לבן זה לא פרקטי

בסוף השבוע האחרון, עת טבלנו בלבן של שבועות, נזכרתי בשני בתים, אשר עוצבו על יד Axel Vervoordt לדמויות מפורסמות, והמשותף להם הוא הצבע הלבן הדומיננטי.

עיצוב לבן מעורר תמיד דיון לא כל כך מעניין: עד כמה עיצוב בלבן הוא קר לדעת אחדים, ועד כמה הוא פרקטי. אז על השאלה השניה אין לי מה להגיד. אם אתם לא מוכנים לעשות הקרבה בשביל העיצוב שלכם, הרי שהוא לא ראוי לכם ואתם לא ראויים לו. כמה רחוק תרצו ללכת עם ההחלטה הפרקטית, זו כבר בחירה שלכם. 

הוא סוחר עתיקות, גלריסט ומעצב פנים שמעצב בתים ודירות של סלבריטאים באירופה ובארה”ב, שחקנים, ספורטאים, מעצבים.

אקסל ורוורדט החל לאסוף עתיקות כתחביב עוד בהיותו נער וב- 1960 הפך לסוחר אמנות ועתיקות. הוא ואשתו נסעו לירידי עתיקות ברחבי העולם והתשוקה המשותפת לפנים וריהוט לבית הורחבה והפכה לעסק עיצובי מצליח. עבודתו של ורוורדט מוקירה את העבר וההווה, ויוצרת סביבות שנראות יחודיות. עינו החדה באה לידי ביטוי באחוזת ואן-גרוונווזל מהמאה ה -12 בבלגיה שם הוא מתגורר. הטירה ממוקמת בפארק בן 62 דונם מוקף בפרדסים עצומים, ששוקם על ידו בשנות השמונים. חללים היסטוריים משתלבים בעבודתו, כשהוא מגדיר את הישן ביחס לאסתטיקה מודרנית.

נתקלתי בו לראשונה דרך ספר מופלא שהוציא על ה-wabi-sabi

מסעותיו לאסיה והאמונה שלו בוואבי-סאבי, פילוסופיה יפנית עתיקה שמאדירה את חוסר השלמות, שלימד אותי להסתכל על ה wabi-sabi כאמנות בעיניים אירופאיות וליפול שבי בקסמי איש האשכולות המעניין הזה. הוא הסתובב ביפן עם צלם יפני והביא את כל אותם חללים, חפצי אמנות, טקסטורות מצולמות ביד אמן בלתי רגילה.

הסיבה שבחרתי לכתוב על אקסל ורוורדט בסמוך לחג השבועות הם שני בתים מאוד מפורסמים ומאוד לבנים שהוא עיצב.

אני מתנצלת מראש שאלה לא בתים מציאותיים לא עבורי ולא עבור מי שקורא אותי. אלו בתי עשירים ומפורסמים, שכנראה לא נוזמן אליהם ובוודאי שלא יהיה לנו אחד כזה משלנו. אבל זה לא צריך להפריע לנו להעריך את האסתטיקה. דווקא האנשים האלה, שיש להם כל מה שירצו, בוחרים במשמעת מרשימה ב”ריק” כאידיאל אסתטי ובלבן האבסולוטי. זו לא גחמה חד פעמית. זה הבית. ריק על סף הנזירי. לא בכדי, שני הבתים שייכים למעצבים בעלי טעם מובחר, אשר הפקידו את עיצוב הפנים בידי אקסל וורורדט. הבית הראשון במיאמי היה שייך למעצב האפנה קלוין קליין.

Photography by Douglas Elliman Real Estate

ב-2017 פורסם כי הבית יצא למכירה. הייתה זו הזדמנות לקבל תמונות פנים של הבית, אשר מאז שרכש אותו ב-1999 מיעט קליין לחשוף את פרטיותו, למעט פעם אחת שצולם לעיתון וניטי פייר.

Photography by Douglas Elliman Real Estate

זהו בית שחרף גודלו (כ-540 מ”ר, בריכה אינסופית וחוף פרטי) כולל “רק” 5 חדרי שינה ו-7 חדרי רחצה. הבית נבנה ב-1929 ונרכש כאמור כשבעה עשורים אח”כ על ידי המעצב הנודע. התוצאה היא בית לבן וריק, מואר באור טבעי, זרוע מעט מאוד רהיטים פשוטים למראה, רהיטי עץ חשוף ושחוק, קירות חשופים כמעט לגמרי ורק מעט מוצגים ארכיאולוגיים מונחים אקראית בחדרים. הבית הוצע למכירה ב-16 מליון דולר. אומרים “לא כל הנוצץ זהב” אבל גם ההיפך נכון: האיכויות הללו מקורן בחמרים טבעיים, פרטי ריהוט ואמנות עתיקים ולא כל מה שנראה פשוט- מחירו נמוך.

בעוד הבית של קליין נמכר ב-13.2 מיליון דולר בסופו של דבר, בבית השני הושקעו 60 מיליון.  

 

גם על הבית השני, אף שהוא שייך למשפחה של מפורסמים, שמרבים לחשוף את חייהם הפרטיים, היה דיון בין בני הזוג אם ומתי להכניס את מציצני העולם פנימה. מדובר בביתם של קיניה ווסט וקים קרדשיאן. הוא צייץ עם כמה תמונות בטוויטר והיא בתשובה הכניסה את הצלם של ווג לראיון חושפני במסדרונותיו הלבנים של הבית. 

הנה הסיור של ווג עם 73 שאלות שמוצגות לקים. אל תאבדו את הריכוז אנחנו פה בשביל לראות את הבית ותחזרו הנה אחרי הריאיון.

המגזין Architecture Digest  הגדיר אותו כבית המקדים את זמנו. אקסל מעצב לסלבריטאים לעיתים קרובות וכאן היה שיתוף פעולה של קיניה, שבנוסף להיותו ראפר, הוא גם מעצב וגם מתכנן אדריכלות.

קיניה ווסט אומר “הבית הזה הוא 90% אקסל” אך עוד אמנים ומעצבים מעורבים במה שנמצא בבית; האדריכל המינימליסטי קלאודיו סילבסטרין עיצב את חדר האמבטיה הענקי, אגרטלי קרמיקה במטבח הם של של שירו צוג’ימורה. וינסנט ואן דויסן עזר לרהט את הסלון ואת חדרי השינה של הילדים. ואדריכל הנוף פיטר ווירץ, פיקח על תכנון הגני

עוד תמונות פנים מאוד לבנות עם ארבעה ילדים. נכון, הם לא מנקים את הבית בעצמם, אבל היי רובינו לא מנקים את הבית בעצמינו גם בלי שיהיה לנו בית כזה לבן.

למרות הפרדוקס לדון במינימליזם בהקשר לאחד הזוגות העשירים בעולם, בפרספקטיבה היסטורית קושרים אימוץ גישות עיצוב מינימליסטיות במשברים כלכליים. המודרניזם בתחילת-אמצע המאה ה-20 “דלות החומר” והמינימליזם של המאה הנוכחית קשורים גם כן במשברים הכלכליים. כנראה עוד ניתקל בו בהמשך למשבר הקורונה. המינימליזם של ורוורדט, כאשר הוא משולב בעתיקות וחמרים טבעיים הוא חם ואנושי יותר ופחות מעייף. כך נראה ביתו באחוזה מהמאה ה-12

ועכשיו, אליכם קוראים יקרים – אם אתם רוצים בית משופץ, יפה ומעוצב עד החג הקרוב – זה הזמן להתחיל בעבודה! פנו אלי במהרה, ונתחיל לעבוד:

לקבלת הצעת מחיר לפגישת יעוץ הרשמו כאן

זה אולי הזמן יותר להקשיב ופחות לדבר

הצד המואר של הימים האחרונים הוא שהם קוראים לנו לשוב למסלול הצניעות,
הפשטות, הניקיון, החברות וההתחשבות, קבלת השונה והלא מושלם, שימור הדברים היקרים לנו והשלמה עם תהליכים טבעיים. 

שלום ידידים שלי,

זה אולי הזמן יותר להקשיב ופחות לדבר, כמאמר הנביא לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא-יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא עמוס ה’, י”ג

הצד המואר של הימים האחרונים הוא שהם קוראים לנו לשוב למסלול הצניעות, הפשטות, הניקיון, החברות וההתחשבות, קבלת השונה והלא מושלם, שימור הדברים היקרים לנו והשלמה עם תהליכים טבעיים.

כל אלה הם ערכים של הwabi-sabi –, דרך החיים שמלמדת אותנו הפילוסופיה המושתתת על ערכי הזן היפני. אולם, אלו הם ערכים לחלוטין אוניברסליים וכדאי שנחזור ונאמץ אותם, אף אם נדמה שקצב החיים המודרניים, הרעש התקשורתי, אסונות אקולוגיים, כוחות כלכליים ופוליטיים השכיחו אותם מאתנו.

“נראה שאנחנו נכנסים להסגר צריכה, בו נלמד איך להיות מאושרים פשוט עם שמלה פשוטה, לגלות מחדש פייבוריטים ישנים שבבעלותנו, לקרוא ספר שנשכח ולבשל המון כדי להפוך את החיים ליפים”

כך התבטאה כוהנת הטרנד לי אדלקוט השבוע במגזין Dezeen. לשמוע זאת ממי שחיזוי טרנדים הוא פרנסתה, מחייב הקשבה. ” ההשפעה של ההתפרצות תאלץ אותנו להאט את הקצב, לסרב לטוס במטוסים, לעבוד מבתינו, לבלות רק בקרב חברים קרובים או משפחה.. ”

ההכרה הזו מצויה בעקרונות הוואבי סאבי.

ניקיון

מי מאתנו שלא נמנה על המקצועות החיוניים, ימצא את עצמו עכשיו בבית עם משפחתו ויחזור להעריך את החשיבות שבטיפוח מקום המגורים. בית הוא המקום הבטוח שלנו והוא צריך להיות גם המקום הבריא, זה שגורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו ועם משפחתנו.

מדובר באותנטיות ולא בראוותנות, בצמצום וניקוי עודפים שנקנו על ידנו ללא צורך ועכשיו הם מצטברים בבית, גודשים את שטחי האחסון, מונחים במעברים. זה בלוא הכי הזמן בשנה שאנו נדרשים לניקיון לקראת הפסח, אז השתמשו בהזדמנות למיין ולשמור את החשוב לכם והנוגע ביותר ללבכם. תחזרו להעריך את החפצים בעלי המשמעות לחייכם ולהיפרד מאלו שאינם כאלה.

ניקיון אביב הוא עניין נפשי ורגשי ולא קשור רק למצוות. בזן הניקיון הוא טכס מדיטטיבי. ניקיון הסביבה הוא ניקיון המוח. החפצים משופשפים וממורקים מרוב ניקיונות. עדיף להשתמש בחמרי ניקוי טבעיים סודה חומץ סודה לשתיה, מי לימון ומלח. שמן זית לשימון עץ. 

