט המבנה, התודעתי לגדלות של התכנון הירידה לפרטים, הבנת פשטות הקו והפתרונות היצירתיים לשאלת החלונות, המפנה לאור, הבית המורם מהקרקע על גבי עמודים, כבש העלייה לקומה השניה, האדריכלות החפה מאורנמנטיקה, אבל בכל זאת עושה שימוש במעט צבע.

הבטון החשוף הברוטליסטי, שמאפיין את עבודתם של האדריכלים המודרניסטים של מחצית המאה העשרים, הגילוי, שהיום נראה לנו טריוויאלי של האפשרות לבנות בבטון מישורים לאו דוקא מאונכים עם קיר מעוגל.

לה קורבוזיה, אשר היה מוכשר גם בציור ובפיסול, צוטט “אני מעדיף לצייר מאשר לדבר. ציור הוא מדיום מהיר יותר ומשאיר פחות מקום לשקרים”.

הוא הטמיע כמה ערכים המזוהים איתו.

הראשון הוא “מכונת המגורים”, מונח שטבע כדי להסביר שבית הוא דבר פונקציונלי, שאינו תלוי בזמן ובמקום. “יחידות המגורים” הם מבני דיור ציבורי שנבנו בתכנונו בצרפת ובגרמניה. גם הוא, כמו האדריכל ויטרוביוס חשבו על קנה המידה  האנושי של האדם ביחס לארכיטקטורה שהוא חי בה. כמו האדם הויטרובי של לאונרדו דה וינצ’י, היה ה”איש” של לה קורבוזיה- קנ”מ האנושי.

ואם זה מזכיר לנו משהו מהשיכונים של שנות השישים בארץ, או מבתיה של תל אביב הבנויים על עמודים, זה לא במקרה, כי האדריכל הקפדן והגאון, שהיה ידוע גם בשל הפרובוקטיביות שלו, השפיע על הרבה אדריכלים בני זמנו. את לה קורבואזיה ואת רעיונותיו האלה פגש זאב רכטר בהיותו בפריס והציג אותם למאיר דיזנגוף, אשר אימץ אותן בבניית הבניין הראשון על עמודים.

 

צילום: rex/asap creative

 

 

החיים של האדריכל המוכשר והמעניין הזה מורכבים והוא גזר על עצמו שנים רבות של ריחוק מאירופה בזמן המלחמה. בשנת 1965, בגיל 69, הוא מצא את מותו בטביעה בים בחוף ליד בית שהוא תכנן

לה קורבוזיה (“העורב”) שמר על השפה האדריכלית הנקיה גם בפרטי עיצוב הפנים. כמעצבת פנים אני מתרגשת בכל פעם שאני רואה חלל פנים או פרטי ריהוט בעיצובו. הרהיטים, מיוצרים עד היום על פי רישיון על ידי Cassina או בחיקויים אין ספור, ואני לא מחמיצה הזדמנות להכניס כאלה לבתים שאני מעצבת.

בביקורי האחרון בפריז, עליו כתבתי בפעם האחרונה, לא ויתרתי על ביקור בביתו הפרטי, בו התגורר כשלושים שנה עד מותו, אשר נפתח לביקורים אך לאחרונה, לאחר שעבר שיפוץ בשימור מקפיד שארך שנתיים, על ידי קרן Fondation Le Corbusier המופקדת על שימור המורשת שלו.

ב- 2009 הכריז אונסקו על עבודותיו של לה קורבואזיה כאתרי מורשת וב-2016 הצטרפו 17 עבודות נוספות לרשימת האתרים לשימור ובהם דירתו הפרטית, בתוך מבנה מגורים פריסאי בתכנונו, ברובע ה-16. Immeuble Molitor נמצא ברחוב Nungesser-et-Coli. בשתי הקומות האחרונות, השביעית והשמינית, קבע האדריכל את מגוריו, ביחד עם הסטודיו שלו. הוא התגורר כאן עם אשתו איבון, סוכנת בית וכלב מחמד שנקרא “המכחול”, בין השנים 1934-1965. שותף לתכנון היה בן דודו Pierre Jeanneret.

 

התמונה נלקחה מהאתר: https://www.dezeen.com

יש מעלית בבניין, שביתר קומותיו עדיין מתגוררים פריזאים מן השורה, אולם היא לא פתוחה לשימוש המבקרים הרבים שמגיעים לכאן, על כן טיפסנו את כל 8 הקומות ברגל ויצא לנו להתרשם גם מחדר המדרגות הצר במיוחד ומהחצר הפנימית שמכניסה אור גם לדירות הפנימיות.

בכניסה הסטודיו הגדול והמואר באור יום יוצא דופן. האור בא מלמעלה וכל החלונות בזכוכיות חלביות המסננות את האור. בכדי להפיק את מירב התועלת מהנוף הנשקף משני צידי הבניין יצר האדריכל את מסך הזכוכית בחזית קומות הבטון-זגוגיות ולבני זכוכית לחליפין. אלמנטים מצילים מפני שמש ישירה הוצבו בחלונות .

 

מסתבר שבחדריו הפרטיים העדיף המודרניסט קצת אבן טבעית וקשתות במראה מרוכך משהו. לצד הסטודיו המרווח משרד קטנטן כל הנגרות בעץ לבוד לא צבוע.

הדלתות הענקיות בעץ צבוע על צירי פיבוט, שמאפשרים לדלתות להיפתח לשני הכוונים פנימה והחוצה.

המטבח, מינימליסטי, ואין בו כל זכר למותרות. מרפסת לכל אורך חדר השינה משקיפה על יער בולון הסמוך.

הבניין שוכן לצד איצטדיון Jean-Bouin מחלונותיו ניתן היום לצפות במגרשי הטניס של משחקי הרולן גרוס.

המעניין ביותר הוא חדר השינה. מהמיטה המוגבהת מאוד יכולים היו השוכבים בה לראות את הנוף עד קו האופק המרוחק. המקלחת הצמודה והשרותים בנויים בתוך כוכים דמויי מערה, ממש מתוך חדר השינה ומזכירים תאים בים באנייה. כשראיתי חדרי רחצה כאלה בוילה סבואה תמהתי מי יכול להתרחץ כאן. עכשיו הבנתי שאם בנה כאלה לעצמו, כנראה סבר שזה נוח.

השימור והשיפוץ כללו החזרת הרהיטים כפי שהיו בעת בו התגוררו בו דייריו המקוריים. חברת הרהיטים Cassina שחזרה את רהיטי הבית בניהם שטיח עור פרה, רהיטי הישיבה בעור שחור וכסא LC2 המוארך המפורסמים.

הצביעה בצבעי יסוד כחול ואדום, בלוית ורוד, תכלת אפור, מאפיינים עוד עבודות של מודרניסטים, על אף ההתנגדות לאורנמנטיקה, לא זנחו קצת צבע.

התמונה נלקחה מהאתר: https://www.dezeen.com

בית הדירות שנבנה בשנות השלושים הושלם ב-1934, בא להדגים את רעיונותיו התכנוניים: שמיים, עצים פלדה ובטון – ארבעה אלמנטים אורבניים הכרחיים לחיים מודרניים.

יפני בפריס

בנובמבר-דצמבר התקיימה סדרה ארוכה של אירועים מתרבות יפן בבירה הצרפתית. עם ידידתי האדריכלית אורלי פלדמן, הקדמנו את הסיור המתוכנן הזה, ממש לפני שהאפודים הצהובים התחילו להבעיר את שדרות האליזה

הקרדיט למשחק המילים צריך לתת לאדריכל אריה קוץ, אשר קרא כך לסיור שהוציא לפריז החורף, על משקל שם הסרט עם ג’ין קלי בבימוי וינסנט מינלי, ועל שם היצירה המפורסמת של ג’ורג’ גרשוין “אמריקאי בפאריז”. לאירוע כולו קראו Japonism, , שם שמבטא, עוד מהמאה ה-19 חיבה שרוכשות תרבויות אחרות לתרבות היפנית.

בשנת 2018 חגגו הצרפתים והיפנים 160 שנות קשרים דיפלומטיים, סיבה טובה למסיבה בה הגיעו כ-100 אירועי תרבות יפנית אל מוסדות התרבות הצרפתים. גולת הכותרת מבחינתי הייתה תערוכת רטרוספקטיבה שנערכה במוזיאון פומפידו לאדריכל תדאו אנדו

Tadao Ando זוכה פרס פריצקר היוקרתי לאדריכלות לשנת 1995. אנדו, יליד 1941 מאוד מוערך על עבודה ייחודית בבטון, טיפול רגיש באור הטבעי ומחויבות עזה לטבע. מבסיסו באוסקה שביפן, הפרשנות הסגפנית אך העשירה של מודרניזם מהדהדת עם התפיסה היפנית לאדריכלות ומביאה אותה לשיא.

מוזמנים לצפות בראיון עם האדריכל. אמנם מעט ארוך, אבל נותן הכרות חשובה ומסביר מדוע הוא נחשב לאדריכל החי המפורסם ביותר. שווה צפייה.

https://www.centrepompidou.fr/cpv/agenda/event.action?param.id=FR_R-adc02dae4259a50377c882cfcab71f1&param.idSource=FR_E-adc02dae4259a50377c882cfcab71f1

השילוב עם הטבע. רבים מהמבנים שלו טמונים באדמה או משתלבים בטופוגרפיה, בצניעות רבה, אך לא מאבדים מהמונומנטליות שלהם. התפיסה היפנית של ה-MA  הלא הוא הריק – האין, שחשוב לא פחות מהיש. אמנות הגריעה לא נופלת מאמנות ההוספה.

המרווחים מעבירים אור, החומר מסיבי- הבטון, אך תמיד מתלווים אליו אלמנטים עדינים כמו מים, משחקי אור וצל פרספקטיבות וחתכים נקיים מאוד. מעט מאוד חומרים. הצמצום העשיר ביותר.

התערוכה הגיעה לפריז מטוקיו, אך עברה שינוי. מה שמייחד אותה הם המודלים הענקיים והמפורטים, שנבנו על ידי הסטודיו עצמו. בשביל להכניס התערבות למבנה אחד, יוצר הסטודיו מקט של העיר, הרובע, ההר, האי בו ימוקם המבנה.

כחמישים עבודות אדריכלות מוצגות בתערוכה הרטרוספקטיבית של האדריכל בן ה-80, באמצעות כ-70 מודלים, 180 רישומים וצילומים והן זורות אור על עשרות מבני ציבור ומבנים פרטים, שאפיינו את הקריירה של אנדו. התערוכה מחולקת ל-4 פרקים או נושאים:

הצורה הבסיסית של החלל, האתגר העירוני, מקורות הנוף והדיאלוג עם ההיסטוריה.

אלו אמנם הרעיונות הבסיסיים שמעסיקים את האדריכל.

הצורה הבסיסית של החלל, המבנים אינם סבוכים ולרוב מקבלים את אחת מהצורות הבסיסיות: עיגול מרובע או משולש. האתגר העירוני מכסה עבודות המשולבות במרקמים אורבניים ובדרך כלל בולטות בו, לא באופן מונומנטלי כמו גובה, או צורה, אלא דווקא בפשטות הרעיון או הייחוד של החומר. על מנת לחדור לאזור עירוני הקים הסטודיו מודל של האזור הנרחב שבו ממוקם המבנה ובוחן את השתלבותו.

מקורות נוף הם אותם מבנים, המקיימים יחסים עם הטבע והטופוגרפיה. מודל של האי נאושימה, בו יש לאנדו תשעה מבנים הוא גולת הכותרת של פרק זה. בכל מקום ישנו דיאלוג אחר ושונה עם הנוף, אם במבנים החודרים לתוך האדמה וכמעט נסתרים בו, או מבנים בהם הנוף חובק את המבנה ואילו המבנה מבצבץ מתוכו באופן מקורי ומעניין, כמו בגבעת הבודהה ,או מבנים המתגלים באופן שונה מזוויות ראות שונות בנוף כמו בכנסיית המים.

הטבע הוא חומר עבור אנדו. האור, הרוח והמים הם מרכיבים, שהעבודה אינה יכולה להיות שלמה בלעדיהם. כנסיית האור וכנסיית המים הן בין שתי היצירות הראשונות שזיכו את אנדו בתהילה.

בתמונה: כנסיית האור באוסקה משנת 1989

בתמונה: כנסיית המים

דיאלוג עם ההיסטוריה מתייחס לאותם מבנים, אשר אנדו נכנס לתוכם עם תוספות מודרניות, שמשתחלות לתוך החלל ההיסטורי באופן מושלם. שפה בתוך שפה.

ב-2019 יושלם המוזיאון שאנדו בונה בתוך הבורסה החקלאית ההיסטורית. זהו מבנה עגול, אשר שימש בעבר כבורסה לתבואה. פרנסואה פינו, הבעלים של גוצ’י שכר אותו על מנת שיבנה מבנה להצגת אוסף האמנות שלו.

בתמונה: המוזיאון בו מתקיימת התערוכה – מרכז פומפידו

האדריכל הגאון לא למד מעולם אדריכלות, אלא החל את הקריירה המקצועית שלו כנהג משאית ומתאגרף. כנער בבית הספר ראה את מלון אימפריאל, מבנה גאוני של האדריכל פרנק ללויד רייט, שהוקם בשנות העשרים של המאה הקודמת. החוויה הותירה בו רושם עז.

משפחתו לא יכלה לממן לימודי אדריכלות, אולם אנדו ערך מסע בעולם לראות מבנים של האדריכליים המודרניסטים, מיז ואן דר רוהה, לואיס קאהן ולה קורבואזיה. עם האחרון היה אמור להיפגש, אולם לה קורבואזיה נפטר שלושה ימים לפני הפגישה המיועדת. הוא למד רישום ועיצוב פנים בהתכתבות ועוד לפני גיל שלושים בשנת 1969, פתח סטודיו לאדריכלות ‘טדאו אנדו אדריכלים ושות’.

גם 30 עובדיו הצעירים במשרד, מעדיפים את תהליך העבודה המסורתי, שמקדים כל שרטוט ממוחשב.

זה מה שמראה התערוכה: המקט נבנה ידנית, השרטוטים נעשים בעיפרון. כמובן שיש תכנון ממוחשב אך את התחושה הראשונית את ההשראה משרטט האדריכל בתערוכה בקו רישומי זריז בטוש צבעוני. זה בא לבטא את הקלילות של הרעיון האדריכלי, גם אם יושקעו אחרי כן שעות בניה ובדיקה רבות בהמשך.

בתמונה: עיצוב הבורסה

בתמונה: האי נאושימה

בתמונה: הבודהה הטמון בחלל שנחצב בהר ראשו מציץ מראש ההר

בתמונה: שילוב בתוך מרקם העיר

 

 

נירוסטה זה לא רק למטבח

 

בדרך חזרה ממוזיאון הלובר בלאנס צפונית לפריס, שעה נסיעה ברכבת המהירה כתבתי:

“לא נסענו בשביל התצוגה. מוצגי לובר אפשר לראות בלובר. מה שמשך אותנו לכאן הוא בניין המוזיאון, שתכננו צמד האדריכלים היפני ממשרדSANAA Kazuyo Sejima וRyue Nishizawa –

בדרכם האפיינית, קירות זכוכית בין ניצבים דקיקים נושאים גג שטוח. צללית המבנה כמעט שקופה ומכניסה פנימה נוף מטופל אך במעט. אלומיניום הוא חומר שלא ראיתי הרבה בשימוש באדריכלות של הזוג היפני וכאן הוא משמש בנדיבות.”

ב-2006 החליט הלובר להוציא חלק מאוספיו מפריס, על מנת שתהיה הזדמנות גם למי שלא מגיע לפריס ליהנות מהפריטים שאחרת היו נותרים במחסנים. מי שמכיר את התורים הארוכים של תיירים, המשתרכים בכניסה ללובר בפריס, יכול לחשוב על הנסיעה גם כדרך לקיצור תורים.

אחת הסיבות לבחור בלאנס היא קרבתה לקו הרכבת המהירה. הנסיעה ב- TGV גומעת את מרחק  200 הקילומטר בתוך קצת יותר משעה. ולמרות הקדמה, תחנת הרכבת מעידה כי בכל זאת הגענו לפריפריה.

בתמונה: תחנת הרכבת

העיר לאנס Lence  היא עיירת כורים בת כ-30 אלף איש, אשר המכרות בה חדלו מלפעול. המוזיאון, שנחנך בתאריך הסמלי ה-12.12.12 הוא, כנראה, ניסיון לשחזר הצלחות כשל מוזאון גוגנהיים בבילבאו, או מוזיאון פומפידו במץ, או שמא להוציא שלוחה של המוסד התרבותי, כפי שעשה הלובר באבו-דאבי.

היוזמה שהיא עדיין מימי הנשיא שיראק, עלתה למשלם המיסים הצרפתי 150 מיליון יורו. אחת הדרכים לייצר אטרקציה במקום הנידח הייתה להביא אדריכלים כוכבים לתכנן אותו. זוכי התחרות שנערכה הם צמד האדריכלים היפנים סג’ימה ונישיזווה ממשרד SANAA , זוכי פרס פריצקר ומי שתכננו מספר מוזיאונים ומבני אקדמיה מעניינים ועומדים לסיים את מבנה בצלאל החדש במרכז ירושלים.

 

 

ניתן לעשות את הדרך מתחנת הרכבת למוזיאון בנסיעה קצרה וחינמית בשאטל או בהליכה ברגל דרך רחובות העיירה ויער שמוביל אליו. בדרך הרגלית מתגלים לעיני ההולכים רחובות לא שוקקים של העיירה, שמתוארת בכתובים כאחת המכוערות בצרפת, איצטדיון כדורגל אימתני והרי עופרות המתכת של המכרות הנטושים. אבל זו גם הזדמנות להתוודע בהדרגה למבנה, שהוצב בצניעות יחסית בלב שדות הבור, אשר נותרו בלתי מטופלים כמעט.

 

המבנה בעל הצללית הנמוכה, מחופה מתכת אפורה ומבריקה נראה כאילו ערפילי, משקף בעמימות את הנוף שמסביבו. אדריכלית הנוף קטרין מנסבך היטיבה להתכתב עם הנוף המקומי וגם עם מסורת הגן היפני.

‘בדומה למוזיאונים נוספים בתכנונם, כמו מוזיאון הזכוכית בעיר טולידו במדינת אוהיו, או המוזיאון לאמנות המאה ה-21 בקנזאווה, יפן, גם הפעם בחרו האדריכלים היפנים לתכנן מבנה נמוך שנפתח אל הסביבה המקיפה אותו. השטח העצום והמישורי אפשר לפרוש את אולמות התצוגה והשימושים הנוספים על פני קומה אחת בלבד, בנוסף לקומת המרתף, ולשכלל את הקונספט של הקופסאות המוכרות מהמוזיאון החדש לאמנות מודרנית בניו יורק בתכנונם’. ((Xnet

מבנה השטח הכתיב מבנה מאורך, האדריכלים מתייחסים הן לעירת הכורים הצנועה בעלת הבתים הנמוכים והן למבנה ארמון הלובר הפריזאי בעל המבנה הריבועי ממנו יוצאים האגפים המקיפים את גני הטיולרי.