תיקון, מיחזור ו-'עשה זאת בעצמך'

עוד עיקרון של דרך החיים וואבי סאבי הוא עיקרון קיימות, אשר קצב החיים המודרני השכיח מאיתנו. בניסיון לאמץ פרקטיקות ישנות שנשכחו מאיתנו, ניקח את הזמן לעבור על החפצים, הבגדים, כלי האוכל ולראות אילו מהם יכולים עוד להיות ראויים לשימוש ואילו נוכל לתקן. המראה הפרום והקרוע כביכול באקראי כבר נמצא איתנו כמה שנים, אבל אולי נוכל לחזור ולתפור, לסרוג, לרקום, לנגר, להכין את האמנות שלנו? 

ביקורתיות וקבלת השונה

השהיה בבית בקרבת בני המשפחה תזכיר לנו את הטוב שבקרבה. הוואבי סאבי מלמד אותנו לקבל את הלא מושלם. להבין שהשונה הוא דווקא מעניין יותר ומקורי. אם נסיר את השיפוטיות וניקח את הזמן לקבל את השונות נגלה הרבה דברים בעלי ערך שלא ידענו על עצמנו ועל האחרים. הורדת הביקורתיות תתן לנו אנרגיה ליהנות מהם. 

אוכל אותנטי

נרגע, מבטיחים לנו שלא יהיה מחסור ואין כרגע סיבה לפקפק בכך. נחזור לבשל בבית, אוכל טבעי ואיטי. נחזור להעריך את הדברים הפשוטים ביותר בחיים ולהשתמש בהם כדי לעורר את חושינו. נאכל ביחד, נחזיר את היכולת לשוחח. 

שקט

רעש הוא מפגע, מוציא מריכוז, פוגע בבריאות. הבית צריך להיות מפלט מרעש. ישנם גם רעשים בתוך הבית המטבח הוא החדר הרועש ביותר בבית. המטרה היא להביא רעשים טובים לתוך הבית כמו גשם על החלון או משב רוח ולהפחית רעשים של מכונות, מכשירי חשמל, טלויזיה, מוזיקה רועשת ודיבור קולני.

 

ולבסוף, דרוש גם להגביר את עוצמת השקט מכל מה שהרגילו אותנו הרשתות החברתיות והתקשורת. 


ונמשיך לשמור על קשר!
בימים אלה אני פותחת במהלך ייעוץ ותכנון מרחוק. ברור שבתקופה הנוכחית קשה לקבל החלטות הכרוכות בהוצאות כספיות. מאידך, אם אנחנו יושבים בבית, דווקא יש לנו זמן לתכנון.
אשמח לסייע לכם לעשות זאת!

לתאום פגישת ייעוץ טלפונית ללא תשלום >>>

האם נוכל לקבל את ‘חלף עם הרוח’ בחזרה בבקשה?

אחד הכוכבים הראשיים בסרט “פרזיטים” זוכה האוסקר השנה בארבע קטגוריות, ביניהן לסרט הטוב ביותר של הבמאי הדרום קוריאני ג’ון בונג הו, הוא ביתה של משפחת פארק אליו נכנסים הפרזיטים. התסריט מספר, כי נרכש מבעליו הראשונים, אדריכל בדיוני בשם נמוגונג הייאנג’ה, אשר תכנן אותו לעצמו. מאוחר יותר נבין כי לכל פרט אדריכלי יש גם משמעות בעלילה ובבימוי. 

שלום חברים,

אני אסתי דינור בעלת סטודיו ואבי סאבי לעיצוב פנים באסתטיקה יפנית. יוצרת חללים שקטים, נקיים, מרווחים בחומרים טבעיים ובתאורה מרגיעה. אני מביאה איתי לעבודה ארגז כלים של ערכי תרבות, התבוננות בבני אדם ואורחותיהם, רגש ואינטואיציה. עשרות שנים עבדתי לצד אמנים בעולם התרבות, עד שפניתי ליצירה עצמאית. אני סופגת השראה ליצירה בכל מקום. בטבע, בנוף האורבני, בתערוכות, ספרים, תאטרון וקולנוע. טקס האוסקר לפני שבועיים והסערה שעוררה הבחירה בסרט דובר קוריאנית לסרט הטוב ביותר, היוו טריגר להיזכר בתחושת ההתפעלות שהוא עורר בי, בעיקר בזכות עיצוב הבית, הלוקיישן העיקרי לצילומים וציר מרכזי בעלילה.

אני בעלת ידע תרבותי רב שנים, אותו אני ממשיכה לפתח באמצעות עניין ולימוד. כל המטען הזה זמין למי שבוחר לעבוד איתי, כערך מוסף המוטמע לתוך עבודת עיצוב הבית. השראה, עניין, מקוריות, התבוננות לא שגרתית ופתרונות יצירתיים הם מה שתקבלו כשתעבדו איתי על עיצוב החלל הביתי, העסק או המשרד שלכם. אם אתם אנשים מיוחדים שפתוחים לחדש ולחדשני, לצד השענות על מה שנותן לנו הטבע ומה שהשאיר לנו העבר, קבעו אתי פגישת ייעוץ.

לא תצטערו!

לפרטים וליצירת קשר:

אות “מבקר הקולנוע הנאור” מוענק השבוע לנשיא ארה”ב דונאלד טרמפ, על הביקורת נגד הבחירה בסרטו של ג’ון בונג הו הדרום-קוריאני “פרזיטים” בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר.

http://bit.ly/2upChCC (ביקורת של טרמפ)

זו הפעם הראשונה בה סרט שאינו דובר אנגלית זוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ובעוד שלושה פרסים: הבמאי, התסריט והסרט הבינלאומי הטוב ביותר. אכן, ג’ון בונג הו מספק סיבה טובה לקנאתו של טראמפ.

הייתי לאחרונה בדרום קוריאה וראיתי באיזו רצינות ועוצמה משקיעה המדינה הזו בקולנוע. בעיר בוסאן, השנייה בגודלה אחרי סיאול, התקיים פסטיבל סרטים בינלאומי, וב-2011 הוקם כאן מבנה אדריכלי כדי לארח את הפסטיבל. משרד האדריכלים Coop Himmelblau האוסטרי הוזמן לבנות את Busan Cinema Center  בעלות של 150 מליון דולר. הבניין מככב בספר השיאים של גינס בזכות מפתח הגג הרחב ביותר ללא עמודים – 163 מ’.

מרכז הקולנוע בבוסאן אדריכלים Coop Himmelblau.

בעיר פזורות עדויות נוספות להיותה המארחת של פסטיבל הסרטים החשוב בדרום אסיה.

ב-5 בפברואר, בטקס האוסקר, הפך הסרט “פרזיטים”  לסרט הקוריאני הראשון, שהכניס סכום של 200 מיליון דולר עד כה. עלילת הסרט עוסקת בפער החברתי בקוריאה ומתארת את משפחת קים, הענייה, שמצליחה להתקבל לעבודה אצל משפחת פארק האמידה, לאחר שהבן קי-וו מזייף כמה מסמכים ומתחיל באופן שיטתי להיפטר מעובדיהם האחרים של הפארקים. ומבלי לעשות עוד ספוילר, מכאן מתפתחת עלילה מופרעת, שמגיעה לסיום דרמטי, כאשר נוצרים יחסים סימביוטיים בין המעסיקים העשירים למועסקים העניים ונשאלת השאלה מי מהם הם למעשה הפרזיטים.

אבל, הסיבה שבגללה אני כותבת על הסרט בניוזלטר שנושאו אדריכלות ועיצוב פנים, היא שאחד הכוכבים הראשיים בסרט הוא הבית אליו נכנסים הפרזיטים, ביתה של משפחת פארק. התסריט מספר כי נרכש מבעליו הראשונים, אדריכל בדיוני בשם נמוגונג הייאנג’ה, אשר תכנן אותו לעצמו. מאוחר יותר נבין כי לכל פרט אדריכלי יש גם משמעות בעלילה ובבימוי.

צפיתי בסרט עם ידידה אדריכלית ושתינו התלהבנו מהעיצוב של הבית, אחד הלוקיישנים המדהימים ביותר בקולנוע. במקביל ישנן גם סצנות בהן נראה ביתה הדל של משפחת קים, המצוי כמעט כולו מתחת למפלס הרחוב ובבוא הגשם הוא מוצף יחד עם כל השכונה. ברור ששני הבתים מוצגים כקונטרסט, המסמל את הפער החברתי שהוא לב ליבו של הסרט.

RESERVEDPhoto: ⓒ 2019 CJ ENM CORPORATION, BARUNSON E&A ALL RIGHTS 

הדמיה של בית פרק 

עניין אותי מי בנה ועיצב את בית האדריכל והסתבר לי (כפרט שאינו ידוע גם לרוב הצופים האחרים) ששני הבתים אינם בניינים מציאותיים וכי נבנו במיוחד על הסט באולפן הצילומים בג’ויאנג סיטי הסמוכה לסאול. כעת, לאחר הזכייה מתכוונים ברשות המקומית לשחזר את אתר הצילומים לצרכי תיירות.

למעשה, אפילו אין זה בניין אחד אלא ארבעה סטים שונים. הצילום נעשה בנפרד, לעיתים עם מסכים ירוקים והחיבור ביניהם הוא בעריכה.

את התכנון העקרוני נתן הבמאי ג’ון בונג הו. ככל הידוע ליוה אותו אדריכל (אמיתי) ויוצרו תכניות והדמיות שליוו את התסריט. הנה סרטון המראה את תכנית ומודל הבית:

https://www.youtube.com/watch?v=vvdpE1YSzYg

והנה ההדמיה:

.Photo: ⓒ 2019 CJ ENM CORPORATION, BARUNSON E&A ALL RIGHTS RESERVED

https://www.indiewire.com/2019/10/parasite-house-set-design-bong-joon-ho-1202185829/

 

האתגר שהעמיד למעצב ההפקה לי הא-ג’וןLee Ha Jun לא היה רק ליצור תפאורה יפהפה מבחינה ויזואלית, כיאה לביתו של אדריכל, אלא גם לעמוד בדרישות של הצילום, הקומפוזיציות ובניית הדמויות שלו. הוא נהנה לשמוע כי הבמאים בחבר המושבעים של פסטיבל קאן השנה – שכלל את אלחנדרו גונזלס אינריטו, יורגוסלנתימוס וקלי רייכארדט – כולם היו משוכנעים שהסרט התרחש בבית אמיתי.

בראיון עמו אמר המעצב הא-ג’ון:

“מכיוון שהבית של מר פארק נבנה על ידי אדריכל בסיפור, לא היה קל למצוא את הגישה הנכונה לעיצוב הבית . אני לא אדריכל, ואני חושב שיש הבדל בין איך אדריכל מדמיין חלל ואיך רואה אותו מעצב תפאורה. אנו מתעדפים זוויות של מצלמות, בזמן שאדריכלים בונים חללים, שאנשים יוכלו לחיות בהם. לכן אני חושב שהגישה שונה מאוד.

http://inreviewonline.com/

 

למשל, הסלון מעוצב כאשר הישיבה היא אל מול החלון, על מנת שניתן יהיה לצפות בגן כמו במסך טלוויזיה. יש חלון רחב אחד וספה ישרה שמתאימה לפונקציה ואין טלויזיה. אפשר לדמיין את צורת החשיבה של האדריכל. או שבחלל הפנים תוכננו  חדרים רחבים ועמוקים יותר מאשר גבוהים ביחס הגובה 2.35:1 המתאים לצילומים.”

https://mymodernmet.com/parasite-production-design-home/

 

זה כמו יקום עצמאי. לכל הדמויות יש חללים שהם משתלטים ומסתננים אליהם וגם פתחים  סודיים שהם לא מכירים.”

הסט מתוכנן לענות לצרכים ספציפיים של העלילה, לזויות הצילום או המסלולים שעוברות הדמויות אל מול המצלמה. לדוגמה: אם מישהו נכנס, אדם אחר היה צריך להסתתר מאחורי פינה. אז מערכות היחסים המרחביות הבסיסיות הללו בין הדמויות כבר נוצרו. גרם המדרגות הוא אחד המרכיבים הוויזואליים העיקריים בסרט זה. הבמאי בונג היה מדויק מאוד בדרישתו שהכל צריך להמשיך לרדת מלמעלה למטה גם בתוך הבית וגם בצילומי החוץ יש חשיבות ויזואלית וסימבולית לגבוה ונמוך ולזרימה שבינהם. 

Photo: ⓒ 2019 CJ ENM CORPORATION, BARUNSON E&A ALL RIGHTS RESERVED

http://neatlyarrangedrubbish.com/

 

לגרם המדרגות יש חשיבות ויזואלית וסמבולית בתסריט:

“בשני הבתים השתמשנו למעשה בתאורה טבעית. את החלונות עיצבו בהתאם לצרכי התאורה של הצלמים. כיוון השמש היה נקודת חשיבה מכרעת בזמן שחיפשנו מגרשים בחוץ” הסביר  הצלם הראשי הונג קיונג-פי “היינו צריכים לזכור את מיקום השמש בזמן הרצוי לצילומים  ולקבוע את מיקומם וגדליהם של החלונות בהתאם.”

לא השתמשנו בהרבה צבעים לבית של מר פארק. עבור פנים השתמשנו בעיקר בעץ כהה ובחומרים עם גוון אפור, כדי להבליט את הניגודיות שלו עם החוץ, והצבנו תאורה בגוון צהוב ליצירת אווירה מתוחכמת וחמה.

Photo: ⓒ 2019 CJ ENM CORPORATION, BARUNSON E&A ALL RIGHTS RESERVED

קיר תצוגת הכלים היקרים. במרכזו הירידה למרתף, הנראה כמו פה פעור.

האביזרים בבית לא רק נראים יקרים, הם באמת יקרים. כל הריהוט יוצר במיוחד. גם יצירות האמנות של אמנים דרום קוראנים ידועים שנרכשו בעלות של כמעט 200,000 $. תמונה של יער עשוי רשת תיל מפלדת אל חלד מסדרת “מאיה” של האמן הקוריאני Seung-mo Park תלויה על קיר אחד בסלון ויצירה אחרת שלו, “אמנות החתולים” תלויה בקומה השנייה. שולחן האוכל מוערך בסכום של 22,000 $ פח האשפה עלה $2,300. זה לא סתם לזרוק כסף לפח. יש לו תפקיד בצילומים.

Seung-mo Photo:ⓒ 2019 CJ ENM CORPORATION, BARUNSON E&A ALL RIGHTS RESERVED

אמנות החתולים של האמן  Seung-mo

 

Photo: ⓒ 2019 CJ ENM CORPORATION, BARUNSON E&A ALL RIGHTS RESERVED

שלחן האוכל. כל הרהיטים נבנו במיוחד לסט.


“ביתם השיקי, המרוהט בטוב טעם, מואר בצורה מושלמת מציב את הבמה כך שהטוויסט האפי כל כך טוב,” אומר בונג, “כי בדרך כלל בתים אמורים להרגיש מאוד ארציים, נעימים ונוחים. וכשזה מאוים, זה הרגע שאנחנו מרגישים הכי הרבה משהו אפל אורב בבית, משהו שמניע את העלילה למקום בלתי צפוי לחלוטין.”

גם דירת המרתף למחצה של משפחת קים הענייה והרחוב בו היא נמצאת נבנו על הסט, מתוך הכרח לצלם את סצנות ההצפה. הא ג’ון ביקר וצילם בכמה כפרים ועיירות נטושות בדרום קוריאה, שהיו מועדות להריסה, כדי להעתיק פרטים.

“הסתובבנו ומצאנו דלתות רעפים, חלונות, שערים, ארובות, קווי חשמל וכדומה. לקח חודשים רק למצוא את החומרים כדי להשיג  מראה רחוב אותנטי. המרקמים מחוספסים והחלל צפוף יותר בהשוואה לבית העשיר. רציתי להראות את הצפיפות ההולכת וגוברת שמשקפת את ההבדל המעמדי בין אזורים מוגבהים לתחתונים ככל שהמראה משתנה מהבית העשיר לשכונת המרתף למחצה. בניגוד לבית העשיר, שכונת המרתף למחצה של קייטק צבעונית יותר, אך שוב, צמצמנו ככל האפשר את גווני הצבעים כך שלא נשמע צליל מסוים. מכיוון שהסיפור הוא על עשירים ועניים, ברור שזו הגישה שהיינו צריכים לנקוט בכל הקשור לעיצוב הצליל והתאורה.”

משהתוודענו למאמץ ולמורכבות של תכנון הקמת ועיצוב הבית על הסט, פלא שהסרט פרזיטים  לא קיבל גם את פרס האוסקר לעיצוב התפאורה הטוב ביותר.


מקורות:

Building the ‘Parasite’ House: How Bong Joon Ho and His Team Made the Year’s Best Set

Filmmaker Toolkit EditorChris O’FaltOct 29, 2019 1:30 pm @https://twitter.com/cofalt/

https://www.indiewire.com/2019/10/parasite-house-set-design-bong-joon-ho-1202185829/

Inside the House From Bong Joon Ho’s Parasit By Rachel Wallace October 31, 2019

https://www.architecturaldigest.com/story/bong-joon-ho-parasite-movie-set-design-interview

Why the Film ‘Parasite’ Built a Lavish Home Completely From Scratch By Sara Barnes on February 14, 2020

https://mymodernmet.com/parasite-production-design-home/

Neatly Arranged RubbishRob’s (mostly) Asian movie blog.

http://neatlyarrangedrubbish.com/parasite-bong-joon-ho-south-korea-2019/

ועכשיו, אליכם קוראים יקרים – אם אתם רוצים בית משופץ, יפה ומעוצב עד הקיץ הקרוב זה הזמן להתחיל בעבודה! פנו אלי במהרה, ונתחיל לעבוד:

לקבלת הצעת מחיר לפגישת יעוץ הרשמו כאן

צבע האינדיגו – “הכחול של יפן”

האינדיגו הוא צבע המופק באופן טבעי לחלוטין מצמחים ומתקשר למגמות עכשוויות של קיימות באדריכלות ובעיצוב הפנים. הבריטים שסחרו עם יפן במאה ה-19 התרשמו מצבע האינדיגו הנפוץ וכינו אותו “כחול יפן”.

כבכל סוף שנה, התפרסמה בדצמבר 2019 הבחירה של מכון הצבעים Penton לצבע השנה 2020. באופן מפתיע, נבחר השנה צבע PANTONE 19-4052 כחול קלאסי סולידי מאוד. היה זה לאחר רצף של שנים בהן הצבע הנבחר ביטא משהו מקורי ושונה. המסורת של מכון הצבעים להכריז על צבע שנתי החלה לפני כ-20 שנה, בתחילת שנות האלפיים. הצבע השנתי הראשון נבחר לפני כעשרים שנה, על סף תחילת המילניום ועל רקע החששות מפני התחזיות האפוקליפטיות של באג אלפיים. גם אז נבחר צבע תכלכל ומרגיע Cerulean לפתוח את המילניום.

“הצבע הכחול מדגיש אמינות וקביעות, כל התכונות הנחוצות בקצב המהיר של העולם הנוכחי. צבע זה משרה ביטחון גם מפני שהוא מזכיר לכל כך הרבה אנשים את צבע השמיים ברדת הערב. זה מרגיע, אבל גם מעורר מחשבה וציפייה”, אמרה סמנכ”ל פנטון לורי פרסמן. הגוון הוא חסר מגדר וחסר עונות, מה שהופך אותו לנגיש לכולם.

ההכרזה של פנטון מתקשרת לחזרה ההדרגתית של עיצוב הפנים לסגנונות קלסיים ושמרניים עם טוויסט חדש. כחלק ממסע הפרסום השיווקי שלה, שיתפה החברה פעולה עם כמה מותגים כדי לפתח את הריח, הצליל, הטעם והמרקם של Blue Blue. החבילה הרב-חושית שהתקבלה כללה: דוגמה של בד דמוי זמש, נר בריח מושק וים, מלח, ג’לי בצבע כחול בטעם פירות יער, וטרק שמע בן שלוש דקות שכותרתו “”Vivid Nostalgia.

הבחירה שמחה אותי באופן מיוחד, שכן זהו הגוון של האינדיגו המזוהה כל כך עם האסתטיקה היפנית. האינדיגו הוא צבע המופק באופן טבעי לחלוטין מצמחים ומתקשר למגמות עכשוויות של קיימות באדריכלות ובעיצוב הפנים.

הכל מתחיל בצמח הפוליגונום הצנוע למראה.

לאחר הקטיף, העלים נמעכים, מעורבבים במים, מחומצנים, מורתחים ומצומצמים לעיסה כחולה וסמיכה. שום דבר לא מתבזבז: הקצף הופך לפיגמנט לצביעה, את מי הפסולת משיבים כדשן לשדות וגבעולי הצמח הופכים לקומפוסט.

הדבר החשוב ביותר בעת הכנת Sukumo הוא לפקח בקפידה על כמות המים שנוספת לסוקומו ועל טמפרטורת התסיסה. תמיסת אקו עשויה מים ואפר מתווספת לסוקומו ליצירת התרכובת הנוזלית המשמשת כצבע. התהליך אורך מספר שבועות ודורש מיומנות של בעלי המקצוע.

צביעת השיבורי (shibori) היא טכניקת צביעה בקשירה. במערב קוראים לטכניקה זו ” tie die “. קושרים את הבד בצורות קיפול שונות. הבד הכרוך טבול אז באמבטיה של צבע האינדיגו העז. במקום בו הכריכה הדוקה, הצבע אינו חודר ויוצר ניגוד יפה של כחול עמוק ולבן פריך.

ועכשיו, רגע האמת… התפרים והקשרים בבד מוסרים וכאשר הבד נפרם בזהירות, נחשפים הדפסים. הבד נשטף ומיובש בשמש ואז מוכן לגימור. לעיתים השיבורי עובר גם ריקמה בתפרי קאנטה מסורתיים בשורות קטנות בשתי וערב.