החומר בו השתמשו האדריכלים הוא המקורי והמפתיע מכל. לוחות אלומיניום דקים, כסופים ומבהיקים למחצה מחפים את הבניין מבחוץ ובאולם המרכזי גם מבפנים. התעתוע של מהי השתקפות ומה גוף הבניין גורם לו להראות אוורירי ומרחף. הגגות, בחלקם בזכוכית, מאפשרים להכניס את אור היום מלמעלה, ובכל זאת להשאיר קירות לתצוגת האוסף המוזיאלי. עוצמת האור הטבעי נשלטת על ידי סוככים פנימיים.

28,000 מ”ר שטח המבנה –  נמתח לאורך של 360 מר’ מסוף אולם הכניסה בעל קירות הזכוכית ומשכן גם את חנות הספרים והקפטריה. האולם המרכזי נקרא “גלריית הזמן”. זהו אולם אחד, המשתפל מטה ובמבט אחד ניתן לראותו מהכניסה. זהו אולם המשתרע על פני 4000 מ”ר, כשביעית משטח המוזיאון והמכיל באולם אחד יצירות אמנות וארכיאולוגיה מ-6,000 שנה ומכל תרבויות העולם. הסדר הוא אמנם כרונולוגי והוא מגיע עד למאה, ה-19 כמו הלובר. אולם, גם אם יש כאן מחשבה אוצרותית, העדר המחיצות והדחיסות מעוררים תחושה של רכבת הרים מטורפת, הטסה במנהרת הזמן ודוחסת תרבויות לקפסולות מרוכזות ברוח הזיפזופ של המאה ה-21. לסקפטיים, אשר לא האמינו בתחילה שהלובר יוציא לפריפריה יצירות אמנות מקוריות, ניתן לאמר כי האוסף בהחלט חשוב.

 

בתמונה: גלריית הזמן

במרכז הקיר בירכתי האולם “החירות מוליכה את העם” של אוז’ן דלקרואה, שצויר אחרי הפיכת יולי 1830 נגד שובה של המונרכיה הצרפתית, ציור שהפך לסמלה המובהק של הרפובליקה הצרפתית. במרכזו אשה יפהפייה, חשופת חזה, המניפה את דגל הטריקולור.

“חנה, מרים וישו התינוק” של ליאונרדו דה וינצ’י, הקיץ של ג’וזפה ארצ’ימבולדו  “מסייה ברטאן” של דומיניק אנגרה, “דיוקן המרקיזה התשיעית מסנטה קרוז” פרי מכחולו של גויה, כל אלה בכפיפה אחת עם פסלים יוניים קלאסיים, אריחי קרמיקה עות’מניים, מיניאטורות פרסיות וסרקופגים פניקיים.

האדריכלות מרשימה לא פחות בכל אחד מהאולמות האחרים, בחלקם תערוכות נושא מתחלפות ובאחרות עבודות אמנות מהמאות ה-20- וה-21 שגלרית הזמן איננה מכסה. אך המבנה אינו שלם בלי אדריכלות הנוף המקסימה, שנראה כאילו אף אחד לא תכנן אותה.

בתמונה: ניקי סה סן פאל

 

בתמונה: דלקרואה

קרדיט צילום: אי פי

 

בתמונה: ספרייה

בתמונה: פסל רודן

 

בתמונה: תערוכה מתחלפת על אהבה

קפיטריה וחדרי התכנסויות בגדלים שונים, כל אחד בתוך חלל אליפטי עשוי זכוכית מקומרת. מלבד אולמות התצוגה וביתן הכניסה שתי הקופסאות הקיצוניות כוללות אודיטוריום אטום בצד אחד ואולם תצוגה שקוף בצד השני, שיארח עבודות אמנות מקומיות. נוסף על חמש הקוביות, עוד שני מבנים קטנים בשטח המוזיאון מאכלסים את משרדי המוזיאון ומסעדה.

מבנה מרשים.

איזה כיף היה להכיר את הטרנדים הכי חמים בעיצוב הפנים

את הקיץ ניצלתי ללמוד ולהתמקצע במטרה להשתפר בעבודתי.

סיימתי ללמוד קורס מתכנן מערכות תאורה בכיר שכללתי את יכולות השרטוט שלי בקורס Autocad  למתקדמים את יכולות השיווק בקורס לעריכת סרטונים ואת הידע והאהבה שלי לתרבות היפנית, בשתי סדרות הרצאות עם פרופ’ יעקב רז ומרצים אחרים על תרבות יפן.

תיבלתי בהרצאות מזדמנות של פרופ’ ניסים אוטמזגין על יפן העכשווית ושל חיים שוסטר על זן ואמנות האהבה. ואת הידע והאהבה שלי לתרבות היפנית, בשתי סדרות הרצאות עם פרופ’ יעקב רז ומרצים אחרים על תרבות יפן.

 

 

אבל, האם ידעתם שהצבע הכתום הולך להיות אחד הטרנדים המובילים בגלל דאעש?  שמעתי זאת בהרצאות המרעננות של גיל רויטר ונטלי יצחקוב על טרנדים, באולם מלא עד אפס מקום בעיקר במעצבות, כי מי כמונו המעצבים צריכים להתעדכן?

לערב הזוגי הזה חברו חזאית הטרנדים נתלי יצחקוב ויזם העיצוב גיל רויטר. גיל, בוגר עיצוב חזותי בשנקר, מעצב ומוביל סיורי עיצוב בתערוכות בעולם, דיבר על מהו טרנד וכיצד הוא נוצר, מהם עולמות התוכן שמהם ניתן לגבש מגמות עיצוב עתידיות, ומהם הטרנדים שנזכה לראות בשנים הקרובות.

נתלי יצחקוב, בוגרת מגמת אופנה בשנקר, אשר עבדה עם כוהנת הטרנדים לי אדלקוט, ניסתה לשתף אותנו בתשובה לשאלה מה יהיו הטרנדים של עולם האופנה והעיצוב בשנת 2020, וכיצד טרנד בא לידי ביטוי בעולמות האופנה, האדריכלות, האמנות והטכנולוגיה.  נתלי סקרה את האירועים הבולטים של השנה החולפת, כיצד מתרגמים אותם לטרנדים וצבעים דרך דימויים, ולבסוף נחשפנו ללוחות השראה נבואיים. ולקינוח נזכה להצצה לטרנדים הבאים הבולטים והחמים בעולם האופנה ועיצוב הפנים.

 

שניהם דיברו על מקורות ההשראה של חזאי הטרנדים ומה נדרש מאנשי המקצוע לעשות על מנת להתעדכן. איסוף מידע חזותי וכיצד ניתן לחלץ ממנו אסוציאציות ותובנות, שאיתן אפשר להסתכל קדימה. זוהי עבודה קשה של כיתות רגליים, והמצאות בכל החזיתות החשובות: אירועים, תערוכות, אתרים ומגזינים.

 

גם אירועים לא נעימים משאירים חותם בטרנדים, ואירועים בעולם משפיעים עליהם מאוד. למשל האסון שקרה במכה ב-2015 בו נמחצו למוות עולי רגל, הביא את דולצ’ה וגבנה ליצור קולקציה של חיג’אבים לבנים. בהשפעת משבר הפליטים יצר קניה ווסט ליין למותג האופנה המצליח שלו YEEZY. הכל כלול, הנשיא טרמפ, הליצנים המפחידים, הממד האקולוגי מצד אחד והטכנולוגי מצד שני.

 

ואיך ידעה נטלי עוד לפני זמן מה שהצבע השנה יהיה הכתום? בגלל התמונות האייקוניות של ההוצאות להורג של דאעש, ובגלל חגורות ההצלה של סירות הפליטים.

ולמי זה חשוב? למשל למעצבים, שלקוחותיהם רוצים להיות מעודכנים באופנה מצד אחד ושלא תתיישן במהרה מצד שני. בעולם גלובלי הטרנדים זוכים לחשיפה בינלאומית אך רבים מהם נותרים לוקאליים. משום כך יש לדעת להבחין בן טרנד שאורך חייו הוא 30-40 שנה לבין גחמה-FAD הנעלמת לאחר עונה או שתיים.

באופנת לבוש התגובות מאוד מהירות. בעידן האינסטגרם אין צורך להמתין בין תצוגת האפנה ועד שיגיעו הפריטים למדפים. גם לא נורא אם לא נוכל להסתכל על מה שרכשנו לפני מספר חודשים. בעיצוב פנים העניינים הם קצת יותר איטיים ויותר יקרים.

והרי התחזית:

סרטון

הצבע יהיה משמעותי בבתים שלנו בעתיד. כאמור, כתום מחמרה ועד פודרה,

העיור הצפוף נותן את אותותיו בעיצוב הפנים בכמה דרכים: מצד אחד פתרונות טכנולוגים וניצול המרחב הקטן ומצד שני מגמות של חזרה לטבע כדי לחוש בטוב בתוך החללים הקטנים והעירוניים.

אוספים הם אחד הטרנדים שמופיעים בתערוכות הבינלאומיות

ואיך אנחנו משתלבים בכל זה? חומרים טבעיים, עבודה בחללים קטנים, טכנולוגיה מפותחת, רובוטיקה ויצירתיות, הם כולם חלק מהאסתטיקה היפנית-הסגנון המוביל אותי בעיצוב הפנים. גם לדעת נתלי יצחקוב, העיר המובילה בעולם בטרנדים היא טוקיו ולא לשכוח כמה היא הולכת להיות חשובה באולימפיאדה ב-2022. אז הישארו אתי!

תערוכת “בתים מבפנים”

למען הקהילה, גם השנה לקחתי חלק באירועי “בתים מבפנים”, האירוע המרתק והחביב עלי, אשר למרות החשש מביטולו חזר להתקיים גם בתל-אביב.

בקומת הלובי של עיריית תל אביב, שבימים כתיקונם נותנת שרות לקהל בענייני ארנונה ואחרים, התנדבה קבוצת חברי אגודת מעצבי הפנים בישראל IID לתת ייעוץ בעיצוב פנים לתושבי תל אביב. עשרות באו עם תכניות על מנת לקבל עזרה ורעיונות לעיצוב ביתם.

 

סבבתי במעט מהאירועים והבתים שהשתתפו במיזם המרתק הזה עם תחושת החמצה על כל מה שלא ניתן להספיק לראות, וכל הזמן רק שאלתי את עצמי “איך היא עושה את זה?”

 

“היא” זו אביבה לוינסון ובן זוגה האדריכל אלון בן נון, אשר הביאו את הקונספט מלונדון, שם החל ב-1992 ביוזמתה של דיים ויקטוריה ת’ורנתון, אשר אף קבלה את תואר האצולה שלה על היוזמה. הכול התחיל, כך ספרה לי פעם אביבה, כאשר ידידה האדריכל של ויקטוריה ת’ורנתון התנדב לקחתה לסיור אל אתרים אותם תכנן. דבר הסיור התגלה לידידותיה והן ביקשו לצרפן גם כן. מטרת המיזם, שהתפתח כיום לממדי ענק, היא להיטיב את ההבנה של אנשים מחוץ למקצוע על אדריכלות.

לאחר 26 שנה, מיליוני אנשים ברחבי העולם מגלים עניין באדריכלות מודרנית ומסורתית, באתרים היסטוריים וארכיאולוגיים ובתהליכים של התפתחות עירונית, אורבניזציה וג’נטריפיקציה, וכיום הוא מתקיים  בלמעלה מ-40 ערים בעולם בכל חמש היבשות .  http://www.openhouseworldwide.org/

https://youtu.be/6Hl7Wgqu0pM

תל אביב היא העיר הרביעית, אליה הגיע האירוע  ב-2007 אחרי לונדון, ניו-יורק ודבלין, ובשנים האחרונות נוספו לה גם ירושלים וחיפה, כאחת מהארצות היחידות המקיימות את האירוע ביותר מעיר אחת. מה שמיוחד באירוע הוא הפשטות וחוסר היומרה שהוא מקרין בכל ממד. הארגון המופתי הוא פרי עבודה של קומץ אנשים. על פי התקנון הבינלאומי אין לגבות תשלום מהמשתתפים, והתקציב כולו מושתת על התנדבות של האדריכלים, המעצבים, המדריכים, המרצים, המוסדות ובעלי הבתים. הפרסום והארגון ממומנים מחסויות לא רבות של העיריות ומעט ספונסרים מסחריים.

לפני כל האתרים משתרך תור ארוך של ממתינים בשקט ובסבלנות לתורם להיכנס. מעט מהסיורים דורשים הרשמה מראש והשאר על בסיס המקדימים להגיע.

הארגון העולמי יוזם פעולה בארבעה תחומים: חוויה, דיאלוג, סינגור והעצמה. לאמור, לא מדובר רק בתיירות פנים ובמציצנות לבתים מבפנים, אלא ברתימת הציבור למודעות ולמעורבות במקומות מגוריו ובתהליכים העוברים עליהם.

בתל אביב השנה התקיימו 140 אירועים, סיורים, דיונים והרצאות. הנה קומץ.

דילמות של שימור בשיפוץ בית ליבלינג

התמונה באדיבות האתר www.vtlv.co.il

ארכיאולוגיה ואתרים היסטוריים- שיקום טחנת הקמח הדרומית במתחם שבע טחנות שעל גדות הירקון, אשר שימורה הסתיים לאחרונה.

עיריית תל אביב מקיימת תהליך לשיקום חלק מ-100 הבארות ששרדו ביפו וסביבותיה, זכר לימים בהם הייתה מתחם חקלאי משגשג.  סיור לביארת מוראד, בית הבאר הראשון אשר שיקומו הסתיים ונפתח בימים אלה כמבנה תרבות

צילום בית מוראד צילום מיכאלי, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=497199

 

אחד ממוקדי האירוע השנה היה ביפו, עם פתיחתם של עשרות אתרים מכנסיית סן מיכאל, אשר אינה פתוחה בדרך כלל לקהל, ועד לשיפוץ מרהיב של בתים עותמניים, רזידנסי לאמנים במוזיאון יפו , סבב חומות, ואתרים שהשתמרו במושבה האמריקאית בנוה צדק ובתחנה.

העיר הלבנה אוטופיה וטבע– הפרוגרמה של חוזה העיר הלבנה, הביולוג ומתכנן הערים פטריק גדס, ולחזונם של החולמים האוטופיים של ימינו לגינות בעיר.

שלושה מלונות בוטיק אשר שופצו לאחרונה: בית פולישוק (הפולי האוס)

מלון הבוטיק שעוצב על ידי המעצב הבינלאומי הנודע כארים ראשיד, נחשב לאחת הדוגמאות המוצלחות של סגנון הבאוהאוס בתל אביב.

באדיבות אתר המלון: https://www.brownhotels.com/he/poli

 

באדיבות אתר המלון: https://www.brownhotels.com/he/poli

 

צילום: אסתי די-נור

מלון לייטהאוס, גם הוא כקודמו מרשת מלונות בראון,  אשר נחנך לאחרונה בחלק מקומותיו של בית המגדלור בכיכר מוגרבי, מהבניינים האייקוניים שמשכן משרדי קונסוליות וחברות תעופה זרות.

התמונה באדיבות האתר: https://brownhotels.com/he/lighthouse

ולבסוף, בהתייחסות לנושא מאוד תל אביבי- דירות קטנות, ביקרתי בדירת 39 מ”ר במרכז העיר. דירה סטנדרטית ולא מעניינת ששופצה במשך חודשיים בלבד, בעיצוב טוטאלי של נטע לי נוי

צילום: אסתי די-נור

מלון סטאי יפו

 בחודש שעבר הוזמנתי על ידי אחראית קשרי אדריכלים ב’מטבחי אביבי’ לארוחת בוקר במלון סטאי, אשר נחנך באפריל האחרון ביפו ליד ככר השעון. מי שעבר באזור בעשר השנים האחרונות, היה עד לשיפוצים שנערכו במתחם הקישלה ליד ככר השעון, על חוף הים של יפו. ההליך התארך משום שהיה כרוך בחפירות ובשימור המבנה ההיסטורי הזה. העברת הבעלות ושינוי היעוד של המצודה, שאינה משמשת יותר כתחנת משטרה, היוו הזדמנות לחקור את תולדות המקום בטרם יהפוך למלון מפואר. “החפירה נפרשה על פני שבעה חודשים במשך שנת 2007 והניבה מידע חשוב נוסף על התהליך המחזורי שבו תקופות של התפשטות אורבאנית, לעומת שלבים של התכנסות בגבולות התל העתיק. כפי שמתברר, פריחתה המסחרית של יפו והתייצבות מצבה הביטחוני בתקופת בית תלמי ובתקופה הצלבנית התבטאו בהתרחבות שטחה הבנוי למישורים שמצפון-מזרח לתל. לעומת זאת נסוגה יפו אל תילה בתקופות הסלווקית והרומית. תמונה זו, המתקבלת מחפירות השטח בו פועל כיום שוק הפשפשים, משתקפת גם במתחם הקישלה בו שרידים מרשימים של ביצורי שהעיר משלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, תקופה בה עברה יפו טלטלות פוליטיות וצבאיות עזות. יותר מכל הותירו את חותמם הכיבוש ההרסני של נפוליאון במרס 1799 ומאמצי הבניה וההתחדשות בעקבות נסיגתו חודשיים לאחר מכן”. (מתוך רשות שדות החקירות) http://www.antiquities.org.il/Article_heb.aspx?sec_id=17&subj_id=341&id=1397

 

בתקופת האימפריה הטורקית נבנה במקום ה’קישלה’, בית הכלא הידוע לשמצה. עם קום המדינה נפתחה כאן תחנת המשטרה של יפו, שפקחה על ה”שטח הגדול”, אזור מוכה פשיעה המוזכר בשירו של חיים חפר “אדוני השוטר”.
שני אירועים ידועים קשורים בבניין. האחד שהמארחים “מדלגים” עליו בעת הסיור, קשור בשהותו של אדולף אייכמן במקום בהמתנה למשפטו. על השני מסופר כאן בגאווה – צילומי הסרט ‘השוטר אזולאי’ ב-1971 על פי תסריט של אפרים קישון ובכיכובו המופלא של שייקה אופיר. הסרט היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, ולפרסים נחשבים אחרים. 473 אלף איש צפו בו בארץ, והפקתו עלתה כחצי מיליון לירות.