צביעת האינדיגו נקראת ביפן איזומה (Aizome). הבריטים, שסחרו עם יפן במאה ה-19, התרשמו מצבע האינדיגו הנפוץ וכינו אותו “הכחול של יפן”. הוא משמש ביפן לצביעת בגדים מאז ימי קדם וכיום גם לפריטים מודרניים כמו בד הדנים-ג’ינס.

צביעה באינדיגו נהוגה באזורים שונים בעולם; הוא הגיע מהודו ליפן בדרך המשי. העיתוי אמנם לא ברור, אך ישנו תיעוד של גידול צמחי אינדיגו ביפן מהמאה ה-6. בתחילה הוא הוגבל לאצולה או לסמוראים, אשר רק הם הורשו ללבוש בדים יקרים כמו משי. במהלך העשורים הפך האינדיגו לשם נרדף לתרבות הסמוראים.

תחת השריון שלהם היו הסמוראים לובשים בגדים צבועים באינדיגו, כדרך להגן על גופם מפני זיהום הפצעים. גם כבאים היו לובשים בגדים צבועים באינדיגו, כדי לנצל את התכונות שלו כמעכב בעירה. לאינדיגו השפעות אנטי בקטריאליות, הוא דוחה חרקים והוא יעיל גם למניעת ריחות. בימים עברו, העדיפו נשים יפניות ללבוש יוקאטה צבועה באינדיגו לטיולי ערב בקיץ, כדי למנוע עקיצות חרקים. לבוש Aizome שימש כמרפא לבעיות עור. החל במאה ה-7, בתקופת אדו (1603-1868), התפשט השימוש באינדיגו אל בגדי העבודה של האנשים הפשוטים, וכלי בית שונים נצבעו באינדיגו.

בשנת 1880 פותח בגרמניה רכיב כחול סינתטי כימי, שיובא ליפן והפחית את השימוש באינדיגו הטבעי. אולם לאחרונה, חוזר שוב הצבע הטבעי לשימוש נרחב, בשל התכונות הרפואיות שלו, בטיחות השימוש בו והעובדה כי הוא נשאר יציב בהרבה, בהשוואה לתרכובת הכימית.

מחוז טוקושימה (Tokushima) באי שיקוקו, האי הרביעי בגודלו בארכיפלג היפני, ייצר תרכובת צבעי אינדיגו באופן פעיל מתקופת אדו (1603-1868) ונותר אזור הייצור המוביל ביפן גם כיום לצבעי אינדיגו ומוצרים נלווים. עץ ארז צבוע באינדיגו שימש לריצוף חלל הגלריה בספרייה העירונית. צבע האינדיגו מבליט את ליבת עץ הארז ומוסיף נופך מודרני למלאכה הקלאסית.

בדים בהדפסים כחולים אפייניים

האמנות המסורתית מעורבת במסתורין. בביקורי בקיוטו במפעל צביעה באינדיגו, קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות בחנות, אולם לא הניחו לנו להיכנס לחדרים האחוריים ובוודאי שלא לצפות בהכנת הצבע או הטבילה בו. כמו במקומות רבים ביפן – הצילום אסור.

המסורות המושבות עוברות בתוך המשפחה ונחשבות סוד מקצועי. הנה מספר תמונות “אסורות”.

התכונות הנקשרות לצבע הכחול:
הצבע הכחול נחשב לצבע האינטואיציה, התפיסה והתודעה הגבוהה. עוזר בפתיחת ה”עין השלישית”, מעודד ריכוז עמוק ומסייע להתבוננות פנימית ומדיטציה. זהו צבע שנקשר לתורות הניו-אייג’; היכולת העל-חושית לראות פנימה ואינטואיציה.

אינדיגו עוצמתי ומכובד משדר יושרה וכנות עמוקה, דבקות רבה, חוכמה וצדק יחד עם הגינות וחוסר פניות. אנשים עם תכונות אינדיגו מחפשים מבנה וארגון. אינדיגו אוהב טקסים ומסורות, דת ומערכת מוסדית ודואג לתכנון לעתיד. אינדיגו ממריץ פעילות ימין במוח או יצירה ועוזר בכישורים מרחביים. זהו צבע דרמטי המשויך לעולם התיאטרון. בעיצוב נשתמש בכחול ליצור תחושת מכובדות או תחושה רוחנית של שלווה ורוגע.

התכונה השלילית של אינדיגו קשורה לקנאות ולהתמכרות. מהוורקוהולי ועד הקנאי הדתי. בעיצוב, שימוש יתר בכחול יכול ליצר סביבה קרירה או מלנכולית ועצובה.

טיפים לשימוש באינדיגו בעיצוב הבית

Mark Cunningham Photo by Richard Powers

לנועזים אני מציעה לצבוע קיר אחד או יותר בצבע הכחול ויתכן שגם את התקרה. לנועזים פחות ניתן להציע להכניס כחול לפריטי אמנות, טקסטיל ריפודים ושטיחים. הוסיפו סגול, טורקיז או כתום כדי לרכך את המראה.

דוגמאות לאופן בו כחולים משתלבים עם צבעים נוספים ליצירת האווירה הרצויה
https://www.remodelista.com/posts

בהתחשב בעובדה כי זהו צבע קלאסי וסולידי שיישאר עדכני עוד הרבה שנים, אפשר לתכנן ריהוט בצבע כחול למטבח או לחדר השינה, ליצירת אוירה שלווה ומכובדת.

ספה כחולה בעיצוב בית בבנימינה. עיצוב: אסתי דינור. צילום: איתי אבירן
https://www.turbulences-deco.fr/tigmit

עיצוב פנים בשבילי הוא יצירה תרבותית בעלת שכבות. התוצאה הסופית היא קו, משטח, נפח, חומר, אור, צבע, טקסטורה והתחושות שנוצרות מהשילובים של הכל יחד. אך חלק מהשכבות הן גם תרבותיות. האמנות, ההיסטוריה העבר שהיה כאן לפנינו והעבר שנשאיר לבאים אחרינו. הם כולם ספוגים געגועים ותקוות. ההיכרות איתם מוסיפה לנו עומק ומשמעות. זו הדרך בה אני מעצבת. מתוך ידע, הבנה והערכה אמנותית ותרבותית. זה ספוג בקירות, ברהיטים, בשטיחים בחומר וברוח.

בואו לעצב איתי את המקום שלכם.
אסתי

ועכשיו, אליכם קוראים יקרים – אם אתם רוצים בית משופץ, יפה ומעוצב עד פסח הקרוב (אנחנו עכשיו בתחילת השנה...) – זה הזמן להתחיל בעבודה! פנו אלי במהרה, ונתחיל לעבוד:

לקבלת הצעת מחיר לפגישת יעוץ הרשמו כאן

המהפכה האסתטית של המאה ה-16.

“Discussion between beautiful and ugly is based on a delusion and is artificial”

בשתי הרצאות של אדר’ אריה קוץ (הרצאה  talk house 27.8.19, 14.9.19 ובהקדמה לקטלוג “צללים בהירים” גלריה פריסקופ) הוא עמד על השורשים של אסתטיקת ה-wabi-sabi, כיצד התקיימה במקביל לפילוסופיות אחרות, מדוע מיעטו להבין אותה ומה הסיבה שאיחרה לחלחל למערב יחסית לתאוריות האחרות. 

מאז האינדוקטרינציה של המודרניזם באדריכלות המערבית, אשר מצא במינימליזם האבסטרקטי היפני את התגלמות עקרונותיו, אנחנו נוטים  לדבר על עיצוב יפני כמשהו מסוים מאוד. אך יש לזכור, כי זה איננו הסגנון היחיד המאפיין את התרבות הזו. שלושה סגנונות אסתטיים מתקיימים ביפן. במשך כמה מאות שנים הם מתקיימים במקביל מבחינה כרונולוגית ובחפיפה גיאוגרפית.

את המורכבות הזו הדגים אדר’ קוץ באמצעות שלושה שערים המסמלים את שלושה הסגנונות:  

הראשון שער של השינטו, הדת העממית העתיקה. לשער הזה קוראים טורי “מגורי הציפור” כל משמעותו והסימבוליות שלו לא ברורה ולא ברורים מקורותיו. צורתו שני גלילים ושתי מנסרות. זהו סמל של שער אין לו דלתות. אבסטרקטי, מינימלי, גיאומטריה חלקה. בזכות הבאוהאוס והמודרניזם, שהתפעל מאוד מהניקיון והאבסטרקציה, המערב מעריץ את המינימליזם היפני הזה.

השער השני שער במקדש ניקה מהמאה ה-17. זהו שער מצועצע עם שפע אורנמנטים. ההשפעה היא  סינית.

השלישי הוא שער שנראה לראשונה במאה ה-17 משהו חדש שמסמל את המהפכה האסתטית של המאה ה-16.

wabisabimind.tumblr.com

ניתן גם לראות את השינוי בהשוואת סגנונות הלבוש הדמויות השולטות בקו התפר הזה.

1537-1598  Toyotomy Hideyoshi  הידהושי מנהיג ססגוני המאחד השני של יפן.

Leyasu Tokogawa 1543-1616. השוגון של תקופת אדו

סגנון הלבוש והאמנות מתמתנים. המעבר מתחיל בפעילות מחתרתית של חבורה אינטלקטואלית בקיוטו. אחרי תקופה מאוד עשירה ומצועצעת, הרגישו ששווי המשקל שבין   YIN ל-YANG בין האבסטרקטי והססגוני הופר. הם מתחילים את החיפוש בקיוטו במפגשים אינטימיים. המארח מזמין אליו כמה אנשים לחשוב מה ניתן לשנות באסתטיקה. המקום הוא בית התה. בשלהי המאה ה-16 שורה של מורים חשובים מנסחים תורה אסתטית, שמשפיעה על כל עולם היצירה היפנית ובכלל זה על הארכיטקטורה. זוהי שכבה אריסטוקרטית. סמוראים, הסוחרים, נזירי זן. 

ואבי סאבי – המושג נטבע במאה ה-16 סביב היוצרים של התקופה. שורשיו טבועים בזן בודהיזם היפני. בית התה הקדום ביותר ששרד, הוקם על ידי סן-נו-ריקיו Sen no Rikyū 1522 – April 21, 1591 אמן תה. זן בודהיסט. ריקיו הוכשר מילדותו להיות מסטר תה. עם הזמן עבר לשמש בתפקיד אצל הידיושי Hideyoshi. הוא בנה את הבקתה, שהיום ניתן לראותה ליד קיוטו במקדש Myōki-an   ב- Yamazaki.  

נאספו חבורות קטנות והתחילה להתגבש התורה. במקום הפשוט הזה שלא היו בו אלא טוקונומה (מגילה) שני טטמי וסידור פרחים, אפשר היה להתרכז במועט. אי אפשר היה לדבר על זה בארמון הססגוני. מהר מאוד כל מי שצמח בתנועה הזו בונה לעצמו בחצר בקתת קש קטנה. פורצים שער חדש בגדר הארמון עם גגון קש, שלא היה לו שום תקדים בעיר הקלסית. שותים תה ביחד על כן קוראים לסגנון “דרך התה”. המפגש הוא בעיקר רוחני. החומרים טבעיים, עץ פשוט לא צבוע. אלו החמרים שהיו בבית הכפרי. כעת מתייחסים אליו כאילו הוא לב ליבה של הארכיטקטורה. לראשונה בהיסטוריה האנושית הולכים לבית הכפר כדי ללמוד. יש משהו בבית הכפר: שורשים ועומק ואמת ששווה להסתכל עליה. כל זה מקבל פילטרים תרבותיים עמוקים וחדשים.

סן-נו-ריקיו

His chashitsu Tai-an at the Myōki-an, Kyoto

אלמנטים בבית התה טוקונומה – מגילה

מגילה שנכתבה על ידי ריקיו

הגישה הזו פתחה עולם שלם של מושגים וטכניקות עיצוב ללא תקדים בעולם. יפן של אחרי המהפכה של המאה ה-16 יודעת לחגוג את הפגום. הפגם הטבעי הופך להיות ערך אסתטי. 

הדלות Wabi היא להגיע למקום יותר גבוה מבחינה נפשית.

Sabi הוא התיישנות החומר, הפאטינה, החלודה, עקבות הזמן וגם עצב ומלנכוליה.  

האלמנטים המאפיינים:

שיני הזמן

שיני הזמן הופכים להיות דבר אסתטי. היכולת לאהוב להעריך ולהביא לקדמת היצירה האדריכלית את החלודה, סימנים של מים על אבן. 

שימוש משני.

שעתוק לקחת דברים מההקשר שלהם. לתת חיים חדשים לחומר. דוגמה של תדאו אנדו ב.Awaji- זהו אי עליו נבנה קומפלקס אקדמי. בעבר התפרנסו שם מחקלאות ימית. הצדפות נשארו על האי כאשר השיטו את תכולתן למסעדות באיים האחרים. הפסולת של תעשיית הצדפות שמשו לצפות את תעלות המים בפרויקט. 

החייאה ותיקון

אבן שהיתה הרבה זמן בנהר הפכה לשוקת מים בדרך לבית התה. 

לקרמיקה תפקיד מרכזי בכל זה. הכלים שנפגמו בהלך העשייה, אלה שנמצאו במזבלה של בית היוצר, מקבלים את המקום המרכזי.

Blog grio.com

כלים גסים שהתקלקלו בשריפה, כלים שנשברו והולחמו מחדש בזהב Kintsugi.

caloosabelle.com

היכולת להתפעם מהתאונה של הטבע. Kasuri Cotton החוט נצבע בצבע מתחלף אי אפשר לדעת איך זה ייצא אין דוגמה ברורה מראש.

הפרק האחרון הוא פרק מורכב, מרתק וייחודי. הוא קורה במערב רק בתחילת המאה העשרים. התנועה הבריטית של Arts and Crafts  בסוף המאה ה-19 חוזרים לשורשים של האומנויות העממיות. “נוצרו קשרים ישירים בין התנועה הבריטית לבין יוצרים מרכזיים ביפן. החשוב בהם הוא הקשר האישי האמיץ בין הבריטי ברנרד ליץ’ לבין אומן הקרמיקה היפני שוג’י האמאדה. משם ה”וואבי – סאבי” הולך ומוצא את מקומו במקומות רבים במאה העשרים, חלקם בקשרים משניים ושלישיים”.(קטלוג) 

 גם המודרניזם האבסטרקטי לא הצליח לפענח את הסגנון בגלל מורכבותו. על אף יחסי הגומלין ההדוקים בין המודרניזם והאמנות והאדריכלות היפנית, הם לא מבקשים לפענח או להתייחס לוואבי סאבי. ברונו טאוט, אדריכל יהודי שברח מברלין עם עליית הנאציזם וברח ליפן והיה שגריר של המודרניזם ביפן, כותב לחבריו, על האדריכלות היפנית בתחילת המאה ה-20. אך הוא מדבר על הסגנון המודרניסטי Houses and people of Japan . על “דרך התה” הוא אמר: “זו לא ארכיטקטורה זו שירה”. בזה הוא פתר את עצמו לא נכנס לעומק הדברים. 

Fujimor- La Colina גזעי עצים משמשים כעמודים

קוץ משוה את זה לתהליכים אמנותיים מודרניים כמו אצל ג’קסון פולוק, אמן שנותן למקרה להכתיב את התוצאה ומוכן להסיר את השליטה לטובת אי-הודאות של התהליך. 

ועוד הוא מצטט את Soetsy Yaugai:”Discussion between beautiful and ugly is based on a delusion and is artificial”

איחוי עץ סדוק על ידי”פרפרים”

במגזין הבא נרחיב על וואבי סאבי ועיצוב הפנים.

שבת

יום ג’, 23.4.19. 🌷🍷🎋

מפוקואוקה הדרמנו בשינקנסן, הרכבת המהירה, כשעה, כדי לפגוש ביצירה האדריכלית היפה של קנגו קומה.
האדריכל, זוכה פרס פריצקר “הניח” את הבניין קרוב לתחנת הרכבת בקלילות כמו קיפול נייר אוריגמי.
למקום יש היסטוריה בת 2000 שנה ונמצא כאן קבר של מלכה עתיקה.
פסל בדמותה אפשר לראות הרחק באופק ובחזית הבניין פסל סוס שקוע בבוץ, כאנלוגיה לממצא הארכיאולוגי שמבצבץ מהבוץ.
ה״מתנ״ס״ המהודר הזה משמש לפעילות תרבותית מכל סוג, מטופל באופן גאוני גם ברמת הריהוט, אדריכלות הנוף, העיצוב הגרפי.
קנגו קומה, שגם מתכנן את אצטדיון לאולימפידת טוקיו 2020, עוסק ללא הרף בבחינת חומרים והמצאתם.
השימוש המפורסם שלו בעץ, מצוי גם כאן במבנה הסדנאות הסמוך.


יום ג’, 23.4.19 – הירושימה. 🖋

זו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת בהירושימה.
‘פארק השלום’ על שרידי המקום בו הוטלה הפצצה עם שני המבנים היחידים ששרד מהם משהו: Bank of Japan והמבנה בעל הכיפה העגולה. את מוזיאון הפצצה תכנן קנזו טנגה, אז אדריכל צעיר שזכה בתחרות.
הסגנון מודרניסטי ברוטליסטי בבטון מהצד הפונה לפארק ובחיפוי גרניט אפורה מהחזית.
את הנהר חוצה גשר שתכנן ב-1951 איסמה נוגוצ׳י, אותו אדריכל אשר תכנן את גן הפסלים ע״ש בילי רוז במוזיאון ישראל בירושלים. 🙂


עדיין הירושימה. 😉🤓

לאחר הסיור בפרק השלום, ביקור בבניין סמוך אורי-זורי של האדריכל סמבואיצ׳י.
אורי (קיפול) זורי (עגור).
העגור מסמל תקוה ושלום.
על כן נוהגים היפנים לקפל אלף עגורים ולבקש בקשה לפני אתגר חשוב בחיים.
במוזיאון השלום יש עגורים שקיפלה ילדה אשר היתה בת שנתיים בנפול ה-A bomb כפי שקוראים לה כאן היא לקתה בלוקמיה ועצמה את עיניה לעד בגיל 12.
קמבואיצ׳י אימץ את נושא העגורים כתמה לבניין.
העלייה לתשע קומות הבניין במעלית, רמפה או מדרגות. בירידה אפשר לגלוש במגלשה.
בקומה האחרונה מרכז מבקרים עם כמה אטרקציות.
אחת מהן היא לצאת למרפסת שקופה, גם הרצפה, ולהשליך משם עגור נייר.
אלה נאספים בתחתית במיכל שקוף.
עוד על הגג תצפית 360 ומדרון דמוי גבעה פורחת לשבת ולצפות.
הנה קישור לסרטון על האדריכל שבא לפגוש אותנו ולדבר על עבודתו.

https://player.vimeo.com/video/242556406…


יום ד’, 24.4.19. 🤩😁

מיאג׳ימה הוא אי שעוברים אליו במעבורת מהירושימה.
יש בו מקדש שינטו מהמאה ה-8.
עצם הקונספט של מקדש הועתק מסין, כמו אלמנטים תרבותיים רבים אחרים לרבות הכתב.
עד אז לא היו מקדשים לשינטו, שהיא דת הסודגת לטבע, אך לא היו בה דמויות אלים, גם לא כתב, ולכן לא כתבי קודש, ועד לאותה עת גם לא מבני קודש.
ארכיאולוגים והיסטוריונים חושבים שמבנה המקדש הזה הוא בדמות ארמון הקיסרות בקיוטו הבירה של אותם הימים. המקדש שהשתמר 1200 שנה מתעד את סגנון הבניה על קלונסאות. מראשית הבניה הפרהיסטורית ביפן ידועים שני סגנונות בתים שהביאו איתם מהגרים מארצות מוצא שונות: בית הבור (בור מקורה) ובית הקלונסאות, שהובא כנראה על ידי מהגרים מהאזור הטרופי – הקלונסאות מרחיקות את הבית מהקרקע למקרה של שטפונות.
המקדש, שחייב לגייס לעצמו כספים (אין תמיכה ממשלתית בדת), מתיר לקיים בו חתונות.
אחת התקיימה בשעה טובה היום בעת ביקורנו.


כיאה לקבוצת אדריכלים, ארגן עבורינו אריה קוץ סיור בפרויקט מצומוטו. 🙂🙃😉

זהו פרויקט שיכון ענק משנות ה-70 בעיר הירושימה, אשר נבנה עבור מי שביתם נהרס והחלו לשוב לעיר לאחר כמה שנים.
למרות מימדיו העצומים, והעובדה שנבנה במשאבים ממשלתיים שהיו עדיין מצומצמים בשנים אלו, ניכר התכנון ברוח ״פרויקט המגורים״ של האדריכל הצרפתי לה קורבואזיה.

הבניה היא בבטון, החזיתות פונות דרומה (כאן בהטיה כדי לאפשר לצופף את המבנים קצת יותר. מסדרונות פתוחים קושרים כל קומה (ה״רחובות״), מעלית עוצרת בכל שתי קומות לצורך חיסכון. על הגגות גינות שמגוננות על ידי הדיירים. גדלים בהן פרחים ומעט ירקות.
הדירות הן בבעלות העיריה והדיירים משלמים שכר דירה פרוגרסיבי בהתאם להכנסתם.

ביקרנו בשני טיפוסי דירות – חדר שינה אחד או שניים סלון קטן, מטבח נירוסטה, רצפות טטאמי או עץ, מקלחת, שירותים ומרפסת. הכל צנוע ואלמנטרי, אבל אין פה סלאם. נקי.

בסופו של יום פגשנו במתנ״ס השכונתי מספר פרופסורים, חלקם חברים מימי האוניברסיטה של אריה קוץ, מוביל הטיול, לשיחה על התחדשות עירונית.👌

על הים הפנימי מזרחה מהירושימה

יום ה’, 25.4.19

פוקוימה ??