 התמונה באדיבות האתר http://www.cinemaofisrael.co.il/השוטר-אזולאי/ מתוך הסרט “השוטר אזולאי”

המלון הוא אחד משני בתי המלון בארץ של רשת סטאי בבעלות האחים נקש, והשני נמצא בטבריה. כעשר שנים הושקעו בשימור, שיקום ובניה, בעלות של 500 מיליון ₪. התוצאה היא 110 חדרים “סטנדרטיים” כביכול ועוד 10 סוויטות, המבקשות להשתוות לסוויטות נשיאותיות, המשמשות לאירוח מנהיגי מדינות במלונות הרשמיים. עם שבעה חדרי טיפולים גדולים, חמאם טורקי. שיהיו פתוחים גם לאורחים מחוץ למלון.

 

 

 צילום – שירי הדר

על הגג ממוקמת בריכה בנויה כך שקו המים מתמזג עם קו המים של הים. מן “בריכת אינסוף” שממדיה לא גדולים.

צילום – שירי הדר

https://bit.ly/2MsjTAI קרדיט צילום: יח”צ
משרד ‘פייגין אדריכלים’ הוביל את התכנון והבנייה. עבודות השימור והשחזור בוצעו על ידי משחזרים מקצועיים של ברזל, אבן ועץ, אשר התחקו אחר האלמנטים המקוריים של המבנה העות’מני. נוספו שתי קומות ואגף חדש, המוצנעים בתוך חצרות המבנה כך שלא יפריעו למראה המבנה המקורי. מעל הכניסה מתנוססת עדיין הקשת המקורית עם חותמו של הסולטן עבדול חמיד השני, הסולטן ה-34 של האימפריה הטורקית, שעלה לשלטון לפני 140 שנה.

ובכל זאת כמה הערות ל- :Total Experience
קומת המרתף המכילה הרבה מהפונקציות הציבוריות כמו הספא ואולמות האירועים, היא אפלולית למדי ולא מאוד מזמינה.
החצרות הפנימיות הגבוהות, במקום שהיה בית כלא, אכן מובילות להרהורים נוגים. וללאונג’-בר קוראים עדיין ‘קישלה’. צריך להיות חסר חוש היסטורי לחלוטין, כדי להתרווח בעונג על דרינק במקום שנקרא ‘קישלה’…

אני לא אומרת שאין דברים כאלה במקומות אחרים. יש מי שדברים מורבידיים (הקשורים למוות) ממש עושים לו את זה. אז לקינוח, הנה קישור לסרטון על 10 המלונות הפופולריים בעולם, שהיו פעם בתי סוהר.

 

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5055942,00.html0

אמבטיה או מקלחת

צילום תמונה ראשית: איתי אבירן| עיצוב: אסתי די-נור

לעיתים אני נשאלת, מה עדיף אמבטיה או מקלחת? לא מדובר בבתי מידות בהם לא נדרשים לותר על משהו לטובת האמבטיה.

בשנים האחרונות אני נוכחת שבבתים ישראלים רבים ויתרו על האמבט כליל. במקומו מציבים מקלחת, שדומה בשטחה לשטח האמבט ואף יותר. לאחרונה נהוגה אופנה להציב ספסל ישיבה בנוי או מורכב בתוך המקלחת. יש שישאירו אמבטיה אם ישנם עדיין ילדים קטנים בבית. מאידך, כאשר אנו מתארחים בצימר, יראה לנו מאוד מפנק אם יש במקום ג’קוזי עם מסאז’ או סאונה. אז מתי ומדוע הפכה האמבטיה הישראלית למשהו שניתן לוותר עליו?

הסרט היפני הנפלא ‘אהבתה מרתיחה את מי האמבט’ (תסריט ובימוי של הבמאי הצעיר ריוטה נקנו), הווה בשבילי עוד הזדמנות להתבונן מקרוב באורח החיים היפני המודרני. משפחת סשינו מנהלת בית מרחץ שכונתי, וכשקאזוהירו האב נעלם שנה קודם לכן, נאלצה פוטאבה אשתו לסגור את בית המרחץ ותלתה שלט על דלתו: “בעל הבית נעלם כמו אדים”. בהמשך הוא נפתח מחדש, לא לפני שמקרצפים אותו עד היסוד, וכך ניתנים לנו מספר מבטים פנימה, למקום שתופס בית המרחץ בחיים היפניים. מוזמנים לצפות בטריילר – https://bit.ly/2OUXHMx

בית המרחץ המסורתי הציבורי Sento, מיוצג על ידי הסימניות 銭湯- שמשמעותן מטבע ומים חמים. זהו המקום השכונתי, אליו באים הטובלים להירגע ולחבור לחברים. לעיתים הם ממוקמים ליד מעינות חמים ואז יקראו .Onsen- 温泉 לעיתים הם ציבוריים ולעיתים פרטיים המשמשים רק את האורחים של בתי הארחה Ryokan.

לעיתים קרובות האונסן ממוקם באוויר הפתוח והרחצה בו גם במזג אויר סגרירי. כמו בתרבויות אחרות, בית המרחץ היה נהוג לפני שהיו מים זורמים בבתים, והוא הולך ונעלם עם כניסת חדרי הרחצה לבית הפרטי. אולם, נדמה שביפן ההעלמות של המוסד הזה איטית יותר מאשר במקומות אחרים, בעיקר בגלל שלטבילה במי האמבט מיוחסת חשיבות גדולה יותר מאשר ניקיון בלבד. וכך אנו עדים לפתיחתם המחודשת של בתי מרחץ גדולים, עם ג’קוזי וסאונות מפוארים ומאובזרים.

נוהגי הרחצה הם לפשוט את הבגדים בחדר המבואה לחדר הרחצה. בחדר זה יהיו גם ברזים ודליים, צינורות שטיפה וניקוז, המיועדים לשטיפה מוקדמת של הגוף, טרם הכניסה למרחץ. הכניסה היא בעירום וישנה בדרך כלל הפרדה לנשים ולגברים. ישנם בתי מרחץ מעורבים ומי שלא  מרגיש בהם בנוח יכול להיכנס ל- kazokuburo אמבט משפחתי נפרד. אחרי הטבילה הראשונה יוצאים שוב לאזור הרחצה לצורך סיבון וחפיפה, וחוזרים לטבילה ארוכה ומתמשכת. זו פעולה שאורכת זמן רב ולכן היא נעשית בסוף יום העבודה ולא בתחילתו. בבתי המרחץ רוחצים בחברותא ולעיתים זהו המשך של יום העסקים והעבודה.

לזמן שאחרי הרחצה קוראים Yugari no. לובשים יוקטה מעומלנת ולוגמים בנחת תה בחורף או משקה צונן בקיץ. הכול בנחת. אמבטיה חפוזה נקראת בזלזול “אמבטיה של עורבים” משום שהיא נעשית בהיסח הדעת.

במידה שאין מדובר בשכונות עממיות, תשומת לב רבה מוקדשת לא רק לפונקציונליות של בית המרחץ, אלא גם למיקום, לנוף הנשקף ממנו ולעיצוב.

 

חדר האמבטיה הביתי ממוקם לרוב בנפרד בקצה המסדרון, ובבתים פרטיים אף במבנה נפרד בגן הבית. חדר האמבטיה בבית חשוב לפחות כמו המטבח. הוא יהיה מרוחק כדי לאפשר הליכה נינוחה אליו וממנו, כחלק מזמן ההתרגעות. אם מתאפשרת פרטיות, הוא יהיה פתוח אל הנוף, בעיקר בטבע, ואם לא מתאפשרת, החלון יהיה נמוך כדי לאפשר מבט מכוון המתרחץ ולא אליו, או שיכוסה בסכך כלשהו. האמבט הביתי מעתיק גם את המנהגים הקשורים ברחצה. חדר האמבטיה יהיה בחדר נפרד מהשירותים, תהיה אליו כניסה דרך חדר המיועד לפשיטת ולבישת הבגדים ,datsubia ותהיה צמודה אליו מקלחת ידנית עם ניקוז נפרד, המיועד לשטיפה מוקדמת ולהסתבנות.

צילום: Leyla X

מאחר שטובלים במים להתרגעות בלבד, המים נותרים נקיים. במשפחה היפנית הרחצה תהיה על פי היררכית החשיבות בבית: האב, האם ולבסוף הילדים. זהו המקום בו מתממשים מבני הכוח המשפחתיים.
את האמבטיה המודרנית ניתן לתכנן שתתמלא אוטומטית בשעה מסוימת ובטמפרטורה מסוימת, ואם המים נותרו עומדים ניתן יהיה גם לחמם אותם.

החומרים המסורתיים הם עץ או אבן. המבינים ובעלי האמצעים יעדיפו אותם. מטעמי נוחות מעדיפים רבים חומרים שיותר קל לשמור ולנקות. ניתן לראות אמבטיות מפלדת אל חלד, אך לרוב, מי שאימץ את הקו המערבי יעדיף חומרים פולימריים.
המידות: אם ישנה בעיית מקום זו יכולה להיות גם אמבטיית ישיבה, ובלבד שניתן יהיה לטבול בה את כל הגוף עד לכתפיים.
הצבעים המועדפים הם צבעים טבעיים בגווני חום, ירוק וכחול.
על כן, במענה לשאלה – אמבטיה או מקלחת? אענה ללא ספק “גם וגם”. מקלחת לניקיון ואמבטיה להתרגעות.

התמונה באדיבות האתר – https://www.japan-guide.com/e/e2002.html

צילום: איתי אבירן | עיצוב: אסתי די-נור

 צילום: איתי אבירן | עיצוב: אסתי די-נור

עיצוב פנים: מלונאות – מעצבים תרבות אירוח

המושב על עיצוב בתי מלון הפגיש אותי עם נושא אהוב במיוחד. אבי זק המלונאי והיזם הרצה על מלון דריסקו, שנפתח לפני כחודש במושבה האמריקאית בתל אביב, בבניין שנבנה ב-1886 בשם ‘מלון ירושלים’.

בעברי המקצועי ניהלתי את בית ההארחה משכנות שאננים בירושלים, במבנה שבנה ב-1860 משה מונטיפיורי עבור משפחות שיצאו מתחומי העיר העתיקה, ושופץ בשנות ה-70 כדי לשמש כבית הארחה. על כן, כאשר נפגשתי עם סיפורו של מלון דריסקו שהוקם באותן השנים ביפו, ונועד לשמש כבית מלון, הרגשתי חיבור מידי ורגשי לנושא.

בהמשך ביקרתי בבניין ובשכונה מספר פעמים. ראשיתו של הסיפור ב-1866 עם הגעתם של 156 אמריקאים ממדינת מיין, ארה”ב ליפו. המשפחות האמריקאיות הביאו איתן בתי עץ, כפי שהיו להם במיין, וכמה מהם עומדים על תילם במה שנותר מהמושבה ברחוב אוירבך, רחוב קטן היוצא מרחוב אילת, כאן ממש בדרך יפו-תל אביב . בספרו ‘מסע תענוגות לארץ הקודש’ מתאר הסופר מארק טווין את פגישתו עם אנשי המושבה האמריקאית בנמל יפו. ג’והן וגורג’ דריסקו, שני אחים מתוך הקבוצה, הקימו במקום מלון בן 12 חדרים, אשר נקראו כל אחד ע”ש אחד משבטי ישראל, כמתבקש מרוח אמונתם, ועל שמם נקרא המלון המשוחזר.

 

אלא שהישוב האמריקאי ביפו לא שרד כלכלית וחברתית וגם לא המלון. הטמפלרים הגרמנים משרונה רכשו את המקום והפכו אותו למושבה פורחת. ארנסט ארדינג איש עסקים ממולח

 

רכש את המלון והפך אותו למלון בן 52 חדרים בשם ‘מלון ירושלים’. זה היה מלון מפואר, היו בו גרמי מדרגות, מסעדה עם ציורי קיר, כלי פורצלן ומפות לבנות. בתחילת המאה ה-20 היה המקום שוקק חיים ותיירים.

בתמונות מהתקופה נראית מסעדה ובה תמונת שמן של נוף של ירושלים אשר צוירה ב-1902 על ידי הצייר גוסטב באונפיינד. עם פינוי הטמפלרים מהארץ נשלחה לאוסטרליה, נמכרה מאוחר יותר, ותלויה היום בארמון המלך עבדאללה בווינה. העתק שלה תלוי היום במלון. קירות החדרים והשטחים הציבוריים עוטרו בציורי סטנסיל (ציור בצבע אחד בעזרת תבניות).

 

ב-1940 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גורשו הטמפלרים מן הארץ על ידי הבריטים, והמקום עבר לידי הצבא הבריטי ומשם לידי מדינת ישראל. ב-1958 עבר לידיים פרטיות, אולם לא שוקם עד לאחרונה. שנים רבות שכנה במבנה העץ מסעדת קרן.

 

ב-2006 הוכרז האזור כאתר לשימור מחמיר. היזמים של המלון הנוכחי אבי זק רכש את הבניין כאשר כבר היה לו היתר להפוך לבית מגורים. עם התקדמות התכנון, התגלו ציורי הקיר המעטרים את הקירות, והבעלים החל להתאהב ברעיון להחזיר לבניין את ייעודו המלונאי.

 

שיפוץ שני מבני המלון, מלון ירושלים ההיסטורי ובית המגורים “בית נורטון”, צריף עץ אמריקאי כולל רכישת הקרקע, שחזור של הלובי והציורים שהוחזרו למקומם, הסתכמו בהשקעה של 120 מיליון ₪.

 

במלון 45 חדרים כולל 5 סוויטות. עיצוב הפנים של אדריכל ארי שאלתיאל משתמש באלמנטים טמפלרים – עותומנים.

בחדרים שיש קררה ואריחים דקורטיביים. הריהוט מעץ כהה וריפוד הבדים בגווני חום. אותם גוונים חוזרים בשטיחים בעלי הדגמים הגאומטריים. גופי התאורה מנחושת מחוררת משתשלים מתקרה, אשר הונמכה באמצעות שבכות מפורזלות.

הרסטורטור שי פרקש, אשר שחזר את הציורים וגם פריטים ארכיטקטוניים כמו מעקות, שבשבת וכוכב בית לחם מעל החזית, הדריך אותנו בסיור מעשיר שארגנה אגודת מעצבי הפנים.

 

הסיפור שלו עמוס פרטי מידע על המבנה והשכונה, ופורס את המאמץ הרב שהושקע בשימור ושחזור המבנה, החל מתיקי התיעוד של האדריכל אמנון בר-אור, דרך מסעות לראיין את צאצאי הטמפלרים שעדיין חיים במטרה להשיג מידע, ועד חיפוש בעלי מלאכה שיוכלו לשחזר פריטים תואמים. המכלול כולו והתוצאה המוקפדת מספרים סיפור, שמתאמץ לחשוף את העבר ורוכש לו כבוד.

קומת המרתף של המלון המקורי שמשה כמרתף בירה בווארי, ועל כך מעיד ציור קיר ששוחזר.

פועלת בו כיום מסעדת שף של שחר ביטון בשםZada  המגישה “מאכלים עות’מניים”

חדר כושר לא גדול, מרפסת גג לדרינ

חדר כושר לא גדול, מרפסת גג לדרינקים הצופה לים ועוד פינוקים, שמים את המלון ברמה הגבוהה אליה שאפו הבעלים

פסטיבל האדריכלות הישראלית 2018

 

אדריכלות יוצרת מציאות – פסטיבל האדריכלות הראשון FIA נערך בחודש שעבר בתל אביב. “האתגר המשמעותי ביותר מאז קום המדינה הוא לתכנן ולעצב מחדש את המדינה בעידן הדיגיטלי והגלובלי בו אנו נמצאים כעת”. זו הסיבה, לדברי אדר’ דוד קנפו, יו”ר איגוד האדריכלים, לקיום הפסטיבל הראשון לאדריכלות ישראלית, אשר כבר הוצהר שיהיה לו המשך גם בשנים הבאות.

הפסטיבל הביא למעלה ממאה דוברים ואיחד תחת כנפיו איגודים במקצועות הרלוונטיים, כאשר אגודת מעצבי הפנים בישראל IID, בו אני חברה, ניהלה שני מושבים מרתקים. מבחינתנו, חברי אגודת המעצבים, חשיבות החבירה לאיגודים האחרים היא ההכרה בתחום עיצוב הפנים כשווה בין שווים.

אני עוד זוכרת את השם מסימיליאנו פוקסס Massimiliano Fuksas מתגלגל על לשונו של שמעון פרס, כאשר היה מספר על תהליך התכנון והבניה של מרכז פרס לשלום, אשר בנייתו הושלמה לפני כעשור על חוף עג’מי. הפגישה עם האדריכל האיטלקי הצבעוני הזה, הזכירה לי את שמץ הגאווה שנלוותה לדבריו של פרס, כאשר הזכיר את שמו של פוקסס בדברו על הבניין. ואמנם גם פוקסס סיפר על התהליך הזה בגעגוע.

 

צילום: ארוין שנקלבך, שמעון פרס ואסתי דינור במשכנות שאננים, 1998

חזרתי השבוע לקטעי העיתונות מן התקופה ההיא. דובר אז על מבנה צנוע המסמל את השלום בדרך אבסטרקטית. לי הוא דווקא הזכיר את ריבוד שכבות הכורכר עליו הוא בנוי, והבחירה בבטון הירקרק המשתלב יפה עם צבע הים.

צילום: Amit Geron

 

 

 

הדבר האחרון שאפשר היה להגיד על האדריכלות של מקסימיליאנו פוקסס שהוא צנוע. המבנים שלו מגוונים, והוא מאתגר את המהנדסים שלו כאשר הוא מגדיר להם על כמה עמודים יעמוד הבניין ולא ההיפך. כאשר סיים את תכנון ה- Fiera, Salone del Mobile במילנו (1.5 מיליון מ”ר), אמרה לו אמו לא ללכת לטקס הפתיחה כדי שלא יהיה עליו ללחוץ את ידו של ראש הממשלה ברלוסקוני. ממאות המבנים, שדות התעופה ובניני התרבות שהוא בונה בכל היבשות, הוא התעכב דווקא על פרויקט קטן שעשה עבור ג’וזפה נרדיני, יצרן הגרפה האיטלקי, אשר ביקש להעניק לעצמו מתנה לכבוד יום הולדתו ה-80.

צילום: Maurizio Marcato

פוקסס הציע לו מבנה הבנוי כבועות זכוכית על עמודים, העומדים כעצים בתוך יער ובגובה הצמרות. המבנה משמש כמרכז מחקר, ומקירות הזכוכית שלו ניתן לצפות גם במופעי מחול.

אם יש סמל ליוקרה איטלקית, זוהי חברת המכוניות ‘פרארי’. את הבניין שתכנן עבורם הוא תכנן ללא עמודים, כאשר רק המערכות מחזיקות את המבנה.

Maurizio Marcato

Maurizio Marcato

בפנים בקומה השנייה נבנה אגם מים, אשר גם היום 14 שנים לאחר בנייתו, לא נזלה ממנו טיפת מים אחת.

בחנות של חברו ג’ורג’יו ארמני, שיתף פעולה עם אשתו מזה 36 שנה דוריאנה, כדי לעצב גרם מדרגות מונומנטאלי. לאחר שלא נמצא בניו יורק מי שיעצבו ב”מחיר שפוי”, ייצר אותו אומן עץ איטלקי, והוא נשלח בשלמותו והורכב בניו יורק. מסתבר שהגלובליזציה עובדת, ולא רק בכוון אחד…

ועל הסיבה בשבילה הוא עובד, הוא אומר: “האמנות היא הדבר החשוב ביותר בעיר. אנחנו לפעמים שוכחים את זה. עלינו לעבוד ביחד בשביל לטייב את ההבנה של קהילת האמנים והאדריכלים”.

 

במושב עיצוב פנים: מעצבים תרבות מגורים: עיצוב בתי ודירות מגורים

האדריכל אושיר אסבן דיבר על  Total Design- כיצד הוא יוצר עיצוב פנים מוקפד עד לפרט האחרון של אביזרי הפנים בעצמו. ועוד עיצוב מרהיב וטוטאלי של האדריכל טל גולדשמיט פיש, על עיצוב מינימליסטי במובן הקשוח של המילה. בתים ודירות המעוצבים בחומר אחד.

התמונות לקוחות מן האתר: http://www.talfish.com

ניצן הורוביץ סיפר איך שכנע לקוח לרכוש דירה זעירה בתל אביב, במקום דירה גדולה ממנה באשדוד, והדגים כיצד ניתן להכיל את כל הדרוש בדירת 40 מ”ר.

התמונות לקוחות מתוך האתר – https://bit.ly/2uq3tNz

עוד לקחו חלק בפסטיבל:

האדריכל לאון רוסט Leon Rost, שותף במשרד האדריכלים הדני-אמריקאי BIG, ומי שתכנן את משרדי גוגל בניו יורק, מיאמי ולונדון. זהו משרד צעיר למדי, המעסיק כיום כ-2000 אדריכלים ו-8,000 עובדים, ופותח כעת סניף גם בישראל.

והאדריכל ומעצב העל הישראלי רון ארד, אשר דיבר עם אבנר ישר על הבניין TOHA המוקם על ידם בדרך השלום, על פני שישה מגרשים שאוחדו.

 

 

Start Up Nation

מחשבות על מדיניות תרבות

תערוכה רשמית של ממשלת יפן Japan design week מוצגת במתחם ה-SuperStudio. אמנים שעושים מלאכות מסורתיות כמו חפצי לכה, מניפות, מטריה מעור, פסנתר זכוכית שמנגן צלילים קריסטליים מעצמו, מיצג אורות מתחלפים.

שום דבר מיוחד מבחינת עיצוב, חדשנות בוודאי לא, בהשוואה למה שהוצג על ידי החברות המסחריות סוני ופנסוניק או למיצגים של מיאקי או ננדו.

 

מה מקום המעצבים הישראלים בתערוכה כזו, שהחדירה אליה דורשת הכרה בינלאומית או הרבה מאוד כסף?

את התערוכה IDEA– The Design Supermarket   בסופר סטודיו, אצר המעצב הדני ניקלס יקוב. מבין 18 המעצבים שהתייחסו לריהוט שטוח, מחוה הומוריסטית לרהיטי איקאה, היו 4 ישראלים: דב גנשרוא, רביב ליפשיץ, אלי רוזנברג ודנה אבריש.

 

 

 

 

 

המעצב הישראלי שחר לבנה מציג עם קבוצה הולנדית ואף למד במוסד יוקרתי בהולנד.

את תערוכתו של ארז נאבי-פנה הישראלי – עיצוב צמחוני אצרה מריה כריסטינה דידרו . גם הוא למד במוסד יוקרתי בחו”ל וכך נחשף. ואילו בני הזוג, המעצבים הישראלים יעל מר ושי אלקלעי מסטודיו Raw Edges עובדים בלונדון ומעצבים עבור חברות בינלאומיות גדולות, גם כן לאחר שלמדו בחו”ל.

אחת הזוכות בפרסי העיצוב של חברת הרכב היפנית לקסוס Lexus Design Award היא יעל רבוא, בוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT. בחבר השופטים אדריכל יפני חשוב – שיגורו בן, ובצוות המנחים האדריכל היפני סו פוג’ימוטו.

 

 

קרדיט: https://www.lexus-int.com/lexus-design-award?p=primavera

בישראל מספר בתי ספר טובים ונחשבים לעיצוב ולאמנות. השוק הישראלי קטן מדי לעיצוב מוצר. דרושות חברות גדולות, שתהיינה מסוגלות  להיכנס להשקעות הנדרשות. החשיפה לאמנים מתאפשרת בין היתר בתערוכות האלה, שם נוצר הממשק בין החברות המשקיעות לאמנים.

ביריד יש תערוכת לווין Satelite שמיועדת לביתנים של צעירים, אשר מציגים פרוטוטיפים בתקווה שימצא להם משקיע. ישנן גם תצוגות של בתי ספר לעיצוב. ההשקעה היא גדולה. לא ראיתי מציגים ישראלים. בכלל, מעט חברות ישראליות יוצאות להציג במילנו. נדרשת לכך השקעה. אבן קיסר עושים זאת בגדול כבר כמה שנים. הם מזמינים אמנים בינלאומיים לחבור למוצר למעט בשנה הראשונה בה הזמינו את המעצבים הישראלים אלקלעי וגב. נטלי גוטמן-חן, הנספחת הכלכלית של ישראל במילנו, המקדישה עמוד שלם לאירוע, אך לא מציינת השתתפות ישראלית נוספת.

ואילו ביפן, מעבר למעורבות החברות המסחריות, גם המדינה עצמה תומכת בחיזוק האמנים, המעצבים, האדריכלים והרעיונאים.

אז נכון, ישראל איננה יפן מבחינת סדרי הגודל הכלכליים ומספר התושבים, אבל כשלישראל הייתה אסטרטגיה להיות Start-up Nation, כאשר היא חוותה בריחת מוחות לחו”ל, היא ידעה לנקוט את הצעדים המתאימים.

יש כאן כישרון, יש יכולת, יש בתי ספר. אך אין תעשייה שיכולה לממן ולכלכל את המעצבים הישראלים, ואין מי שיסייע להם להיחשף, למעט יחידים שעושים זאת.

 

 

 

המיאקי הראשון שלי

 

איסי מיאקי, מעצב האפנה היפני האגדי, השתלב בשבוע העיצוב במילנו, פעם כמעצב התערוכה של חברת סוני, ופעם כאשר נתן את חלל החנות החדשה שפתח במילנו למיצג של אמן יפני אחר.

חברות גדולות הבינו כבר את היתרון שיש להן בהשתלבות בזירת עיצוב הבית הסואנת הזו, גם אם הן חברות אלקטרוניקה, אינטרנט, מכוניות או בגדים.

חברת סוני זכורה לנו עוד מהסלוגן My First Sony  שנוצר עבור צעצועים חשמליים, אשר קשרו את הקהל הפעוט למוצרי החברה, בהנחה שבעתיד יהפכו לצרכנים. בתערוכה הוצגו מוצגים אשר מדמים קולות ומראות העושים שימוש באלקטרוניקה, על מנת לבלבל בין החושים ובכך להמחיש לנו עד כמה כבר הורגלנו לתעתועים ואשליות שמספקת לנו הטכנולוגיה. הנה מספר סרטונים הממחישים את האשליה המושגת. תמונה שווה אלף מילים וסרטון אולי מיליון מילים.

 

 

 

 

אבל בניגוד לחברות אשר השאירו ברמיזה את הקשר למוצר, בסוני לא שכחו להציב בסוף המסלול את חדר המגורים הביתי עם מסך הטלוויזיה הענקי, חברו הטוב של האדם. כך נסגרת המניפולציה הרגשית עם אמירה מאוד מסחרית.

בפתח חנותו החדשה של איסי מיאקה במילנו, המשתרעת על פני 3 קומות במרכז העיר, עוצרת מידי פעם לימוזינה עם נהג שבא לאסוף את המשלוחים, עבור מי שלא מגיעות הנה ככל האדם למדוד את הבגדים. אנחנו מצד שני פסענו לתוך קודש הקודשים הזה, שאולי לא היינו מרשות לעצמנו להיכנס אליו אלמלא המיצג מסהיקו סאטו, פרופסור בבית הספר לקולנוע וניו מדיה באוניברסיטת האמנויות בטוקיו, המשלב בין טכנולוגיה לחוויה חושית חדשה.

בקישור אסוציאטיבי לתערוכה של סוני נקרא המיצב My First Me-know yourself like never before  – המשך לספרו של הפרופסור “דרכים חדשות להבנה”,

הצופים מתבקשים לתת את טביעת האצבע שלהם, וזו יוצאת לשחות בין כל חברותיה על הלוח הגדול, כמו דגיג או ראשן, או תא זרע?

בדרך היא נמלכת בדעתה וחוזרת אל תוך הריבוע שלה ונבלעת. ברובד נוסף יושב סמוי בקומה השנייה, צלם המצלם את תגובות המשתתפים במיצג. אכן דרכים חדשות להבנה.

שבוע העיצוב במילאנו – תערוכה שהיא עיר שלמה

כ-430 אלף איש ביקרו בה במשך השבוע, 1,400 מציגים מכל העולם 150 אלף מ”ר של תצוגה ב”ביתנים” (מונח מגוחך לנוכח גודלם), מעוצבים לעיתים בדמיון רב ולעיתים בשמרנות ההולמת את אופי הפרטים המוצגים בהם.

השנה היא שנת הביאנלה  של EuroCucina. 111 מציגים מתחום המטבחים ותערוכה בינלאומית של 230 יצרנים של חדרי רחצה.

עוד ועוד חומרים נכנסים לתחום יצור הרהיטים, טכנולוגיות מתפתחות משנה לשנה, אופנות וטרנדים. זו תעשיה דינמית, תחרותית, וכמו שזה נראה מכאן, גם מכוונת לעשירונים העליונים.

המניפסט: לנוכח התקינות הפוליטית הנדרשת מאירופה, לחלק את עושרה עם פליטים ומהגרים, ובמקום שמסמל במידה רבה קפיטליזם וחיים נטולי דאגות, נוסח ב- Salonne לראשונה מניפסט בו נקראת תעשיית העיצוב להסתכל מעבר להצלחה ולקחת אחריות בכמה וכמה מטרות חברתיות:  חדשנות, קיימות ואיכות, שיתופי פעולה, הכלה, עידוד כישרונות צעירים ומורשת תרבותית. בלי ציניות; להצהרות מסוג זה, שמקורן בגופים כלכליים עוצמתיים ישנה השפעה וניתן היה לחוש אותה במקומות שונים בתערוכה.

 

 

מניפסט: תכנון ריהוט זול ויביל למגורי פליטים על ידי סטודנטים מסקנדינביה.

מה שעלה בידי לראות מאורגן לפי קווי היסוד של המניפסט. זוהי התבוננות אישית על תופעות ותהליכים, אנקדוטות ודברים שמעניינים אותי באופן מיוחד.

בין לבין, ברור שכוונתי בעיקר למעצבים ישראלים ויפנים, שאני מעריכה במיוחד

 

 

 

 

 

 

 

מחזור בעולם העיצוב

 

 

Vetura Future  הוא אזור תצוגה חדש שנפתח השנה, בבניין מראשית המאה, שהווה מקום לתנועה הפוטוריסטית. כיום הוא משופץ להיות בית מגורים. מעבר בין ביתנים שכולם מקדמים אותנו לעולם ירוק יותר. נקי יותר. ראוי יותר.

בין המציגים היה המעצב היפני Kodai Iwamoto עוסק בטכניקה של ניפוח פלסטיק. האמן מחמם צינורות פלסטיק ואחר כך מנפח אותם כמו זכוכית. התבניות אתן הוא עובד, כמו גם כמות האוויר והחום  משפיעות על הצורה וכך החומר הזול מקבל אופי של כלי ייחודי בעבודת יד.

עוד באותו מתחם חברתMosaicomicro הממחזרת זכוכית לטובת יצור אריחים וחיפויים.

 

בשכונתIsola  בעוד אחד מהארמונות הנטושים, הציג קולקטיב העיצוב ההולנדי  Mutant Matter תערוכה מעניינת ורדיקלית על חומרים. הסתכלות ספקולטיבית של שחר לבנה הישראלי, בוגר אונ’ איננדהובן בהולנד, על העתיד של חומר הפלסטיק. לבנה מדמיין בעתיד מצב בו פלסטיק הינו חומר נדיר, שנחצב משכבות קדומות השייכות להיסטוריה והוא יוצר ממנו כלים חדשים.

 

טכנולוגיה מובילה איכות חיים-אויר נקי

חברת פנסוניק, הדגימה השנה מתקן מרשים המבוסס על שתי טכנולוגיות של החברה, האחת משמשת לְייׅנוּן אוויר והשנייה היא עדשה מיוחדת. בחצר מבנה אוניברסיטה עתיק הוקמה בועה מתנפחת בצורת טיפה. הקהל הנכנס בקבוצות קטנות אל המבנה הממוזג וחווה קודם כל נשימה של אויר רענן, מלווה בלחות, המפוזרת בצורת טיפות מים זעירות באוויר. התחושה היא של הילוך בענן. מראות המוקרנים על גבי טיפות המים בעזרת הטכנולוגיה וצלילי מוזיקה מגבירים עוד את התחושה הסוריאליסטית והנעימה.

 

 

בטורטונה Tortona ב Super Studio-העמידה חברת Dassault Systèmes, “מעצבים לחיים בעידן הטכנולוגיה” ובו הוזמנו מספר מעצבים חשובים לפתור פתרונות הקשורים לזיהום אויר.

אחד מהם הוא האדריכל היפני Kengo Kuma. קומה חיבר עשרות שנים של ניסיון אדריכלי עם מסורת האוריגמי ויצר מיצב הנקרא “נשימה” או “לנשום”. 120- פנלים מקופלים ביד, בדים מיוחדים שתוכננו כדי לספוג זיהום אויר מקופלים בשיטת האוריגמי ובגובה 6 מ’. 175 מ”ר של המתקן יכולים לספוג זיהום של  90,000 מכוניות בשנה. דאסו סיסטמז פיתחו גם תכנת תלת ממד ומציאות וירטואלית, המשמשת לתכנון בתעשיות שונות.

 

כולנו בחיפוש מתמיד אחר האיזון בין החיים בעיר והקרבה לטבע. גם אם אנחנו לא מודעים לכך.
יער הארזים-עיצוב פנים לחנות התיקים Valextra ועיצוב צמחוני שנותן כבוד לחיים.
Kengo Kuma מזוהה באופן כללי עם השאלה של האיזון בין החיים בעיר והקרבה לטבע. בעירו טוקיו, הוא אומר, על אף היותה מטרופולין ישנו שילוב רצוי בין השניים, במיוחד בקנה המידה, המאפשר הליכה רגלית ובשילוב גנים ציבוריים. במרחק לא רב מהדומו, הכנסייה המרכזית במילנו, בתוך חנות הדגל של חברת התיקים Valextra ביצירה הנקראת “היער” יצר Kengo Kuma את מה שהוא אוהב במיוחד, מיזוג בין העיר לטבע. אל חלל החנות הוא הביא 136 פרוסות גזעי ארז לבנון, הניצבים במאונך ומהווים בסיס להצגת התיקים היוקרתיים. בכך הוא נמנע מהצגת התיקים על גבי מדפים אופקיים ונותן מרחב להתבוננות בכל תיק. הצורה הארכיטקטונית של גזעים או עמודים, הניצבים בצפיפות המדמה יער, כמו גם השימוש המרובה בעץ אהובה על האדריכל והוא חוזר על המוטיב בעבודות רבות. חומרים נוספים המשמשים בעיצוב החנות הם שיש , Arzo חומר יוקרתי, שעומד בקונטרסט לעץ הלא מעובד וכן בדים רכים, המדגישים את הקונטקסט הנשי.

Vegan Design – למען החי והצומח

 

בשכונת 5 Vie אצרה מריה כריסטינה דידרו, את תערוכתו המעניינת של ארז נאבי-פנה, הישראלי -עיצוב צמחוני. בלב התערוכה עומדת השאלה: האם ניתן לעצב מבלי להשתמש כלל בחומרים שמקורם מהחי?

נבי-פנה, טבעוני בעצמו, משקף את האידאולוגיה שלו למתן כבוד לחיים ומסרב לעשות שימוש בכל צורה של חומר מן החי כמו צמר, עור, צבע פלסטיק, שרף או דבק תעשייתי אלא רק דבקים מינרליים. אפשר לומר שארז יוצר תחת משטר דיאטה, אומרת האוצרת, שאצרה גם את תערוכת Nendo בחולון.

נאבי משתמש בטכניקה שכבר מוכרת לנו מעבודתה של סיגלית לנדאו, חפצים שהושרו במי ים המלח ומלח התגבש עליהם בצורות מעניינות. סדרה אחת של רהיטים עשויים מעץ ממוחזר בדבק מינרלי והשנייה סדרה הנקראת “אשת לוט” מכלי חמר. אלה גם אלה מושקעים במי ים המלח, שזה המקום הטבעוני ביותר בעולם לדברי המעצב.

 

“שמיים פתוחים” עבודה מרכזית שעניינה עירוניות בשילוב עם הטבע הוצבה בחצר ארמון איזמארדי 

האמן האמריקאי פיליפ ק’ סמית IIIיצר עבודה בחצר ארמון איזמארדי מתקופת הרנסאהס, עבור מותג האפנה השוודית .Cosהיצירה “שמיים פתוחים” היא עבודה תלוית מקום site specific, והיא מורכבת מסדרה של מראות ענק מוצבות ב47 מעלות לקרקע ובמעגל סגור חלקית, כך שהן משקפות את שני המישורים: את הארכיטקטורה של המבנה במישור האנכי ואת השמים במישור האופקי. המראות גורמות לשמיים להשתקף בגובה העין, כך שניתן לאות כמה מישורים בו-זמנית. ניתן להתבונן ביצירה ממפלסים שונים בבניין וכך היא משתנה בכל ממד; הן בהשפעת נקודת המבט והן בהשפעת הטבע: האור, מזג האוויר, הנוכחות של אנשים נוספים ועוד. השתקפות, צבע, אור וצל מהווים חומרים ליצירה, כך שהיצירה משתנה כל הזמן.

זה נראה אך טבעי, שCos-, חברת הביגוד בקו הפשוט והנקי, אשר נודעה בעבר בהזמנת עבודות אמנות מאמנים מהשורה הראשונה (מאמנים כמו סו פוג’ימוטו וסנרקיטקטור) תפנה שוב לאחד האמנים העסוקים והמבוקשים כמו פיליפ ק. סמית’ מפאלם-ספרינגס קליפורניה. בשיחה עמו במהלך שבוע העיצוב במילנו, אמר סמית’ כי הסכים לעשות עבודה לCos-, חרף היותה חברה מסחרית, משום שנתנו לו חופש יצירה מלא.