על הים הפנימי מזרחה מהירושימה, בעיירה קטנה מעל נמל ומספנה, נבנה בשנות ה-70 מלון בלה ויסטה הצופה על הים.
היה צורך להוסיף לו אטרקציה כהכנסה נוספת למלון.

חתונות הן ענף הכנסה חשוב לבתי מלון ויש כמה וכמה כנסיות שנבנו על ידי המלונות שתכננו אדריכלים חשובים, בניהם טדאו אנדו.
כאן תכנן האדריכל הירושי נקמורה ממשרד NAP האת כנסיית הסרט The Ribbon Chapell עם מבנה סמוך לחגיגת אירועי החתונה, אשר משמש בימים רגילים גם כמסעדה.

מעל לקפלה הצופה אל הים מתרומם מגדל לולייני הבנוי משני גרמי מדרגות האחד לחתן והשני לכלה. הם נפגשים במרומי המגדל. טוב שרוב המתחתנים הם צעירים, כי אני הגעתי מתנשפת למעלה.


יום חמישי, 25.4.19, מנזר בודהיסטי שין ג׳ו ז׳י. ???

גם מנזרים צריכים להתקיים ממשהו. גם הם צריכים אטרקציות כדי למשוך מבקרים בתשלום. במקדש הזה כבר יש לא מעט אטרקציות. האחד- גן זן יפהפה שעיצבה משפחת נקנה שושלת של שלושה דורות של אדריכלי נוף. לשמחתנו, הבן – שירו נקנה הגיע במיוחד כדי לפגוש אותנו ולספר על מסורת ארוכה של אדריכלות נוף של גנים קלאסיים.

המקדש גם אסף מבני מקדשים שהיו מועדים להריסה ושיכן אותם בתחומו והגן זרוע בהם.

האדריכל פוג׳ימורי הוזמן לתכנן ביתן כניסה מודרני עם גג נחושת שמתכתב נפלא עם גגות הקש והעץ של המבנים הסמוכים לו.

אבל, אם לא די בכל זה, המשפחה שבבעלותה המספנות בים הסמוך, נתנה תרומה לבנות מבנה מיוחד למיצג אורקולי שהכין האמן קוהינרה עם קבוצה בשם סנדויץ׳.

המבנה עשוי עץ מאורך וסגור כעין צוללת, מורם על עמודים מעל לגן יבש ומטופח. הכניסה אליו מתבצעת בחושך – המבקרים מקבלים פנסים קטנים המאירים אך מעט עד שהם מתיישבים במקומם באודיטוריום החשוך. המיצג מאיר ומשמיע 25 דקות של רחש ונצנוצי מים בחושך. מדיטציה מושלמת.


לפני כחדשיים כתבתי על האמנית היפנית נריטה ריי

(הנה הקישור לכתבה – https://bit.ly/2Jby62s). ??

ראיתי סרט על עבודתה העדינה השוכנת על אי האמנות טשימה, בתוך מבנה מרגש שתכנן האדריכל נישיזאוה.
עליה לרגל ל״מקדש״ האמנות הקטן הזה היא לא מילה מוגזמת בכדי לתאר מסע במטרה לראות את שתי היצירות הללו, שכל כך מתאימות אחת לשניה וללוקיישן.

היחס של היפנים לדת הוא מאוד טולרנטי, אתה יכול להיות גם נוצרי בטקס הנישואין, שינטו בטקס הלידה ובודהיסטי בקבורה. ברור שהכוונה היא למשהו רוחני המסייע להתעלות וזו יכולה להיות גם עבודת אמנות. אז המסע אל איי האמנות בהחלט צבר תאוצה ופופולריות מאז שהחל הראשון ב-2010.

סואיצ’ירו פוקוטקה, אדם אמיד ובעלים של הוצאה לאור, רכש חלק מהאי נאושימה, אי שהתרוקן מיושביו עקב הירידה בילודה והאורבניזציה – המעבר מהכפר לעיר.
בתים נותרו ריקים.
הבתים נמסרו לאמנים שעשו בהם מיצגים תלויי מקום (site specific).
היום מתחילה הטריאנלה ה-4.
ההצלחה הובילה להמשיך את המיזם גם לאיים נוספים.
היום מתחיל שבוע הזהב, חופשה בת 10 ימים בכל המדינה לרגל מספר חגים לאומיים.
השנה מצטרפת לכך גם הכתרת הקיסר שחלה ב-1 במאי. עדיין אין עומס.

את נאושימה, בה נבנו מלון ומוזיאון מדהימים של טדאו אנדו, כבר פקדנו בסיור הקודם, וכעת הגיע תורו של האי טשימה.

למען העבודה הזו של נריטה ריי ונישיזואה היה כדאי הטיול כולו.
על גבעה המשקיפה לים שתי כיפות לבנות דקות כקליפת ביצה.
אחת היא המוזיאון והשניה חנות/בית קפה. ועליה לרגל מתחילה בצעידה השביל המטופל מבחינה נופית מקיף את הגבעה. נכנסים בבודדים או בזוגות. כל אחד מקבל הסבר בנפרד, חולצים נעליים, כמובן.

ה״עבודה״ היא לא יותר מאשר רצפת בטון שנביעות קטנות של מים נובעות בה לפרקים. יותר מינימליסטי מזה יהיה ריק מוחלט.
הכיפה ובה שני חורים אל השמיים וחוט מתנפנף שמעיד על הרוח הנכנסת. אין מלבד זה דבר.


יום חמישי, 25.4.19, בערב אנחנו מגיעים לעיירה החמודה ביותר בטיול – קוראישיקי. ???

זה ביקור שני שלי בעיר ובמלון הזה. היא התחנה המתאימה למי שעושה את דרכו לאיי האמנות נאושימה וטשימה.
בתחילת המאה שעברה ניצלו בתי העיר הציורית והנחל הזורם במרכזה מתכניות פיתוח בזכות אמנים שאהבו אותה והתערבו אצל הרשויות.
המלון שבו אנו שוהים מרוהט ברהיטי שנות ה-50-60 של המאה העשרים.
בניין העיריה תוכנן על ידי האדריכל קנזו טנגה, ברוח המודרניזם של לה קורבוזיה.
שתי החזיתות בבטון חשוף או טיח דמוי בטון חשוף.

קנגו קומה

יום ג’, 23.4.19. ???

מפוקואוקה הדרמנו בשינקנסן, הרכבת המהירה, כשעה, כדי לפגוש ביצירה האדריכלית היפה של קנגו קומה.
האדריכל, זוכה פרס פריצקר “הניח” את הבניין קרוב לתחנת הרכבת בקלילות כמו קיפול נייר אוריגמי.
למקום יש היסטוריה בת 2000 שנה ונמצא כאן קבר של מלכה עתיקה.
פסל בדמותה אפשר לראות הרחק באופק ובחזית הבניין פסל סוס שקוע בבוץ, כאנלוגיה לממצא הארכיאולוגי שמבצבץ מהבוץ.
ה״מתנ״ס״ המהודר הזה משמש לפעילות תרבותית מכל סוג, מטופל באופן גאוני גם ברמת הריהוט, אדריכלות הנוף, העיצוב הגרפי.
קנגו קומה, שגם מתכנן את אצטדיון לאולימפידת טוקיו 2020, עוסק ללא הרף בבחינת חומרים והמצאתם.
השימוש המפורסם שלו בעץ, מצוי גם כאן במבנה הסדנאות הסמוך.


יום ג’, 23.4.19 – הירושימה. ⏳?

זו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת בהירושימה.
‘פארק השלום’ על שרידי המקום בו הוטלה הפצצה עם שני המבנים היחידים ששרד מהם משהו: Bank of Japan והמבנה בעל הכיפה העגולה. את מוזיאון הפצצה תכנן קנזו טנגה, אז אדריכל צעיר שזכה בתחרות.
הסגנון מודרניסטי ברוטליסטי בבטון מהצד הפונה לפארק ובחיפוי גרניט אפורה מהחזית.
את הנהר חוצה גשר שתכנן ב-1951 איסמה נוגוצ׳י, אותו אדריכל אשר תכנן את גן הפסלים ע״ש בילי רוז במוזיאון ישראל בירושלים. ?


עדיין הירושימה. ??

לאחר הסיור בפרק השלום, ביקור בבניין סמוך אורי-זורי של האדריכל סמבואיצ׳י.
אורי (קיפול) זורי (עגור).
העגור מסמל תקוה ושלום.
על כן נוהגים היפנים לקפל אלף עגורים ולבקש בקשה לפני אתגר חשוב בחיים.
במוזיאון השלום יש עגורים שקיפלה ילדה אשר היתה בת שנתיים בנפול ה-A bomb כפי שקוראים לה כאן היא לקתה בלוקמיה ועצמה את עיניה לעד בגיל 12.
קמבואיצ׳י אימץ את נושא העגורים כתמה לבניין.
העלייה לתשע קומות הבניין במעלית, רמפה או מדרגות. בירידה אפשר לגלוש במגלשה.
בקומה האחרונה מרכז מבקרים עם כמה אטרקציות.
אחת מהן היא לצאת למרפסת שקופה, גם הרצפה, ולהשליך משם עגור נייר.
אלה נאספים בתחתית במיכל שקוף.
עוד על הגג תצפית 360 ומדרון דמוי גבעה פורחת לשבת ולצפות.
הנה קישור לסרטון על האדריכל שבא לפגוש אותנו ולדבר על עבודתו.

https://player.vimeo.com/video/242556406…


יום ד’, 24.4.19. ??

מיאג׳ימה הוא אי שעוברים אליו במעבורת מהירושימה.
יש בו מקדש שינטו מהמאה ה-8.
עצם הקונספט של מקדש הועתק מסין, כמו אלמנטים תרבותיים רבים אחרים לרבות הכתב.
עד אז לא היו מקדשים לשינטו, שהיא דת הסודגת לטבע, אך לא היו בה דמויות אלים, גם לא כתב, ולכן לא כתבי קודש, ועד לאותה עת גם לא מבני קודש.
ארכיאולוגים והיסטוריונים חושבים שמבנה המקדש הזה הוא בדמות ארמון הקיסרות בקיוטו הבירה של אותם הימים. המקדש שהשתמר 1200 שנה מתעד את סגנון הבניה על קלונסאות. מראשית הבניה הפרהיסטורית ביפן ידועים שני סגנונות בתים שהביאו איתם מהגרים מארצות מוצא שונות: בית הבור (בור מקורה) ובית הקלונסאות, שהובא כנראה על ידי מהגרים מהאזור הטרופי – הקלונסאות מרחיקות את הבית מהקרקע למקרה של שטפונות.
המקדש, שחייב לגייס לעצמו כספים (אין תמיכה ממשלתית בדת), מתיר לקיים בו חתונות.
אחת התקיימה בשעה טובה היום בעת ביקורנו.


כיאה לקבוצת אדריכלים, ארגן עבורינו אריה קוץ סיור בפרויקט מצומוטו. ???