האמן בן ה-45 עשה את הכשרתו כאדריכל וגר בפאתי המדבר. עבודותיו הם מיצבים ענקיים בטבע בשילוב מראות ובהעמדה ארכיטקטונית, כשהן משקפות את הטבע כחלק מהיצירה. הוא מושפע לדבריו מרוברט אירוין, גיימס טורל ומרק רות’קו. בדרך כלל הוא עובד באזורים גדולים כמו מדבר או ים, בדרך כלל שני מישורים אופקיים: ים ושמיים. המיוחד בעבודה זו היא הכנסתה תוך חלל תחום בחצר הארמון, כך שגם הארכיטקטורה נוטלת חלק, מוסיפה ממד אנכי ומבודדת אותה מהשטח הפתוח לגמרי. סמית’ מוכר גם כאמן המשתמש בטכנולוגיה ותאורה כדי לעשות מניפולציה על מראה הטבע וכך מעניק ממדים נוספים לעבודה. בגינת המבנה עבודות קטנות יותר, אשר כמוהן תופצנה לחנויות cos השונות ברחבי העולם.

 

 

הנקודה הישראלית: אבן קיסר, גם כן ידועה בהזמנת עבודות במיוחד לשבוע העיצוב במילנו מאמנים מפורסמים. אך בעוד ש-cos לא הציגו כל תנאי לאמן בקישור למותג, האמנים שעבדו עם אבן קיסר (חיימי חיון וטום דיקסון וRaw Edges) מתבקשים לשלב את משטחי הקוורץ ביצירתם. השנה היו אלה האמנים האמריקאים Alex Mustonen, Daniel Arsham,  וBen Porto הסטודיו הניו-יורקיSnarkitecture . לפני כמה שנים היו הם אלה שעשו את היצירה עבור Cos והם דווקא מרבים לעבוד עבור חברות מסחריות כמו קלווין קליין וחנויות הנעליים Kith.

העבודה ‘Altered States’ “מצבים מתוקנים”, אשר במקרה או לא, הינו גם שם סרט אימה משנות השמונים של הבמאי קן ראסל. האמנים בחרו למקד את המיצב סביב אי המטבח, מקום שמהווה נקודת מפגש חברתית של הבית. העניין החברתי ושילוב אנשים ביצירה הוא מוטיב חוזר בעבודות של הסטודיו.

שכבות הקוורץ בצבעים משתנים, אך מונוכרומטיים: לבן ושחור, מעוצבות כשכבות גיאולוגיות היוצרות נפח תלת ממדי. שלוש יחידות מוצבות בפתח כשכל אחת מהן משולבת באלמנט מים במצב צבירה אחר: נוזל, אדים ומוצק- בדות כדור קרח ענקי.

במרכז האולם המרכזי, מתחת לכיפה, סדור באמצעות גלילי רשת לבנה קצת כמו תאטרון רומי, מיועד לצופים שרוצים לצפות ב”אי” במרכז רחבת התאטרון.

לא פחות מעניין הוא המבנה, בו הוצג המיצג ונערכה המסיבה המסורתית של המותג במוצאי יום העצמאות. זהו ארמון רנסנסיPalazzo dell’Ufficio Elettorale di Porta Romana , אשר עומד בימים אלה בפני שיפוץ ויהפוך למלון בוטיק. כותרות יוניות, כיפות וחלונות ענק הפונים אל חצר מרכזית, אשר הוארו באדום לרגל האירוע, כשהן עומדות במצב הרוס למחצה, העניקו נופך דרמטי ליצירה, שאלמלא המבנה הייתה נותרת קצת מינימליסטית. מטרת המיצג לדברי החברה לעורר את הדמיון של מעצבים ואדריכלים להשתמש בחומר באופנים חדשים במטבח העתידי. – והנה השלמנו את הסיבוב ממחוזות האמנות בחזרה לעיצוב הבית.

 

 

 

נכסים תרבותיים ונוסטלגיה

במחסן נטוש מתחת לתחנת הרכבת של מילאנו Ventura Centrale נאצרו כמה וכמה תערוכות, אחת מהן עוסקת בכבוד למסורת, למשפחה ולפולקלור. החיבור לשורשים ולהיסטוריה תמיד מרתק אותי כשמדובר בעיצוב.

בין המציגים בוונטורה צ’נטרלה המעצב האטלקי אנטוניו אריקו יצר את הEssential Room חדר הבסיסי – הנותנת כבוד למסורת ולאינטימיות האיטלקית. מעצים שונים כמו אמרנט, סיסם הודי ועוד הוא יוצר רהיטים לחדר שינה כפרי ומשלב בו עולם של זיכרונות מבית אמו. העבודה מרגשת ועשויה בנגרות במיומנות יוצאת דופן.

חברת Vitra, שכמה מרהיטיה הם קלסיקה בכל בית ומשרד, שכרה אולם כדור סל ופרשה בו רהיטים מכל הזמנים. עמדת השופטים ממרומי האולם מאפשרת לראות ממבט ציפור כי הרהיטים הוצבו במגרש באופן המדמה מבנה של עיר. בתים, גנים מבנים גבוהים ונמוכים אגמים וכבישים.

פולקלור וריקודים

ברוח הנוסטלגיה יצרו המעצבים הישראלים יעל מר ושי אלקלעי מסטודיו Raw-Edges הפועלים בלונדון, עבודה מיוחדת לשבוע העיצוב עבור WonderGlass. במרכז התערוכה 30 מנורות שלחן בהשראת ריקוד ה”הורה” הישראלי. המנורות עשויות כנפי זכוכית סדורות סביב ציר מסתובב. התנועה האחידה של כל הכנפיים הצבעוניות מבטאת את שמחת החיים של הריקוד.

המעצבים, שההצלחה הבינלאומית לא זרה להם, אחרי שזכו בפרסים בתערוכות קודמות ובמלגה של לואי ויוטון והציגו בObjets Nomads כמה שנים ברציפות, כבר מעצבים מוצרים לחברות מובילות כמו חברת הקרמיקה מוטינה, חברת הריהוט ויטרה, קודראט, סברובסקי ועוד, הישג נאה למי שסיימו לימודים לפני לא יותר מעשור. ב-2014 הם אלה שיצרו את התצוגה לאבן קיסר. לשיתוף הפעולה הנוכחי עם גלריית וונדרגלאס הם נכנסו גם כן בעקבות אמנים רציניים שעשו זאת לפניהם Ingo Maurer  ו- Formfantasma

וכך השלמנו מעגל במעברים בין אמנים, לאדריכלים למעצבי מוצר ולמעצבי פנים. אין בשדה הזה גבולות ברורים מלבד הכישרון. האמנים כבר אינם מהססים לקשור עצמם לפרויקטים מסחריים, האדריכלים לעיצוב מוצר משפר חיים והחברות המסחריות מבקשות את נוכחותם של האמנים.

עקבות הזמן באדמה – קולקציה יוצאת דופן של אריחי קרמיקה מעוצבים על ידי אמנים

בכל פעם אני מגלה מחדש איך כל אחד מהמקצועות שלמדתי בעבר, תורם לי להבנה במה שאני עושה היום.

ביום חמישי האחרון, עם כמה מאות אדריכלים ומעצבים, בלווי מוזיקה קצבית ואוכל איטלקי משובח, השקנו את הגעתה של הסדרה האיטלקית, שעוצבה על ידי 6 אמנים שונים, אשר בחרו השראות ממאגרי הארכיאולוגיה והאנתרופולוגיה, שכה מאפיינים את איטליה.

כמי שהגיעה לעיצוב מדיסציפלינות שונות, ביניהן לימודי ארכיאולוגיה, אמנות, תרבות ועיסוק במוזיאונים ובאנתרופולוגיה, אני מתעניינת בדברים מהפן התרבותי. איך ניתן לשלב בין חיי היומיום לאמנות?
מעניין אותי איך אנשים חווים את ההווה והעבר שלהם ומאין הם שואבים את מקורות השראתם.

סדרת החיפויים המאוד מוקפדת הזו עושה מאמץ ניכר לשלב בין הדברים ולהכניס את כל הרבדים הללו לעיצוב הפנים.

לחברה האיטלקית קוראים CeDit שזה קיצור של Ceramiche d’Italia ומבטאים צֶ’דיט. שישה האמנים, שמשתפים פעולה עם המיזם, הם מהבולטים באיטליה. לכל אחד נקודת מבט משלו ומקורות השראה שונים.

סדרת ארכיאולוגיה ARCHEOLOGIE שהכי דיברה לליבי, עקב עיסוקי בארכיאולוגיה בעבר, עוצבה על ידי פרנקו גוורזוני (Franco Guerzoni) אמן ותיק, שעיסוקו האמנותי מאז שנות ה-70 הוא חקר הארכיאולוגיה. גוורזוני מתמקד באידאל של ״עתיקוּּת״ כאובדן והיעדרות והוא ״בוחן את הקשר עם המרחב, הארכיטקטורה והזמן, תוך שימוש בפיגמנט ככלי לגילוי והבעה של זיכרון״.

התזה האמנותית מאוד מעניינת, כאשר הוא מציע ארכיאולוגיה הפוכה, בה כתמי הצבע המזכירים את העבר, יהפכו בעצמם עם הזמן לזיכרון.

“קיר הוא כמו ספר שנפתח, מסע אל הפנים החוש, את החוויות, הזיכרונות, השלטים והסמלים אשר נקלטו במשך מאות שנים”.

מבחינתי, זהו הקשר שאני מחפשת בין המקצועות והעיסוקים השונים, שמשכו אותי במהלך החיים ואשר אותם אני מבקשת להביא ללקוחותיי.

עיצוב הפנים הוא אמנות שימושית, אבל הממשקים שלה עם האמנות הטהורה הולכים ומטשטשים. גם בעבר אמנים לא נמנעו מלערב בין אמנות לעיצוב, בין הנשגב לשימושי. פיקסו יצר גם כלי שולחן, מטיס יצר שטיחי קיר וקרמיקה.

כאן נקראו האמנים ליצור על גבי המשטחים הקרמיים, אשר הלכו וגדלו. האריחים ענקיים: 1.2 * 2.4  מ’. למרות היותם דקיקים, הם יכולים לשמש הן לחיפוי והן לריצוף, הן לפנים והן לחוץ.

חמש סדרות נוספות שואבות ממקורות השראה שונים, לרוב כאלה המשקפים את התרבות האיטלקית, תוך שהן מספרות סיפור תרבותי נרחב על האדם.

זוג מעצבי המוצר הצעירים והמצליחים, ג’ןרג’יה זאלנטו ודניאל בורטוטו (Giorgia Zanellato & Daniele Bortotto), יצרו סדרה של אריחים שנקראת – STORY סיפור. ההשראות הן מצבי צבירה שונים, המדגישים את הזמן שחלף. המעצבים בחרו 5 סביבות מהנוף האדריכלי של איטליה: בתים מפוארים, וילות, ארמונות, בתי חוה ומפעלים ישנים ונכנסו בדמיונם לסיפורים שהתרחשו בחללים הללו. מי שהה בהם? מה התרחש שם? כתם חלודה, פרסקו דהוי. המעבר מחומר לחומר מרשים. האפשרות לבטא טיח או מתכת באמצעות משטח קרמי.

הסיפור של החומר הוא הסיפור האנושי. הזמן משתקף בחומר בדיוק כפי שעושה הארכיאולוגיה.

חוקר האדריכלות מקו קסמונטי (Marco Casamonty) עוסק בסדרה METAMORFOSI בשינוים שעוברים על החומר בחלוף הזמן. חמצון, קורוזיה, פטינה עקבות הזמן הלא מתוכננים, כתמים ושריטות. וזה הרי המהות הגלומה גם בסגנון הwabi-sabi- שלאורו אני עובדת. TESORI- של מטאו נונציאני ((Matteo Nunziat מבדים דמשקאים בעלי טקסטורות ומוטיבים אוריינטליים.

הסדרה אורידיצ׳ה עוסקת בסמלים ומזכירה יותר מכל ציור על קנוס ואילו מטריקס MATRICE והיא יותר עתידנית וגיאומטרית.

בעיצוב חללים אנו עדים שוב ושוב, שמה שנדרש בעיצוב הפנים הוא סיפור, התרחשות מן העבר בדרך כלל, אשר קושרת בין האדם למקום בו הוא חי. כך הבנתי, איך כל מה שעשיתי במהלך החיים תורם למה שאני עושה היום.

השראות מהממלכה – רשמים מטיול בירדן עם פרוץ האביב

 

כמידי שנה יצאנו לטיול רגלי של ארבעה ימים לאזור רַחְמֶה בירדן מול יטבתה. זהו אזור נידח מאוד בדרום אַדוֹם. טיילנו באזור ג’בל סור, ואדי חובאת וואדי רחמה – אזור של הרים ורמות עם תצפיות אדירות, שנחתכים על ידי קניונים עצומים של אבן חול וגרניט

מסע רגלי הוא הזדמנות להתנתק משגרת היומיום, לאתגר את עצמך במאמץ פיזי, לשנות את הנופים הגיאוגרפיים והתרבותיים ולהשאיר המון זמן למחשבה ולדמיון לספוג דברים חדשים והשראות שיניבו יותר יצירתיות בעבודה.

פריצת האביב לא דילגה גם על האזור המדברי הזה בשלל פרחים

 

לאורך הנחלים מעיינות קטנים והמון גבים.

שקיעות וזריחות העצימו את אודם הסלעים שנתנו את שמם לחבל הארץ הזה-אדום.

אבל זהו בלוג בנושא עיצוב פנים, ומה שאני עושה תמיד במסעות זה לומדת עד כמה שאפשר על החומריות של הטבע. אני יוצרת בחומרים טבעיים ולומדת אותם דרך השהיה בטבע.

הגיאולוגיה היא הדבר המרשים ביותר לאורך הדרך. שלושה סוגי סלע עיקריים:

התשתית הם סלעי היסוד, הגרניט בגוונים עיקריים ורוד, ירוק לבן ושחור. הם נבדלים בניהם בעובי ובסוג האגרגטים המעניקים להם את צבעם. סלעי היסוד, שמקורם בגרעין כדור הארץ ומתוארכים לפרה קמבריון (600 מיליון שנה)

 

אבן החול האדומה-חומה, אום-עשרין על שם הוואדי החוצה את וואדי ראם, מהווה את החלק המרכזי של ההרים ונותנת להם את צבעם הדומיננטי. היא עשירה בתחמוצות ברזל ונחושת הנותנים לה את צבעם.

 

 

אבן החול הלבנה הדי סי על שם הכפר שבשולי האזור יוצרת את הכיפות המתונות והרכות שעל הפלטו העליון של ההר.

השברים הטקטוניים ומערכות הסידוק מערבבים את כל המערכות בכוונים אופקיים ואנכיים ויוצרים מראות משגעים של עורקים מסתרגים.

על כל אלה ישנה הבלייה. הבליה מהירה ביותר היא על קירות. האיזורים שמתבלים הופכים שקועים, וק ווי הזרימה של המים נשארים בולטים מן הקיר. התופעה המתקבלת נקראת טפוני (Tafooni) “חלונות”.

“תאים” – חדרי הנפש החדשים

ה”תאים” של האמנית לואיז בורז’ואה, אינם אלא חדרי הנפש והיא חושפת אותם לצופה.

החודש ביקרתי באחת התערוכות המדוברות של האמנית הצרפתייה-אמריקאית, לואיז בורז’ואה אוצרים ג’רי גורובוי וסוזן לנדאו במוזיאון תל אביב, בהדרכתה של האוצרת ומנהלת המוזיאון.

זוהי תערוכה מונומנטלית של כ-50 עבודות בגדלים שונים, מתוך עולמה הפנימי המאוד מורכב של האמנית, שחיה עד גיל 98 ומתה לפני שבע שנים. מרשים ביותר הוא המאמץ האוצרותי להביא למוזיאון עבודות מתוך אוספים רבים בעולם, שהצגתם ביחד, מאירה בעיקר את הביוגרפיה של הנערה המפוחדת שחיה בביתו של אב קשה ובוגדני, אחות נכה ואם חולה.

432423

משלל העבודות הקשות והחושפניות העוסקות ביחסים בתוך המשפחה, סקרנה אותי אחת העבודות המונומנטליות -מעבר מסוכן Paassage Dangereux משנת 1997. העבודה הגדולה והמשמעותית ביותר בסדרת התאים, הכוללת חללים מגודרים ככלובים ובתוכם אובייקטים סמליים מחיי המשפחה.

64354

מדובר במערכת ענקית הכוללת חללים מגודרים ככלובים הבנויים כבזיליקה- הלא הוא מבנה הכנסייה המסורתי. בתוך התאים, שגם בעבודות האחרות שמסביב מאכלסים חוויות חיים ומצבים נפשיים, אובייקטים סמליים מחיי המשפחה. חפצים הטעונים במשמעות רגשית המסמלים את האב, האם והאמנית עצמה. אווירת האימה, חוסר האונים, קנאה, נטישה והאלימות במשפחה בולטת משלל האביזרים שמוצבים בתוך הכלובים. חפצי הבית נושאים אותם זיכרונות, כמו הכיסאות התלויים. האב, אשר היה בעל בית מלאכה לתיקון שטיחי גובלן, ערם אותם בבית עד שיעברו תיקון והם הזיכרון הויזואלי שלו, כמו גם החפתים שבתא האחר. את האם המגוננת מסמלים העכבישים, את האחות הנכה- פרוטזה ואילו את האמנית עצמה – בקבוקי הבושם.

הבית, הפיזי והביוגרפי, שאמור להיות המקום המגן והמגונן, הוא גם זה שמשאיר צלקות בנפש. העבודה שנוצרה במשך שנים רבות הייתה חלק מתהליך פסיכואנליטי, שעברה האמנית ובאמצעותה הצליחה לשרוד את היומיום.

הבית, האמור להיות מגונן הוא כאן הכלוב, שקירותיו אינם קירות וניתן להציץ דרכם אל החלקים האינטימיים של היחסים במשפחה-בית הסוהר של הנפש.

אהבתם? רוצים לשמוע עוד? בואו נדבר>> http://daf.wabi-sabi.co.il/

רשמים מתוך פורום העיצוב הישראלי Wonderful – ועידת האדריכלים השנתית

ועידה היא עוד אחת מההזדמנויות המעניינות לפגוש באדריכלים ומעצבים ישראלים, לשמוע על עבודתם, תוך ששומעים על פיתוחים חדשים של החברות נותנות החסות: אבן קיסר, קליל וטמבור.

השנה פינקו אותנו בשיחה עם  אדריכל המגדלים העירוניים אבנר ישר, האדריכלית דנה אוברזון על עיצוב פנים של חאן שחרות במדבר.

הראיון עם צמד המעצבים המוכשרים יעל מר ושי אלקלעי ממשרד Raw Edges היוצרים בלונדון הוא עוד הזדמנות לבחון את העיצובים המקוריים שלהם. על יעל ושי, שהם גם זוג בחיים, כתבתי בהקשר לתערוכת “נדודים” של לואי ויטון בשבוע העיצוב האחרון במילנו.

ועידה

הם מוכשרים בטירוף וזה כבר לא חידוש גדול לאחר שבעשר השנים מאז שסיימו לימודים ב-Royal בלונדון עצבו בערך עבור כל חברה אפשרית: קפליני, מוריסו, מוטינה, סברובסקי, קוודרט, סטלה מקרטני ופנדי הם רק חלק מהשמות.

הם מיוחדים בצורך שלהם לאתגר את המובן מאיליו, לחקור את הדבר הפחות מוכר ולראות איך הוא עובד. לפני מספר שנים הם עיצבו את הביתן לאבן קיסר במילנו ובנו מהמשטחים את כל הקונסטרוקציה של המטבח ולא רק את משטחי העבודה.

WhatsApp Image 2017-12-27 at 15.21.49

את הסדרה Endgrain הם פתחו כאשר למדו לצבוע את העץ על ידי השריה ארוכה בצבע בייץ ולאחר מכן לחבר את הלוחות ולחתוך אותם שנית ב – CNC שפירושו computer numerical control. את התוצאה התלת-ממדית הציגו ב-2015 ב- Chatsworth House, אנגליה.

 

בראיון הם השוו בין עיצוב מוצר ועיצוב פנים, לאור העובדה שהם מעצבים כעת את ביתם שלהם: “בעיצוב פנים אתה לוקח חמרים ויוצר איתם אווירה שאתה רוצה. בעיצוב מוצר אתה יוצר משהו שהוא לא קיים.”

ההגדרה הזו פותחת עיניים, אולם בפרויקט שעצבו ב-2014 ל- Air B&B – בתערוכה בככר טרפלגר הם אתגרו גם את עיצוב הפנים.

במיצב הניסיוני הם לקחו השראה מהקומפקטוס, רהיט שמשמש בספריות ציבוריות לדחוס מדפים בשטח מצומצם על ידי דחיסת כל מה שאינו בשימוש באותו הזמן.

A Place Called Home from Raw Edges Design Studio on Vimeo.

במציאות של שטחי מחיה הולכים ומצטמצמים, אין ספק שלמחשבה הזו יש מקום. חשבה שבהחלט ראויה ליישום ולפיתוח.

כל אחד יכול לגדל טקסטיל אצלו באמבטיה

 המחשבה על שפע החומרים העומדים לרשות המעצב והאדריכל היא כמו ביקור בלונה-פארק או בארץ הממתקים בשביל ילדים. להחליף בדמיוני חומרים, צבעים וטקסטורות מבלי שאצטרך לדפדף בשום קטלוג ממלא אותי אושר ותשוקה גדולה. על כן אני משתדלת להתעדכן בטרנדים בצבעים ובאופנות ואף יותר באפשרויות הטכנולוגיות.

ספריית החומרים הצמודה למוזיאון העיצוב בחולון הוא אחד המקומות שאני יותר מתלהבת לבקר, ומפעם לפעם לנבור במגירותיהם. בהרצאה שהתקיימה החודש של אפרת ברק מ”מ מנהלת הספרייה, חוויתי חוויה מדהימה שבו אפרת סקרה את עולם החומרים והביאה מספר דוגמאות מסקרנות במיוחד על גבול הקוריוז, אשר יש להניח שיהפכו לטריוויאליים בעוד מספר שנים.

בניין Cystal House של חברת Chanel באמסטרדם. בניין ישן, שימור החזית המסורתית-בניה בלבנים המאפיין את החלק הזה של העיר. נעשה שימוש בלבני זכוכית מודבקות בדבק ייעודי, על מנת להכניס אור למבנה מבלי לפגוע בחוזק הקונסטרוקטיבי.

בניין שאנל באמסטרדם

המצאה נוספת שמאוד דרושה בענף הבנייה – בטון שמתקן את עצמו. בפיתוח חדש מוסיפים חיידקים אל תערובת הבטון, אשר מייצרים חומר גירי בתהליך אורגני וכך מתמלאים סדקים בבטון בתוך זמן קצר.

חומר אחרון שמרתק אותי הוא עור שניתן לגידול באופן מלאכותי. פיתוח של פטריות היוצרות יריעה בעלת תכונות וטקסטורה של עור, ללא התוצאות האכזריות וללא זיהום, נוצרת יריעה שאיננה מוגבלת בגודל ואין לה צורך בתפרים.

מעיל

חו”ל במרכז הארץ

ואדי עארה הוא אחד מהצירים הראשיים במעבר ממערב למזרח באזור העמקים הצפוניים. נוסעים בו הלוך ושוב כמעט מבלי להתעכב ולהכיר את מי שגרים שם. כבר הרבה זמן שאני רוצה לבקר במקום. לאחרונה הזדמן לי להצטרף לסיור כזה, בו פגשתי אנשים מקסימים ובעלי חזון.

IMG-20171106-WA0050

את הסיור התחלנו במבנה מאגר המים, עליו ציירו אמנים מקומיים סצנות חקלאיות; נשים נושאות מים מהבאר, מסיק זיתים, ידיים אוחזות בשיבולים ועוד. ברקע הציור מופיעים בתים בארכיטקטורה מסורתית, ומעל פתחים לשובך יונים.
מבנה המים ממוקם במרכז הכפר, מולו ניצב בניין ציבור ועליו פסיפס המספר רגעים היסטוריים על מרד ערבי כנגד הכובש הבריטי, ספק סיפור גבורה ספק מטאפורה.

1

נתקלנו בבית בד מקומי המייצר לעצמו שמן זית כמו שייצרו לפני שנים. ילדים עוברים ושבים, מברכים לשלום את הקהל שבא להכיר.

43

קשה לפספס את הניגודיות ברחובות, מצד אחד בתים מתפוררים ודלים, ומהצד האחר בתי קרקע רחבי מידות, עמודי שיש ודלתות מרשימות.

Photo by Itai Aviran | WabiSabi InteriorDesign

90

פרטי ארכיטקטורה מתרבות מקומית או אולי שאובה מתרבות אחרת; אורנמנט לדלת כניסה, כרכוב, חזית מעוגלת, כותרת יונית או חיפוי החזית באריחים מצוירים. זו ואדי ערה.

ילדה בסיור

איך אומרים ברצלונה ביפנית? ביקרתי בעיר המסקרנת והתרשמתי מהאדריכלות המודרנית שלה

ברצלונה היא עיר שמתקשרת כל כך לטבורן של האדריכלות והאמנות של המאה העשרים, עד כי קשה להבין איך עיר נמל לא גדולה עד לעת החדשה, גידלה את פיקסו, מירו, קזאלס, גאודי, ודאלי, למרות המשטר הפשיסטי שנכח בה כמחצית המאה.

מסוף המאה העשרים ולתוך המאה ה-21, עשתה העיר מאמצים להצטייר כמרכז תרבות ואמנות מודרנית וכמו ערים רבות בעולם, ובעיקר לרגל האולימפיאדה של 1992, הזמינה עבודות מאדריכלים מפורסמים.

ב- 1988הוזמן  ריצ’רד מאייר  לתכנן את ה MACBA-, מוזיאון לאמנות מודרנית שקם על חשבון בתים בשכונות הפחות עשירות של העיר ועורר ויכוח שעדיין ממשיך, בדבר המוסריות של המהלך. פנים המבנה מצטט מתוך הרפרטואר של האדריכלות המודרניסטית, “מכונת המגורים” של לה-קורבואזיה בוילה סבואה.

העליה במפלסים נעשית על גבי רמפה, אולם ישנו גם מגדל עם גרם מדרגות לוליני. הלובי מרוהט בכורסאות של לה-קורבואזיה.

8

MACBA מוזיאון לאמנות מודרנית, ריצ’רד מייר

9

פנים ה-MACBA  עליה ברמפה מזכירה את התכנון של לה קורבואזיה בוילה סבואה

10

עוד אדריכל אמריקאי, פרנק גרי, יצר פביליון בדמות דג לכבוד המשחקים האולימפיים ב-1992 באזור חוף הים.

בשנת 2005 הזמינה חברת המים של קטלוניה AGBAR מהאדריכל הצרפתי ז’אן נובל, מגדל בן 39 קומות למשרדיה. המגדל העגול בנוי קונסטרוקציית פלדה ללא עמודים, כך שהקומות תלויות על גרעין הבניין היצוק בבטון. הפלדה צבועה בצבעוניות כחול ואדום במטרה להזכיר גיזר של מים חמים וקרים ובלילה היא מוארת בהתאם.

Jean Nouvel Torre AGBAR

11

12

מבחוץ מחופה הבניין ברפרפות זכוכית שנעות באופן ממוחשב וכך יוצרות תנאי בידוד, המתאימים לצרכים האקלימיים של העונה – בחורף לספוג שמש ובקיץ להרחיק אותה ולבודד. עם עליית ערכו וערך הקרקע באזור, נמכר הבניין ברווח משמעותי.

גם אדריכלים יפנים הוזמנו לתכנן מבנים בברצלונה.

האדריכל אראטה איסוזאקי Arata Isozaki בנה ב-2002 תוספת מבנה ורחבת כניסה בקיישה פורום  Caixa Forum. המבנה המקורי מראשית המאה ה-20 משמש כיום לאירוח 3 חללים של תערוכות זמניות.

13

פביליון כניסה, ארטה סוזאקי

14

ולבסוף, גם האדריכל טויו איטו הקים כאן שני פרוייקטים מרשימים. הותיק יותר הוא מלון דירות Avenue Barcelona Luxe בפסאו דה גרסיה, רחוב החנויות היוקרתי של ברצלונה. העבודה היא למעשה רק skin, חזית נוספת לבניין קייים אשר מתכתבת עם חזית מבנה של גאודי השוכן מולו. טויו איטו

15

השני הוא מלון סנטוס ב-Porta Fiera, חלק מקומפלקס ענק של קונגרסים באזור המתחדש של ברצלונה. המגדל הבנוי צינורות אדומים, שגם כל עיצוב הפנים שלו באדום, זכה ב-2010 בתואר המגדל היפה ביותר. כאשר הגענו לברצלונה, הסתבר שאנחנו ממש רואים אותו מחלון הדירה שלנו ומיהרנו לרדת ולסייר בו. צוות המלון אפשר לנו לשוטט ולצלם בפנים ללא הפרעה.

16

Toyo Ito Hotel Porta Fira 17

18

פנים המלון בצבעים אדומים

 

אדיוס ברצלונה, עד לביקור הבא.

אלבום: השראה מהטבע העיניים סופגות, הלב מתרגש והראש מתכנן – כיצד ניתן להפוך את כל אלה להשראה בעבודת העיצוב

בחודש אוגוסט, חודש החופשות, ביליתי בטרק של 12 יום בפירנאים, אתגר מהנה במיוחד. הטבע לעיתים עוצמתי ולעיתים מרגיע, כאשר כל העת העיניים סופגות, הלב מתרגש והראש מתכנן – כיצד ניתן להפוך את כל אלה להשראה בעבודת העיצוב: מים, סלע, עץ שנפל, אזוב שמתיישב על אבן, כבשים רועות, מפלים אדירים. תראו בעצמכם:

1

טרק בפירנאים-השראות

2

גזע צחיח מתיישן וירוק עד רענן

3

אגם בהרים- שקוף ואטום, יבש ורטוב

4

כבשים- טקסטורות רכות וקשות

5

שורשים מסתרגים-צורות אורגניות

6

מפלים זורמים- עוצמה של נפילה מגובה והמיית המים

7

כתם צבע בולט- פטריה

Louis Vuitton : תערוכת נדודים

העיסוק בפליטים, נוודות והגירה, נושא שחוזר ועולה לנוכח המציאות העכשווית, מקבל כיסוי אמנותי נרחב בתערוכה במילאנו

עונת הקיץ, החופשות והנסיעות, היא הזדמנות מצויינת לספר על התערוכה המונומנטלית של חברת התיקים והמזוודות לואי ויטון, Louis Vuitton, שהוצגה בשבוע העיצוב במילאנו. בתערוכהObjets Nomad (חפצי נדודים) מוצג אוסף של 25 עבודות במהדורות מוגבלות של מעצבים, שעניינן חפצים שניתן לשאת למסעות.

2עבודה של האומן היפני טוקוג'ין יושידה, זוכה פרס העיצוב במילאנו

האוסף שהושק ב-2012, הוא חלק מקולקציית האמנות של וויטון, המוצגת עכשיו במוזיאון החדש שקרוי על שמה ביער בולון בפריז והוא מתרחב כל הזמן.

העיסוק בפליטות, נוודות והגירה, נושא שחוזר ועולה לנוכח המציאות העכשווית, מקבל גם כיסוי אמנותי נרחב, אך בל נשכח שעיסוקה של החברה שמייצרת תיקים ומזוודות יוקרתיים, במסעות של אנשי המעמדות הגבוהים.

3

מנורת שולחן מעור של סטודיו ננדו היפני

הנקודה הישראלית באוסף: יעל ושי סטודיו Raw Edges, לונדון, מציגים ריהוט מתקפל מעור. לאחר שפתחו את כסא הקונצרטינה, המשיכו יעל ושי לריהוט ופרטי תאורה נוספים וכפי שהם מעידים, העבודה עם חברה שידועה בסטנדרטים הקפדניים שלה, אפשרה להם להיות שאפתניים בחיפוש אחר המנגנון שיאפשר קיפול נוח ונשיאה קלה.

4

יעל ושי סטודיו Raw Edges

5

האחים קמפנה

טיפ של מעצבת: מכניסים את החוץ פנימה

אנו צריכים למצוא תחליף כדי לפצות על תחושת הצפיפות ומידות הדירה. אם העין תסתכל החוצה – תחושת המרחב בבית תגדל

אחד הכללים הבסיסיים שמובילים תכנון נכון, הוא שעיצוב פנים אינו מנותק וחייב להתייחס לחוץ. לא רק לארכיטקטורת המבנה שבתוכו אנו פועלים ולתקופת בנייתו, אלא גם באיזו סביבה הוא נמצא.

pic34_june

בתמונה – בית התה, מאת האדריכל דיוויד ג’יימסון www.archdaily.com

תכנון הפנים לבית בכפר, איננו כזה שנעצב לדירה אורבנית. נצטרך לקחת בחשבון האם אנו נמצאים בבית פרטי, או בבניין קומות. החלטות אלה ישפיעו על חלוקת החלל, על החומרים, על מקורות האור הטבעי והמלאכותי, על פלטת הצבעים ועוד.

יש מי שעוטפים את סביבת המגורים כך שהמגע עם החוץ יצומצם. אם הוילונות או התריסים יהיו סגורים מרבית היום, או שצמחיית גינה עבותה תסתיר את פנים הבית מעיני המתבונן מבחוץ, נוכל להסתגר בו ולחוש בבועה מוגנת.

pic35_june

בתמונה – בית גאודין מאת האדריכלים Savoiz-Fabrizzi

הבית היפני המסורתי היה למעשה חסר חציצה עם החוץ. עמודים וקורות נשאו את הגג ומחצלות, או מחיצות שניתנות להסרה – שימשו בתור קירות.  וכך היה הבית מתמזג באופן מוחלט עם הגן שסביבו, וזה היה נכנס פנימה באמצעות המבט וזרימת האור והאויר. גדר סביב הגן שמרה על פרטיות הדירים.

מי שבונים או משפצים בתים פרטיים, טוב יעשו אם יתייחסו לקשר שבין החוץ לפנים הבית. אם בחרתם לגור בבית על קרקע, תמצו את הבחירה הזו עד סופה.

הגינה היא חלק בלתי נפרד מהבית. תשאירו תקציב כדי לבנות אותה באופן ראוי ותקבלו עוד חדר, עוד מרחב בבית. הפנו את החלונות אל הגינה, דאגו שהמעברים בין הפנים לחוץ יהיו קלים וזורמים, רצוי במפלס אחד עם האזור הציבורי בבית. תכנון הגינה חייב לכלול אזורים מוצלים ומוארים. ריבוד וגוון הצמחיה הם עניין למתכנן גינות. השתדלו להוסיף גם אלמנט מים מרגיע.

מתכנני בתים המוטמעים בטבע: יער, ים, הרים, יעשו כל מאמץ להפנות את הבית כלפי הנוף ולפתוח לו פתחים גדולים לכוונו. מה שישפיע על ההחלטה כאן, יהיה כיצד ללכוד את המראה המדהים ביותר, מבלי לחשוף את פנים הבית יתר על המידה. בבניה אקולוגית יש להתחשב גם בכווני השמש והרוחות.

pic36_june

התמונה מאתר – www.italianbark.com

בדירות עירוניות, בבניינים ובמגדלים צפופים – המציאות הנפוצה יותר, חשיבות הקשר בין הפנים לחוץ לא פוחתת ואולי ההיפך. אנו צריכים למצוא תחליף כדי לפצות על תחושת הצפיפות ומידות הדירה הקטנות בדרך כלל. אם העין תסתכל החוצה – תחושת המרחב בבית תגדל.

 

על כן, כשאני באה לעצב דירה עירונית אני מחפשת קודם כל איפה אני יכולה לראות משהו מהחלון, מעבר לכביסה של השכנים בדירה ממול. שם אני משתדלת למקם את החדר המרכזי ביותר בבית: הסלון, או פינת האוכל.

את המבט הזה אני מנסה ללכוד בכמה דרכים: מרפסת, חלון, מראה שתשקף משהו מבחוץ. אם אין אפשרות כזו – חלון אטום בחלקו האמצעי ושקוף מלמעלה ומלמטה יסתיר את הנוף הלא מחמיא ובכל זאת יכניס אור טבעי וריצודי שמש או גשם על השמשה, שישמחו אותנו יותר מאשר תריס, או וילון סגורים.

pic37_june

בתמונה – עיצוב חדר שינה Marc Canadell

אם אף אחד מהפתרונות הללו לא מתאפשר, אני ממליצה לגרום לעין לדמיין את המבט החוצה בעזרת קיר ירוק –  כיום התרבו האפשרויות להכניס פנימה צמחים טבעיים, שרכים או אזוב וגם אם התאורה הטבעית לא מספיקה, יש לכך פתרונות מלאכותיים לצמחיה טבעית שגורמת לתחושה נהדרת.

pic38_june

www.italianbark.comלאתר –  קרדיט

הבניין היפה ביותר בארץ

צ’לנית בינלאומית התבקשה לנגן על שלוש במות ורק לאחר המבחן, קיבלה המעצבת אישור להשתמש בעץ האגוז כפי שביקשה לעשות

 

יום עיון של אבן קיסר הווה לי הזדמנות לבקר סוף סוף במלון אלמא בזכרון יעקב. הבניין היפה ביותר בארץ, ולא רק לטעמי. מבנה בית הבראה מבטחים, שנראה כמו גל על קו רכס הכרמל, תוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר ב- 1968 ועליו קיבל את פרס ישראל ב-1972.

pic18_june

בבניין נבנו 91 חדרים הפונים לנוף, שטחי ציבור, אולם גדול ואולם קטן, ובריכה בשטח כולל של 8,000 מ”ר.