זהו פרויקט שיכון ענק משנות ה-70 בעיר הירושימה, אשר נבנה עבור מי שביתם נהרס והחלו לשוב לעיר לאחר כמה שנים.
למרות מימדיו העצומים, והעובדה שנבנה במשאבים ממשלתיים שהיו עדיין מצומצמים בשנים אלו, ניכר התכנון ברוח ״פרויקט המגורים״ של האדריכל הצרפתי לה קורבואזיה.

הבניה היא בבטון, החזיתות פונות דרומה (כאן בהטיה כדי לאפשר לצופף את המבנים קצת יותר. מסדרונות פתוחים קושרים כל קומה (ה״רחובות״), מעלית עוצרת בכל שתי קומות לצורך חיסכון. על הגגות גינות שמגוננות על ידי הדיירים. גדלים בהן פרחים ומעט ירקות.
הדירות הן בבעלות העיריה והדיירים משלמים שכר דירה פרוגרסיבי בהתאם להכנסתם.

ביקרנו בשני טיפוסי דירות – חדר שינה אחד או שניים סלון קטן, מטבח נירוסטה, רצפות טטאמי או עץ, מקלחת, שירותים ומרפסת. הכל צנוע ואלמנטרי, אבל אין פה סלאם. נקי.

בסופו של יום פגשנו במתנ״ס השכונתי מספר פרופסורים, חלקם חברים מימי האוניברסיטה של אריה קוץ, מוביל הטיול, לשיחה על התחדשות עירונית.?

חוויות מיפן

רובוטית בשדה התעופה ‘דל סיאול’ מציעה לצלם אותך, שולחת לך את התמונה לכתובת לבקשתך ומבקשת משוב לבסוף.

תחילתה של מערכת יחסים… ?
ובנוסף, היא מספקת הדרכה והתמצאות בשדה.
לאחר שהיא מסבירה את היעד היא גם מלווה את השואל – מקסים! ?


יום שני 22.4.19 – יפן ??☘️?

סיור אדריכלים בהדרכת האדריכל אריה קוץ.
קבוצת ״מיטיבי הלכת״ חוזרת עם אריה בפעם השניה לחקור מסלול קצת פחות מוכר, בעיקר דרום יפן ודרום קוריאה.

יום ראשון לטיול – פוקואוקה באי קיושו, הדרומי – מערבי מבין האיים עליהם נמצאת יפן.
גן בוטני עם חממה לפרפרים בתכנון האדריכל טויו איטו.??


פרוייקט נקסוס על האי המלאכותי Island City. ?

ייבוש הים היא אחת הדרכים לענות על מצוקת המקום.
האדריכל, זוכה פרס פריצקר 2018, ארטה איסוזקי, התבקש לתכנן שכונה גדולה.
הוא הציע לאדריכלים נוספים לתכנן בניינים במתחם ואלה חברו אליו לפרוייקט מגוון.

 

נירוסטה זה לא רק למטבח

 

בדרך חזרה ממוזיאון הלובר בלאנס צפונית לפריס, שעה נסיעה ברכבת המהירה כתבתי:

“לא נסענו בשביל התצוגה. מוצגי לובר אפשר לראות בלובר. מה שמשך אותנו לכאן הוא בניין המוזיאון, שתכננו צמד האדריכלים היפני ממשרדSANAA Kazuyo Sejima וRyue Nishizawa –

בדרכם האפיינית, קירות זכוכית בין ניצבים דקיקים נושאים גג שטוח. צללית המבנה כמעט שקופה ומכניסה פנימה נוף מטופל אך במעט. אלומיניום הוא חומר שלא ראיתי הרבה בשימוש באדריכלות של הזוג היפני וכאן הוא משמש בנדיבות.”

ב-2006 החליט הלובר להוציא חלק מאוספיו מפריס, על מנת שתהיה הזדמנות גם למי שלא מגיע לפריס ליהנות מהפריטים שאחרת היו נותרים במחסנים. מי שמכיר את התורים הארוכים של תיירים, המשתרכים בכניסה ללובר בפריס, יכול לחשוב על הנסיעה גם כדרך לקיצור תורים.

אחת הסיבות לבחור בלאנס היא קרבתה לקו הרכבת המהירה. הנסיעה ב- TGV גומעת את מרחק  200 הקילומטר בתוך קצת יותר משעה. ולמרות הקדמה, תחנת הרכבת מעידה כי בכל זאת הגענו לפריפריה.

בתמונה: תחנת הרכבת

העיר לאנס Lence  היא עיירת כורים בת כ-30 אלף איש, אשר המכרות בה חדלו מלפעול. המוזיאון, שנחנך בתאריך הסמלי ה-12.12.12 הוא, כנראה, ניסיון לשחזר הצלחות כשל מוזאון גוגנהיים בבילבאו, או מוזיאון פומפידו במץ, או שמא להוציא שלוחה של המוסד התרבותי, כפי שעשה הלובר באבו-דאבי.

היוזמה שהיא עדיין מימי הנשיא שיראק, עלתה למשלם המיסים הצרפתי 150 מיליון יורו. אחת הדרכים לייצר אטרקציה במקום הנידח הייתה להביא אדריכלים כוכבים לתכנן אותו. זוכי התחרות שנערכה הם צמד האדריכלים היפנים סג’ימה ונישיזווה ממשרד SANAA , זוכי פרס פריצקר ומי שתכננו מספר מוזיאונים ומבני אקדמיה מעניינים ועומדים לסיים את מבנה בצלאל החדש במרכז ירושלים.

 

 

ניתן לעשות את הדרך מתחנת הרכבת למוזיאון בנסיעה קצרה וחינמית בשאטל או בהליכה ברגל דרך רחובות העיירה ויער שמוביל אליו. בדרך הרגלית מתגלים לעיני ההולכים רחובות לא שוקקים של העיירה, שמתוארת בכתובים כאחת המכוערות בצרפת, איצטדיון כדורגל אימתני והרי עופרות המתכת של המכרות הנטושים. אבל זו גם הזדמנות להתוודע בהדרגה למבנה, שהוצב בצניעות יחסית בלב שדות הבור, אשר נותרו בלתי מטופלים כמעט.

 

המבנה בעל הצללית הנמוכה, מחופה מתכת אפורה ומבריקה נראה כאילו ערפילי, משקף בעמימות את הנוף שמסביבו. אדריכלית הנוף קטרין מנסבך היטיבה להתכתב עם הנוף המקומי וגם עם מסורת הגן היפני.

‘בדומה למוזיאונים נוספים בתכנונם, כמו מוזיאון הזכוכית בעיר טולידו במדינת אוהיו, או המוזיאון לאמנות המאה ה-21 בקנזאווה, יפן, גם הפעם בחרו האדריכלים היפנים לתכנן מבנה נמוך שנפתח אל הסביבה המקיפה אותו. השטח העצום והמישורי אפשר לפרוש את אולמות התצוגה והשימושים הנוספים על פני קומה אחת בלבד, בנוסף לקומת המרתף, ולשכלל את הקונספט של הקופסאות המוכרות מהמוזיאון החדש לאמנות מודרנית בניו יורק בתכנונם’. ((Xnet

מבנה השטח הכתיב מבנה מאורך, האדריכלים מתייחסים הן לעירת הכורים הצנועה בעלת הבתים הנמוכים והן למבנה ארמון הלובר הפריזאי בעל המבנה הריבועי ממנו יוצאים האגפים המקיפים את גני הטיולרי.

החומר בו השתמשו האדריכלים הוא המקורי והמפתיע מכל. לוחות אלומיניום דקים, כסופים ומבהיקים למחצה מחפים את הבניין מבחוץ ובאולם המרכזי גם מבפנים. התעתוע של מהי השתקפות ומה גוף הבניין גורם לו להראות אוורירי ומרחף. הגגות, בחלקם בזכוכית, מאפשרים להכניס את אור היום מלמעלה, ובכל זאת להשאיר קירות לתצוגת האוסף המוזיאלי. עוצמת האור הטבעי נשלטת על ידי סוככים פנימיים.

28,000 מ”ר שטח המבנה –  נמתח לאורך של 360 מר’ מסוף אולם הכניסה בעל קירות הזכוכית ומשכן גם את חנות הספרים והקפטריה. האולם המרכזי נקרא “גלריית הזמן”. זהו אולם אחד, המשתפל מטה ובמבט אחד ניתן לראותו מהכניסה. זהו אולם המשתרע על פני 4000 מ”ר, כשביעית משטח המוזיאון והמכיל באולם אחד יצירות אמנות וארכיאולוגיה מ-6,000 שנה ומכל תרבויות העולם. הסדר הוא אמנם כרונולוגי והוא מגיע עד למאה, ה-19 כמו הלובר. אולם, גם אם יש כאן מחשבה אוצרותית, העדר המחיצות והדחיסות מעוררים תחושה של רכבת הרים מטורפת, הטסה במנהרת הזמן ודוחסת תרבויות לקפסולות מרוכזות ברוח הזיפזופ של המאה ה-21. לסקפטיים, אשר לא האמינו בתחילה שהלובר יוציא לפריפריה יצירות אמנות מקוריות, ניתן לאמר כי האוסף בהחלט חשוב.

 

בתמונה: גלריית הזמן

במרכז הקיר בירכתי האולם “החירות מוליכה את העם” של אוז’ן דלקרואה, שצויר אחרי הפיכת יולי 1830 נגד שובה של המונרכיה הצרפתית, ציור שהפך לסמלה המובהק של הרפובליקה הצרפתית. במרכזו אשה יפהפייה, חשופת חזה, המניפה את דגל הטריקולור.

“חנה, מרים וישו התינוק” של ליאונרדו דה וינצ’י, הקיץ של ג’וזפה ארצ’ימבולדו  “מסייה ברטאן” של דומיניק אנגרה, “דיוקן המרקיזה התשיעית מסנטה קרוז” פרי מכחולו של גויה, כל אלה בכפיפה אחת עם פסלים יוניים קלאסיים, אריחי קרמיקה עות’מניים, מיניאטורות פרסיות וסרקופגים פניקיים.

האדריכלות מרשימה לא פחות בכל אחד מהאולמות האחרים, בחלקם תערוכות נושא מתחלפות ובאחרות עבודות אמנות מהמאות ה-20- וה-21 שגלרית הזמן איננה מכסה. אך המבנה אינו שלם בלי אדריכלות הנוף המקסימה, שנראה כאילו אף אחד לא תכנן אותה.

בתמונה: ניקי סה סן פאל

 

בתמונה: דלקרואה

קרדיט צילום: אי פי

 

בתמונה: ספרייה

בתמונה: פסל רודן

 

בתמונה: תערוכה מתחלפת על אהבה

קפיטריה וחדרי התכנסויות בגדלים שונים, כל אחד בתוך חלל אליפטי עשוי זכוכית מקומרת. מלבד אולמות התצוגה וביתן הכניסה שתי הקופסאות הקיצוניות כוללות אודיטוריום אטום בצד אחד ואולם תצוגה שקוף בצד השני, שיארח עבודות אמנות מקומיות. נוסף על חמש הקוביות, עוד שני מבנים קטנים בשטח המוזיאון מאכלסים את משרדי המוזיאון ומסעדה.