אין צורך להוסיף על מה שכתב כתב חבר השופטים אז בנימוקים לפרס: “השימוש המודע בחומרים צנועים בצורתם הטבעית מבליט את איכות הפתרון הארכיטקטוני הבסיסי ומעיד על יכולתו של האדריכל להגיע לפתרון מושלם, תוך התאפקות מכוונת של שימוש באמצעים.”

כאשר נבנה, ראיתי אותו לראשונה בחזרה מהפלגה מכוון הים, במעגן מיכאל וזה היה מראה עוצר נשימה לאותם ימים של ישראל הסגפנית והצנועה.

pic19_june

ב-2006 נרכש הבניין על ידי פטרונית האמנויות לילי אלשטיין ונפתח מחדש אחרי כעשור, כמלון ומרכז אמנויות. לילי, מבעלי “טבע” שילדותה קשורה בזכרון יעקב, נגשה למכרז ברגע האחרון לפני שיהפוך בידי יזמים לשכונת וילות, במורד הכרמל לים.

בהרצאה שנתן החודש במסגרת שבוע העיצוב תל אביב, אדריכל השחזור של הבניין אמנון, בנו של יעקב רכטר – סיפר על הפרוגרמה הגדולה והשאפתנית שתוכננה יחד עם האדריכל רני זיס, להכפיל את מספר חדרי המלון ולהגדיל את האולם כדי שיוכל לארח תזמורות פילהרמוניות.

pic20_june

התנגדויות שהוגשו הביאו את האדריכלים לשכנע את אלשטיין לחזור לגודל המבנה המקורי. “היתה דרושה פה מידה של צניעות שמתאימה לרוח המבנה”, מספר רכטר. מספר החדרים נותר בלי שינוי וכך גם האולמות.

על עיצוב הפנים הופקדה לאה מלר.

התכנון הקפדני של האקוסטיקה על ידי משרד ,Artec הכתיב אפילו את סוג העץ ממנו תהיה בנויה הבמה. צ’לנית בינלאומית התבקשה לנגן על שלוש במות ורק לאחר המבחן, קיבלה המעצבת אישור להשתמש בעץ האגוז כפי שביקשה לעשות.

pic21_june

כל החללים והמסדרונות מהווים חלל תצוגה לאמנות ישראלית מקורית מאוספי התורמת ושל גלריה גבעון Givon Art Gallery .הבולטת שבעבודות היא “צימאון” של סיגלית לנדאו שפיסלה אותו במיוחד עבור המבנה משני גושי שיש קררה ורודים.

pic22_june

עוד עבודות של לנדאו הן אישה על אבטיח בים המלח בברונזה וסדרת צילומים של שמלת הכלולות של לאל’ה מ”הדיבוק” – העתק מהשמלה השחורה שלבשה רובינא, הורד מתחת לפני ים המלח עד שכוסתה במלח והיתה לבנה.

pic23_june

אלון ברנוביץ’ עיצב את פנים החדרים וכפי שהוא מתאר זאת, ביקש להשיג בעיקר שקט. הנוף עצמו עושה פה את מרבית העבודה. המיטות הוצבו עם מבט לנוף. הטקסטיל בחדר הוא של “משכית” ברוח התקופה בה נבנה הבניין.

pic24_june

הכל מוקפד ונותן מקום וכבוד גם לאדריכלות המקומית, גם לנוף וגם לאמנים המתארחים והמופיעים. התחושה פתוחה ולא מנוכרת – תמצאו שם גם אמנים, גם קהל צעיר וגם את כל מי שיכולים לשאת בהוצאה.

pic25_june

תערוכה: אין כמו בבית

המקום המעצב משפחה וזיכרונות, שמסמל ביטחון ושייכות – הופך לפתע ליותר שקוף וחשוף, מאשר מגונן

שילוב אמנות מקורית וטובה בבית, מהווה השראה לחיי היומיום. התערוכה “אין כמו בבית” המתקיימת בימים אלה במוזיאון ישראל, עושה את הפעולה ההפוכה – היא מתבוננת על חפצים ביתיים שגרתיים לכאורה, חלקם עברו מניפולציה וחלקם לא והופכת אותם ליצירות אמנות. החפץ היומיומי עובר שינוי ומעורר אותנו למחשבה שניה על דברים גדולים מהיומיום, שבו אנו רגילים לפגוש אותו.

pic10_june

בתערוכה נאצרו 120 עבודות מוכרות ופחות מוכרות של אמנים פורצי דרך, דרכם ניתן להתבונן על המושג “בית”, הטעון כל כך מבחינה רגשית ופוליטית. הבית, מקום המעצב משפחה, זיכרונות, תפקידים מגדריים ותחושות של עקירה והכלה, הוא העומד במרכז התערוכה. המקום שמסמל ביטחון ושייכות בתרבות שלנו, הופך לפתע ליותר שקוף וחשוף, מאשר מגונן.

pic11_june

את השראה לתערוכה היוותה רכישה חדשה של המוזיאון – עבודה של האמנית היפנית יָיוֹי קוּסמה משנת 1963. על גבי קרש גיהוץ, המזוהה עם מלאכה נשית, תפורים  פאלוסים גבריים. המחשבה כיצד להציב עוד עבודות אמנות בקונטקסט הביתי, הביאה את האוצרת עדינה קמיאן קשדן ליזום את התערוכה הנוכחית.

pic12_june

ראשון השימוש באביזרים מוכנים באמנות,,Ready Made  היה כמובן מרסל דושאן בראשית המאה הקודמת, עם “המזרקה”, או המשתנה שהוצבה במוזיאון להפתעת בני דורו והוותה פריצת דרך באמנות המודרנית. עבודה זו מוצגת כאן לצד יצירתו הנוספת “האפניים”.

pic13_june

מעצב התערוכה חנן דה לנגה, מתווה מסלול הליכה בין חללים מסומנים על הרצפה, המייצגים את חדרי הבית השונים, והעבודות מוצגות בחדר אליו משתייך החפץ הביתי, שמיוצג בעבודת האמנות.

בסלון – העבודה המפורסמת טלוויזיות של נאם ג’ון פייק, מול ספת שפתיים אדומות נוסח סלוואדור דאלי.

pic14_june

במטבח – יצירתה של האמנית הפלסטינית־הבריטית מונה חאטום, שהופכת פומפייה למחיצה ענקית ודוקרנית. נמצאות פה גם עבודות של אנדי וורהול משנות השישים, המקצינות אריזות של מוצרי מזון, תוך ביקורת על החברה הצרכנית.

pic15_june

בחדר האוכל – רגל שולחן ענקית של רוברט ת’ריאן, שגורמת לנו להרגיש כאליס המתגמדת ולחוות את התחושה המאיימת בארוחות המשפחתיות.

בחדר השינה – “ציצי סיגריות או חזה מעשנים אידאלי” של שרה לוקאס, המורכבת מבדלי סיגריות וחזיות.

pic16_june

באמבטיה – מקלחת המטפטפת דבש של הדסה גולדויכט.

ואפילו לא נפקד מקום הממ”ד, בעבודתו של בן גיתאי שנוצרה במיוחד עבור התערוכה.

עיצוב התערוכה מעורר אסוציאציה לתפאורה המינימליסטית המפורסמת במחזה,Dogville  של הבמאי לארס פון טרייר – שכל כולה היה ציור מתווה בתי העיר על הרצפה. בנוסף, כיוון המעצב לקשר גם לאופן השיטוט לפי חדרי הבית בחנויות IKEA – שלא במקרה היא גם הספונסרית של התערוכה.

הנושא המעניין של קשר בין ענקית הרהיטים השוודית לבין יצירות אמנות, מתחזק למראה הקטלוג, שמעוצב כמו קטלוג איקאה, המוכר לנו כל כך בשל מאות מליוני העותקים שלו המחולקים מידי שנה.

איקאה רכשה בזכות את כרטיס הכניסה שלה לעולם האמנות והעיצוב בכך שהיא מיישמת הלכה למעשה אחד מהעקרונות החשובים של הבאוהואס – עממיות: עיצוב נגיש לכל אחד. כתבתי על כך כשביקרתי בתערוכת הבאוהאוס במוזיאון תל אביב

המשרד היצירתי

הכנס הבינלאומי לעיצוב ותכנון משרדים ומרחבי עבודה, הפגיש מעצבים ואדריכלים בולטים מחו”ל עם קולגות מישראל וגורמי מפתח בתחום.

 

image4

 

הכנס, השלישי בסדרה, מיועד לאנשי מקצוע מתחום התכנון, מתקיים אחת לשנה ועוסק בכל פעם בסוג אחר של מבנים. הפעם היו אלו מבני משרדים וחללי עבודה, תחום שזוכה לריענון קונספטואלי ועיצובי עם השתנות העולם הגלובלי והאורבני.

התופעה הבולטת ביותר הם השינויים בחלוקת החלל והמשרדים המשותפים. אולם מסתבר, לפי הדוברים שאין זה רק מענה להצטופפות הערים ועליית ערך הקרקע, אלא גם ליכולת ולצורך של אנשים לעבוד בקהילות, לשתף מידע ולהתייעץ.

בנצי זינגר, הבעלים של we work, משרדי שיתוף הנמצאים היום בעשרים מדינות, טען שהקונספט מתאים לדור ה-Y שאינו רוצה להתחבר לדברים פיזיים, עד כדי כך שגם חברות גדולות מאוד מבקשות לעבור היום למשרדים משותפים.

 

image24

 

כמי שלמדה ועסקה בעבר במקצועות הניהול, פגשתי כאן באופן מפתיע את תיאוריות הניהול והנעת העובדים שאני מכירה כה טוב, כשהפעם הן משמשות תשתית למתכננים, בחשיבה כיצד לגרום למבנה המשרדי לתמוך בתיאוריות הניהוליות. מבחינתי זו עוד הוכחה שגם במעבר מדיסציפלינה אחת לאחרת, שום דבר אינו הולך לאיבוד.

Kursty Groves (קרסטי גרובס) מעצבת, סופרת, מגישת טלוויזיה ומרצה בנושאי קדמה וחדשנות עסקה במשמעות של עיצוב המשרד לטיפוח היצירתיות. לאן אתם הולכים כדי לקבל השראה – היא שאלה את הקהל והתגובות נעו בין: טבע, תנועה וספורט, מים, ספריה ועוד.

 

image26

 

אם בעבר היצירתיות היתה תכונה מיוחדת למעטים והשאר ביצעו עבודות שגרתיות יותר, הרי שהיום הסביבה חייבת להתאים ליצירתיות של כל אחת ואחד כמענה לעולם התחרותי. אריסטו כבר עמד על כך שחשיפה לגירויים של כל החושים ממריצה. חשיפה לטבע ולחמצן מגדילה את נפח המוח וסביבת העבודה נתרמת מכך משמעותית.

 

image12

 

Space is the body language of an organization, היא אומרת ומתייחסת בכך לעובדה שחללי משרדים כבר אינם שורות חדרים ומסדרונות, שהוגדרו עבור המשרד היעיל בתחילת המאה העשרים וגם לא ה-open space עם החציצות בחצי גובה ליצירת קוביות מבודדות – my space  של שנות השבעים.

 

image9

 

מאוחר יותר, עם הצורך לעבוד בשיתוף פעולה, נוצר ה-we space  בו נפגשים לפרקי זמן קצרים. המעבר הבא היה לI-space בו אתה לוקח אתך את העבודה במחשב הנייד למקומות שונים של חוויות ישיבה, עמידה, אוכל ומשחק. האינטראקציה בין העובדים מתרחשת בכל מיני מקומות, לאו דווקא בחדרי המנהלים והגבולות בין עבודה לחיים הרגילים הולכים ומטשטשים.

תתחילו מהעובדים היא אומרת ותתכננו סביב – איך הם פועלים ומה הם צריכים – זה יבטיח יצירתיות.

 

מילנו: פרס העיצוב

פרס העיצוב בשבוע העיצוב במילאנו הוענק לעבודה מרשימה בגדלה של של המעצב היפניTokujin Yoshioka  טוקוג’ין יושייוקה, עבור חברת האלקטרוניקה LG.

 

image11

 

image21

 

image18

 

זהו אינסטליישן ענק שהוצב ב-,Superstudio Più אולם מלא ב-17 כסאות הבנויים מפנלים של לד. הצבעים של התאורה משתנים ויוצרים אפקטים של Wow. המטרה היא להמחיש אוירה סוראליסטית של העולם המודרני.

 

עבודה נוספת היא קיר הבנוי מ-30 אלף נורות לד שנדלקות וכבות במטרה להמחיש את היום-יום

של האדם המודרני

 

image16

 

“באמצעות מיצגי הענק האלה”, אומר האמן היפני, “אני מאמין שאנשים יכולים לגלות מחדש את מערכת היחסים שלהם עם העולם הטבעי, בצורה חושית יותר”

 

רשמים ממילאנו: ננדו – גבולות בלתי נראים

אך מי שהיה בכל מקום הוא סטודיו ננדו האהוב עלי בהובלת אוקי סאטו Oki Sato. ראשית פגשתי עבודות רבות של הסטודיו בביתן של חברת התאורה הגרמנית Floss.

IMG_0995

המנורה הפשוטה בעלת הסוכך הכיפתי, המזכיר בצורתו גם ספל תה יפני, הוצגה בתוך קופסהמסגרת, שמעניקה לה את הפרופורציה ומדגישה את צורתה הנקייה. הקומפוזיציה של המנורה עם ספל התה בשחור ובלבן, הדגישה את הפשטות של הצורה. בהמשך נעשה משחק דומה עם מנורות גליל שחורות או לבנות, בקומפוזיציות שונות.

IMG_1002

במקום אחר פגשתי גם בעבודה מאוד צבעונית של הסטודיו, מאה חולצות בצבעים ססגוניים נתלו כשבתוכן גופי תאורה, כדי להדגים את הסיב הקל והחזק שממנו הן עשויות – זה שמתיימר להיות העמיד בעולם.

jap-milan

מכל העבודות של הסטודיו, היתה תערוכה אחת מרשימה במיוחדבחלל של אולם התצוגה של מעצבת האפנה גיל סונדרס, מבנה בעל ארבע קומות.

התורים לתערוכה התארכו במשך שעות והכניסה הותרה למספר אנשים מוקצב בכל פעם. שם התערוכה nendo : invisible outlilnes מעיד על תוכנה, מבחן מתמיד של הממשק שבין החפץ המעוצב לכל מה שאיננו הוא.

בדרך למעלה מוצב fragment table שולחן זכוכית שהתאורה שמעליו מצלילה על גבי הרצפה והקירות, עד כי לא ברור היכן השולחן והיכן צילו.

IMG_1278

בקומה שמעל פוגשים את,oblectextile מודלים של טקסטילים מודפסים על גבי בובות. ההדפסים הם למעשה הטל של הצורה התלת מימדית המוצגת לפניהם, כך הדפס עיגולים הוא בעצם הטל הצל של חרוט וכך הלאה. דגמים שונים כאלה על סניקרס וחולצות נמכרו בכמה מאות יורו, בחנות פופאפ במקום.

IMG_1300


בחדר הבא – 80 דפים של הרים, חדר לבן עם מסגרות מחוטי מתכת לבנים, מעין שערים שיוצרים במצטבר שרשרות הרים.

harim

המשחק הזה בין משטח לנפח, חוזר אחר כך ברצף עבודות גאוניות בפשטותן: למשל בריהוט, כאשר חוט המתכת מסמן את הנפח שתופס סיבוב הדלת על צירה, ממש כפי שמשרטט האדריכל את תוואי סיבוב הדלת. כל אלה בודקים את גבולות החומר, כאשר הוא נוכח וגם כאשר הוא נעדר.

והעבודה המרשימה jellyfish vase (אגרטל מדוזה) – הכלים במידות שונות עשויים ממברנה המוצבת בתוך אקווריום עם מים. המים נותנים את הנפח לכלים ונותנים להם צורה יציבה, אשר לא היתה מתאפשרת לולא המים.

“אני חושב שאנחנו עושים משהו שהוא חלק מהתרבות היפנית”, אמר אוקי סאטו בעבר, בראיון לXnet-. “שיר הייקו מכיל בסך הכל משפט אחד, אבל במשפט הזה הוא מסביר זרימה של זמן, אור וצל, היסטוריה, מעביר סיפור משמעותי – ובסופו של דבר הוא מכיל מלים ספורות. מאוד מינימלי. אני חושב שמה שמעצבים יפנים מנסים לעשות הוא להקפיא את הרגע, כמו כשאנחנו מקפיאים סנאפ-שוט באייפון ומראים את התוצאה לכולם”.

 

רשמים ממילאנו: פנסוניק – אלקטרוניקה פוגשת אומנות מסורתית

מיצג מרשים נוסף הנוגע לקו שבין הקדמה הטכנולוגית למסורתיות המוערכת על ידי היפנים עד מאוד, קיימה חברת האלקטרוניקה היפנית פנסוניק, במבנה האקדמיה לאמנויות היפות ברובע בררה, Accademia di Belle Arti di Brera.

חלקו הראשון של המיצג התקיים במבנה מיוחד שמוקם באחת מחצרות האקדמיה ושם הוצגו במשך כעשרים דקות סרטים של צילומי טבע יפיפיים ב-360 מעלות, במספר מקרנים עם מוזיקה מרשימה. משם נלקח הקהל את אולם קמרון מוארך תת קרקעי.

ראשית היתה תאורה על אלמנט אחד ומשנדלק האור, בבת אחת, עם מוזיקה דרמטית, התגלה שולחן ארוך ועליו שורה של חפצים שהם אינטרפרטציה מודרנית לחפצים במסורת היפנית המקשרים בין עבר ועתיד. המיצג נוגע ב-5 החושים ונערך בשיתוף עם אמנים מקיוטו.

מישוש

באייטם הראשון הוצג כלי פורצלן עדין להרתחת מים לתה, על גבי משטח אינדוקציה שכולו עץ.

ראייה

בשני השתקפו מספר מנורות לד, שהאור שלהן נובע מתוך קריסטל, אל תוך מים שנקוו על משטח בזלת שחור ובכך ביקש האומן לבטא את השתקפות הירח

IMG_0542

ריח

הכלי הבא היה בגודל אבן ידאבנים ששמשו את האדם הקדמון לעבודה. הכלי עשוי מכסף עדין והוא משמש כמבער קטורת ריחנית.

טעם

לאחריו הוצג מיכל לקירור יין האורז, הסאקי, בתוך כלי מעץ שבו גולות פלדה.

IMG_0545

 שמיעה

ולבסוף הוצגה טכנולוגיה של הפקת צליל באמצעות העברת היד על גבי משטח סיבי טקסטיל מתכתי.

כמה פשוט ככה נוגע ללב.

IMG_0544

רשמים ממילאנו: – COS אביב חדש

COS – יצרנית האפנה השוודית מפיקה הרבה פרוייקטים בתחומי הריהוט, ארכיטקטורה, מוזיקה ועוד, החורגים מגבולות האפנה.

cos2

בין השאר קיימה בעבר פרוייקטים עם האדריכל היפני סו פוגימוטו ועם סטודיו ננדו. השנה הניב שיתוף הפעולה עם סטודיו swine ((Super Wide Interdisciplinary New Explorers, מיצב רב חושי, שמוקם בתוך מבנה קולנוע ישן משנות השלושים, כמובן עם נגיעה יפנית עדינה.

cos3

האמנים של הסטודיו הם האדריכלית היפנית אזוסה מורקמי והאמן הבריטי אלכסנדר גרובס, שניהם בשנות הארבעים לחייהם, יצרו את האינסטליישן שנקרא אביב חדש – ,new spring בכמה דיסציפלינות בכוונה לקשר בין המסורתי לעולם הגלובלי.

במרכז המיצג צינורות המדמים צורה של עץ הדובדבן, הסאקורה היפני, אלא שבמקום שלכת של פרחים נובעות ממנו בועות בצבע חלבי, אשר מתגבשות ונושרות מטה. כאשר הן נוגעות בטקסטיל, הן מלטפות אותו וממשיכות על פניו. כשהן באות במגע עם כל דבר אחר: עור, עץ, מתכת הן מתפוצצות ונעלמות.

המיצג הדרמטי מלווה בתאורה ובמוזיקה מקורית. העבודה היא פרי מחקר ארוך בחומרים וטכנולוגיות והיא זכתה בפרס Milano Salone Award, Best Installation for Engagement, Italy

יפני באיטליה: שבוע העיצוב במילאנו

האירוע המרשים הזה מתרחש אחת לשנה במילאנו, עיר שכבר מיתגה את עצמה כמעצמת עיצוב, ריהוט ואביזרים לבית. מילאנו רוחשת עיצוב בהשפעת היריד הגדול בעולם, המתרחש בה בפעם ה-56. במהלך השבוע הוא פתוח לאנשי מקצוע בלבד ורק בסופ”ש הוא נפתח לקהל הרחב.

IMG_0844

את ההאנגרים העצומים, בשטח כולל של 270,000 מ”ר, פוקדים קרוב לחצי מליון מבקרים. כ-2,000 חברות מ-165 מדינות מציגות ביריד ובמקביל לתצוגת הרהיטים מתקיימות גם תערוכות לתאורה euroluce , ולריהוט משרדי workplace3.0, המתרחשות אחת לשנתיים.

IMG_0843

הביתן המעניין למעצבים מחת לגיל 35 – salonesatellite, אשר משמש להם כקן שיגור אל עולם העיצוב, הזכיר לי את צבע טרי, בכך שהיו כאן רעיונות מקוריים, לעיתים בוסריים ומאמץ גדול להתחיל לשחק במגרש המרכזי. אחת החוויות המיוחדות כאן היא גם הרבגוניות של ארצות המוצא והסיכוי הלא מבוטל לחשיפה ולהזנקה משמעותית לעבר קריירה בינלאומית.

IMG_0850

בשבוע העיצוב מתרחשים מאות אירועים, תערוכות, הרצאות ומסיבות, בכל רחבי מילאנו. כל רובע בעיר מארח ואוצר סוגים שונים של פעילות, גם בהתאם לאפיו. כך מתארחים ברובע למברטה, רובע המוסכים ביומיום, הסטודיו של האמנים הצעירים וגם המתחם הענק שהקימה איקאה וקיימה בו מסיבות מידי ערב.

רובע בררה שיכן את החברות היותר ממוסדות. אבן קיסר, שמבקשת להיות מזוהה עם יוקרה, שכרה ארמון, שבעבר שכן בו גם נפוליאון. חברות וסטודיו אחרים נכנסו לחללים שביומיום משמשים לחנויות, בתי מלון, מסעדות ואף לבתים פרטיים.

מדהים כמה אפשר לחוות בחמישה ימים, גם אם זוכרים שמרגע היציאה מהמלון עד לחזרה אליו עוברות כ-18 שעות ואותו מספר של ק”מ הליכה.

כמובן שמה שמשך אותי במיוחד היא הנקודה היפנית:)

IMG_0421

כחול לבן: צבע טרי

 

יריד האמנות צבע טרי, בוחר לעצמו מדי שנה מיקום מקורי. הפעם היה זה המוזיאון לטבע, באוניברסיטת תל אביב, שאמור להיפתח בעוד מספר חודשיםלצבע טרי, שהתחיל כיריד שחושף אמנים צעירים, נוסף בשנים האחרונות אח צעיר – עיצוב טרי, שמשתתפות בו גלריות לצד מוסדות עיצוב, גורמים מסחריים והרבה אמני עיצוב מוצר עצמאיים.

שמחתי לפגוש את בוגרי בתי הספר הגבוהים לעיצוב, שאינם מהססים להתנסות ולפתוח סדנאות, לייצר ולשווק את המוצרים שלהם:

אלון דודו – כבר משך את תשומת ליבי בעבר, משום שגם הוא מוצא יופי בחומר הפגום והפצוע. המוטו שמוביל אותו בעבודתו, משותף גם לסטודיו שליהשלמות שבחוסר השלמות. אלון עובד בעץ בשילוב טקסטורות שונות בחומרים מגוונים כמו עור ונחושת קוריאן ושיש. אלון יצר סדרת עבודות חדשות ליריד.

IMG_0332

סטודיו ויהי שני אמנים: קטרינה ברנד וצורי גוטליב, מעצבים גופי תאורה מפורניר ומעץ, ששילבתי כבר בעבר בעבודות עיצוב הפנים שלי. הם הציגו פרויקט שפיתחו בשיתוף פעולה עם גיל רואה, נגר אמן, שבית המלאכה שלו נמצא בשכנות לסטודיו.הקולקציה החדשה כוללת גופי תאורה שולחנים בחריטה מסורתית משאריות עץ, סיבית ו־MDF צבעוני.

IMG_0284

 קואופרטיב העיצוב הירושלמינוסד על ידי 8 מעצבים בוגרי בצלאל. ביריד הוצגו עבודות של דניאל נחמיאס, נועה ראזר, יעל ולוך, אלכס חייצקי ושנית אדם, חפצים ביתיים ורהיטים שונים, שבלטו בהם הצבעוניות וצורות השאולות מן הטבע שמזכירות יצורים חיים.

IMG_0290

IMG_0288

ראק אנד טאק – סטודיו לריהוט משרדי בקווים ובחומרים פשוטים, השואפים לתת מענה מרענן למשרד ולמשרד הביתי.

סטודיו מבוע לעיצוב גופי תאורה, של בני הזוג אביעד פטל ואפרת זפרן. הסגנונות שלהם שונים מאוד אחד מן השני. הוא בפורניר והיא בבטון.

סטודיו נגריא הציגו קולקציית רהיטי one piece המשלבים בין רדי־מייד לחדשנות.

IMG_0330

IMG_0329

סטודיו איתי בר און הציג שתי קולקציות תאורה חדשות, כל אחת עשויה  בטכנולוגיה שונה.

בתמונה: גופי תאורה מחומרים שונים

בתמונה: גופי תאורה מחומרים שונים

צחי נבו המשיך לשכלל את עיצוב המסכות הדקורטיביות שלו ובהשראת  הלוקיישן של צבע טרי, הן הוקדשו הפעם לדמויות בעלי חיים.

בצילום: המסכות של צחי נבו

בצילום: המסכות של צחי נבו

תערוכה: אדריכלות במידות קטנות

בשנים האחרונות אנחנו נדרשים להתגורר בחללים קטנים יותר. התערוכה הזו ממחישה שזה יכול להיות גם עניין של אידאולוגיה וחזון

בגלריה לאדריכלות זהזהזה בנמל תל אביב, שמורת טבע בפני עצמה, התקיימה בחדש פברואר תערוכתם של האדריכלים רוני אביצור ועופר רוסמן מסטודיו XS, כן, ממש כמו המידה הקטנה של הבגדים.

10

רוני ועפר שותפים למשרד שבאופן טבעי, בהיותו ממוקם בלב תל אביב, עוסק באדריכלות במידות קטנות ואף פיתחו שפה וגישה שמובילה את התכנון שלהם בסביבה האורבנית.

בניה ירוקה, לתפיסתם, היא לא רק שימוש בחומרים ירוקים – אלא גם לגור במרקם צפוף וחסכוני, לתפוס פחות שטח ולנסוע פחות.

התערוכה ראויה לציון, כי השנים האחרונות מעמתות אותנו עם הצורך להקטין את חללי המגורים שלנו – בין אם מסיבות כלכליות, מתוך רצון לגור קרוב למרכז ובין בעת מעבר לבית לגיל השלישי.

רבים מתלבטים בשאלת הקוטן ורואים בו עניין של כורח, או וויתור. התערוכה הזו ממחישה שזה יכול להיות גם עניין של אידאולוגיה וחזון.

בקטלוג התערוכה (הקטן) מופיע מילון מונחים קומפקטי ומדדextra small לבחינת מידת היעילות של הרכישה והתכנון במונחים של קוטן.

11

שלושה מתוך שבעה הרכיבים של המדד הם באחריות הדייר: קרבה למרכז, מ”ר לנפש ועלות למ”ר ואילו הארבעה האחרים באחריות המתכנן: השינוי המתבקש הוא בדפוס החשיבה הקונבנציונאלי בחלוקת החללים והמטרות לשמן נועדו, כך שייעשה שימוש בכל השטח כל הזמן.

באופן זה, יעשה המתכנן מאמץ לצמצם שטחים שמיועדים למעבר בלבד, לארוז ולאחסן אלמנטים זוללי מקום ונדירים בשימוש (שולחן אוכל לאירוח), לחפוף בין חללים ולהשתמש בהם ליותר מפונקציה אחת (משחקים בחלל הציבורי), ביותר מזמן אחד ביום (חדר עבודה בחדר שינה).

להדגמת כוונתם, תכננו האדריכלים רהיט לתצוגה, שאמור היה לענות לכל צרכי הריהוט בתערוכה: תצוגה, ישיבה, פודיום, חדר סמינרים ועוד וכינו אותו “הפיל הורוד”.

אין ספק שהפיל היה מונומנטלי בממדים המזעריים של הגלריה.

אוכל גורמה ועיצוב משימורים

לוף וסרדינים בליסבון: בקיץ האחרון אכלתי במסעדת Can the Can המומלצת, אוכל גורמה משימורים. מי מנחש ממה עשויים האלמנטים העיצוביים במקום?

בקיץ האחרון אכלתי במסעדת Can the Can אוכל גורמה משימורים, באיזור הכי יוקרתי של ליסבון.

כדי להסיר חשד שמא אני מתגעגעת לקונסרבים הצבאיים, המסעדה מומלצת במדריכים ובאתרי ביקורות מסעדות כמו Trip Advisor. הנה התפריט היצירתי שלה.

7

צריך לומר שהפורטוגלים שהיו אומה ימית התמחו ועדיין מיצרים שימורי דגים מעולים. אחרי הכל, גם קוויאר הוא סוג של שימורים.

אני התעניינתי בעיקר בעיצוב הפנים המסחרי של המסעדה והנה כמה תמונות המדברות בעד עצמן.

קופסאות שימורים הם החומר ממנו בנויים כל האלמנטים העיצוביים של המסעדה: על הקירות מדפי עץ עם תצוגה של שימורים נדירים וכלי-מטבח וינטג’ מפוזרים בשתי הקומות של החלל.

8

גם גופי התאורה הם מקופסאות שימורים ובתווך משתלשלת נברשת ענקית… נו איך לא – מקופסאות שימורים.

9

10

תערוכה מומלצת: בניין מקומי – אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי

חזרה אל הנוף העירוני שהולך ונעלם, מימי ראשית האדריכלות המודרנית בארץ ישראל.

במוזיאון ישראל, ירושלים, מוצגת מזה מספר חדשים, התערוכה- בניין מקומי: אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי.

בניין מקומי - אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי

בשנות העשרים החל בעולם הסגנון הבינלאומי, שבא לתת מענה לצרכים של בנייה עממית והמונית, לאחר מלחמת העולם הראשונה. סגנון הבאוהאוס הוא פרק באותה תקופה.

בניין מקומי - אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי

הסגנון האדריכלי הוא במהותו פונקציונלי ונעדר אורנמנטיקה (עיטורים) מיותרת. יש בו מסרים חברתיים ותרבותיים, שהתאימו במיוחד להתפתחותן של הערים ירושלים, תל אביב וחיפה בשנות הקמתן ומיד לאחר קום המדינה. הוא תואם לערכים הסוציאליסטיים בבניית האומה והצורך לבנות מהר ובזול לעלייה הנרחבת.

בניין מקומי - אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי

שמונים בניינים, מעונות עובדים, שיכונים, בנייני ציבור בעיר ובקיבוץ, של אדריכלי ראשית הישוב, מתועדים בצילום, תכניות, חתכים והקסונומטריה (תלת מימד) ובכך תורמים לניתוח אדריכלי של התקופה.

מאפיין במיוחד הוא הממשק בין החלל הציבורי לחלל הפרטי, המתאים לתפיסות החברתיות של התקופה. הרחוב המקורה, המרפסות הממשיכות את פנים הדירה אל החוץ, פרופורציות אנושיות והומוגניותגושי הבניינים. כל אלה הולכים ונעלמים מהנוף העירוני העכשווי.

בניין מקומי - אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי

בניין מקומי: אדריכלות מודרנית בימי המנדט הבריטי. אוצר: אורן שגיב. התערוכה מבוססת על אחד הפרקים של ספר, בעריכת עדה כרמי מלמד ודן פרייס, שמסכם 25 שנות מחקר על ראשית האדריכלות המודרנית בארץ ישראל.

באוהאוס #הכל עיצוב

מוזיאון תל אביב מציג מאז אוקטובר תערוכה שנאצרה על ידי יולנטה קוגלר ממוזיאון ויטרה לעיצוב.

התערוכה, הנודדת בין מוזיאונים שונים בעולם, פרי יוזמה של המוזיאון, גוף נפרד אך צמוד למפעל השויצרי Vitra ,

האחראי למספר לא מבוטל של יצירות ריהוט קלסיות. אחת מהספונסריות היא קרן איקאה החולקת את האידאולוגיה של הבאוהאוס, להפוך את העיצוב הטוב, לדמוקרטי ונגיש לכל.

התערוכה היא יותר עדות היסטורית לתקופה ולמפעל חינוכי וחברתי שחרף ימיו הקצרים (1915-1933) הטביע את חותמו על האדריכלות והעיצוב של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת. אמנים חשובים כוסילי קנדינסקי ,יוהאנס איטן, פאול קליי, אוסקר שלמר, לזלו מוהולי-נאג’, הרברט באייר, יוזף אלברס, הנס מאייר, לודוויג מיס ון-דר-רוהה, היו בין מוריו.

בית הספר פעל בשיטת הסדנה והעניק חשיבות לשילוב שבין אמנות לאמנות שימושית, צילום, קולנוע ותאטרון. הוא נסגר עם עליית הנאצים ב-1933 ומרבית האמנים שיצרו בו, הגרו לארה”ב.

בתערוכה מוצגת, בין השאר, סביבת המגורים כפי שעיצבו אותה כמה מהמורים אשר התגוררו בקמפוס וזה כמובן מה שעניין אותי במיוחד. איך נראה Form Follows Function , של מי שהגה את הקונספט.

מסתבר שבניגוד לדעה הרווחת, הבאוהאוס איננו רק מבנים של העיר הלבנה, מינימליסטים וריקים מחפצים. בתמונה: חדרו של מייסד בית הספר, שופע חפצים שהאדם העירוני, המשכיל, צריך בכדי להרגיש בנוח.

הכל עיצוב2

(מקור אתר מוזיאון תל אביב)אדריאן זאואר, מגורי מנהל הבאוהאוס ולטר גרופיוס, 2015 , עיבוד דיגיטלי של תצלום צבע (אגפא) מ-1926 או 1927 שנמצא בארכיון באוהאוס, ברלין

בתמונה: עוד מעשה של הקבוצה – ליצר מודלים של דיור פשוט וזול וריהוט פונקציונלי וקל להכנה עצמית

הכל עיצוב3

(מקור אתר מוזיאון תל אביב)

ולטר גרופיוס, מייסד בית הספר כתב בעקרונות הייצור של הבאוהאוס (1926)

“הבאוהאוס מבקש לתמוך בקידום ופיתוח של תנאי הדיור העכשוויים, החל בכלי הבית הפשוטים וכלה ביצירות הדיור ובבניין השלם, מתוך הכרה שיחידות הדיור וכלי הבית חייבים להתייחס אלה לאלה באורח נושא משמעות …כדי לעצב כל פריט כך שיתפקד כהלכה – ויהיה זה כלי שולחן, כיסא או בית – נחוץ קודם כל ללמוד את מהותו כמכשיר, שנועד לשרת את מטרתו באופן מיטבי – כלומר, למלא ביעילות את הפונקציה שלו להיות עמיד, זול ו”יפה”.

… ואין כאן עניין של פרפראות, או של פרופיל אורנמנטלי; אלה, למען האמת, משבשים את צרתו הבהירה, מאחר שאינם מוצדקים מבחינה פונקציונלית.”

חוויות מעוצבות

זהו הבלוג הראשון   בסדרת הבלוגים בהם אני פותחת, אשר ילוו אותי למחוזות בהם אני מבקרת בארץ ובחו”ל, הבאים יותר מכל לשתף את הקוראים בדרך התבוננות שלי על דברים.

קרא עוד

בית המידות, לילינבלום 23, תל אביב‎‎

איזה מקום יפה! הערב התקיימה כאן השקת ספר השירה של דיתי רונן. לא הכרתי את הבית המופלא הזה. עשו כאן עבודה של שימור ההתיישנות שאין דברים כאלה. החל מהצבע המתקלף על הקירות, ארגזי התריס של פעם שמשתלשלים מהם וילונות מרושלים , שבכות מתכת ורצפת טרצו של שומדבר. יפה

קרא עוד
צור קשר
close slider

    אם גם אתם אנשים מיוחדים, עם עולם פנימי עשיר, ידע תרבותי, ראיתם עולם ואתם מחפשים עיצובים לא שיגרתיים שיבטאו אתכם – בואו נישאר בקשר!

      Call Now Button