מבנה מרשים.

תורת הוואבי סאבי – עיצוב אדריכלי באסתטיקה יפנית

כאשר אני מסבירה כי הסטודיו שלי עושה עיצוב אדריכלי באסתטיקה יפנית, אני חווה שני סוגי תגובות; אלה שזיק נדלק בעיניהם והם מבינים בדיוק במה מדובר, ואלה שמתקשים להתחבר לרוח הדברים. מבלבלים את הואבי סאבי עם תורות מזרח ושאר ענייני רוחניות. על כן מצאתי לנכון לערוך סרטון מהרצאה שנתתי:

“מקצוע האדריכלות משמש מאז ומתמיד כראי לנפש האדם”. כך התחלתי את ההרצאה שלי בנושא “כיצד משפיע עיצוב הפנים על העין, המוח, הגוף והנפש”.

אני מגיעה לאסתטיקה המזרחית והיפנית אחרי סקירה קצרה של אדריכלות קלסית ומודרנית ומראה כי העקרונות של הסגנון שאני מכוונת אליו, קרובים למודרניזם, כשהתפיסה המזרחית נותנת מענה גם לפן הפיזי וגם לפן הפסיכולוגי. היכנסו לסרטון כדי לראות איך עקרונות האסתטיקה המזרחית נתנו ערכים שהמודרניזם הגיע אליהם רק מאות שנים מאוחר יותר.

אמבטיה או מקלחת

צילום תמונה ראשית: איתי אבירן| עיצוב: אסתי די-נור

לעיתים אני נשאלת, מה עדיף אמבטיה או מקלחת? לא מדובר בבתי מידות בהם לא נדרשים לותר על משהו לטובת האמבטיה.

בשנים האחרונות אני נוכחת שבבתים ישראלים רבים ויתרו על האמבט כליל. במקומו מציבים מקלחת, שדומה בשטחה לשטח האמבט ואף יותר. לאחרונה נהוגה אופנה להציב ספסל ישיבה בנוי או מורכב בתוך המקלחת. יש שישאירו אמבטיה אם ישנם עדיין ילדים קטנים בבית. מאידך, כאשר אנו מתארחים בצימר, יראה לנו מאוד מפנק אם יש במקום ג’קוזי עם מסאז’ או סאונה. אז מתי ומדוע הפכה האמבטיה הישראלית למשהו שניתן לוותר עליו?

הסרט היפני הנפלא ‘אהבתה מרתיחה את מי האמבט’ (תסריט ובימוי של הבמאי הצעיר ריוטה נקנו), הווה בשבילי עוד הזדמנות להתבונן מקרוב באורח החיים היפני המודרני. משפחת סשינו מנהלת בית מרחץ שכונתי, וכשקאזוהירו האב נעלם שנה קודם לכן, נאלצה פוטאבה אשתו לסגור את בית המרחץ ותלתה שלט על דלתו: “בעל הבית נעלם כמו אדים”. בהמשך הוא נפתח מחדש, לא לפני שמקרצפים אותו עד היסוד, וכך ניתנים לנו מספר מבטים פנימה, למקום שתופס בית המרחץ בחיים היפניים. מוזמנים לצפות בטריילר – https://bit.ly/2OUXHMx

בית המרחץ המסורתי הציבורי Sento, מיוצג על ידי הסימניות 銭湯- שמשמעותן מטבע ומים חמים. זהו המקום השכונתי, אליו באים הטובלים להירגע ולחבור לחברים. לעיתים הם ממוקמים ליד מעינות חמים ואז יקראו .Onsen- 温泉 לעיתים הם ציבוריים ולעיתים פרטיים המשמשים רק את האורחים של בתי הארחה Ryokan.

לעיתים קרובות האונסן ממוקם באוויר הפתוח והרחצה בו גם במזג אויר סגרירי. כמו בתרבויות אחרות, בית המרחץ היה נהוג לפני שהיו מים זורמים בבתים, והוא הולך ונעלם עם כניסת חדרי הרחצה לבית הפרטי. אולם, נדמה שביפן ההעלמות של המוסד הזה איטית יותר מאשר במקומות אחרים, בעיקר בגלל שלטבילה במי האמבט מיוחסת חשיבות גדולה יותר מאשר ניקיון בלבד. וכך אנו עדים לפתיחתם המחודשת של בתי מרחץ גדולים, עם ג’קוזי וסאונות מפוארים ומאובזרים.

נוהגי הרחצה הם לפשוט את הבגדים בחדר המבואה לחדר הרחצה. בחדר זה יהיו גם ברזים ודליים, צינורות שטיפה וניקוז, המיועדים לשטיפה מוקדמת של הגוף, טרם הכניסה למרחץ. הכניסה היא בעירום וישנה בדרך כלל הפרדה לנשים ולגברים. ישנם בתי מרחץ מעורבים ומי שלא  מרגיש בהם בנוח יכול להיכנס ל- kazokuburo אמבט משפחתי נפרד. אחרי הטבילה הראשונה יוצאים שוב לאזור הרחצה לצורך סיבון וחפיפה, וחוזרים לטבילה ארוכה ומתמשכת. זו פעולה שאורכת זמן רב ולכן היא נעשית בסוף יום העבודה ולא בתחילתו. בבתי המרחץ רוחצים בחברותא ולעיתים זהו המשך של יום העסקים והעבודה.

לזמן שאחרי הרחצה קוראים Yugari no. לובשים יוקטה מעומלנת ולוגמים בנחת תה בחורף או משקה צונן בקיץ. הכול בנחת. אמבטיה חפוזה נקראת בזלזול “אמבטיה של עורבים” משום שהיא נעשית בהיסח הדעת.

במידה שאין מדובר בשכונות עממיות, תשומת לב רבה מוקדשת לא רק לפונקציונליות של בית המרחץ, אלא גם למיקום, לנוף הנשקף ממנו ולעיצוב.

 

חדר האמבטיה הביתי ממוקם לרוב בנפרד בקצה המסדרון, ובבתים פרטיים אף במבנה נפרד בגן הבית. חדר האמבטיה בבית חשוב לפחות כמו המטבח. הוא יהיה מרוחק כדי לאפשר הליכה נינוחה אליו וממנו, כחלק מזמן ההתרגעות. אם מתאפשרת פרטיות, הוא יהיה פתוח אל הנוף, בעיקר בטבע, ואם לא מתאפשרת, החלון יהיה נמוך כדי לאפשר מבט מכוון המתרחץ ולא אליו, או שיכוסה בסכך כלשהו. האמבט הביתי מעתיק גם את המנהגים הקשורים ברחצה. חדר האמבטיה יהיה בחדר נפרד מהשירותים, תהיה אליו כניסה דרך חדר המיועד לפשיטת ולבישת הבגדים ,datsubia ותהיה צמודה אליו מקלחת ידנית עם ניקוז נפרד, המיועד לשטיפה מוקדמת ולהסתבנות.

צילום: Leyla X

מאחר שטובלים במים להתרגעות בלבד, המים נותרים נקיים. במשפחה היפנית הרחצה תהיה על פי היררכית החשיבות בבית: האב, האם ולבסוף הילדים. זהו המקום בו מתממשים מבני הכוח המשפחתיים.
את האמבטיה המודרנית ניתן לתכנן שתתמלא אוטומטית בשעה מסוימת ובטמפרטורה מסוימת, ואם המים נותרו עומדים ניתן יהיה גם לחמם אותם.

החומרים המסורתיים הם עץ או אבן. המבינים ובעלי האמצעים יעדיפו אותם. מטעמי נוחות מעדיפים רבים חומרים שיותר קל לשמור ולנקות. ניתן לראות אמבטיות מפלדת אל חלד, אך לרוב, מי שאימץ את הקו המערבי יעדיף חומרים פולימריים.
המידות: אם ישנה בעיית מקום זו יכולה להיות גם אמבטיית ישיבה, ובלבד שניתן יהיה לטבול בה את כל הגוף עד לכתפיים.
הצבעים המועדפים הם צבעים טבעיים בגווני חום, ירוק וכחול.
על כן, במענה לשאלה – אמבטיה או מקלחת? אענה ללא ספק “גם וגם”. מקלחת לניקיון ואמבטיה להתרגעות.

התמונה באדיבות האתר – https://www.japan-guide.com/e/e2002.html

צילום: איתי אבירן | עיצוב: אסתי די-נור

 צילום: איתי אבירן | עיצוב: אסתי די-נור

Start Up Nation

מחשבות על מדיניות תרבות

תערוכה רשמית של ממשלת יפן Japan design week מוצגת במתחם ה-SuperStudio. אמנים שעושים מלאכות מסורתיות כמו חפצי לכה, מניפות, מטריה מעור, פסנתר זכוכית שמנגן צלילים קריסטליים מעצמו, מיצג אורות מתחלפים.

שום דבר מיוחד מבחינת עיצוב, חדשנות בוודאי לא, בהשוואה למה שהוצג על ידי החברות המסחריות סוני ופנסוניק או למיצגים של מיאקי או ננדו.

 

מה מקום המעצבים הישראלים בתערוכה כזו, שהחדירה אליה דורשת הכרה בינלאומית או הרבה מאוד כסף?

את התערוכה IDEA– The Design Supermarket   בסופר סטודיו, אצר המעצב הדני ניקלס יקוב. מבין 18 המעצבים שהתייחסו לריהוט שטוח, מחוה הומוריסטית לרהיטי איקאה, היו 4 ישראלים: דב גנשרוא, רביב ליפשיץ, אלי רוזנברג ודנה אבריש.

 

 

 

 

 

המעצב הישראלי שחר לבנה מציג עם קבוצה הולנדית ואף למד במוסד יוקרתי בהולנד.

את תערוכתו של ארז נאבי-פנה הישראלי – עיצוב צמחוני אצרה מריה כריסטינה דידרו . גם הוא למד במוסד יוקרתי בחו”ל וכך נחשף. ואילו בני הזוג, המעצבים הישראלים יעל מר ושי אלקלעי מסטודיו Raw Edges עובדים בלונדון ומעצבים עבור חברות בינלאומיות גדולות, גם כן לאחר שלמדו בחו”ל.

אחת הזוכות בפרסי העיצוב של חברת הרכב היפנית לקסוס Lexus Design Award היא יעל רבוא, בוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT. בחבר השופטים אדריכל יפני חשוב – שיגורו בן, ובצוות המנחים האדריכל היפני סו פוג’ימוטו.

 

 

קרדיט: https://www.lexus-int.com/lexus-design-award?p=primavera

בישראל מספר בתי ספר טובים ונחשבים לעיצוב ולאמנות. השוק הישראלי קטן מדי לעיצוב מוצר. דרושות חברות גדולות, שתהיינה מסוגלות  להיכנס להשקעות הנדרשות. החשיפה לאמנים מתאפשרת בין היתר בתערוכות האלה, שם נוצר הממשק בין החברות המשקיעות לאמנים.

ביריד יש תערוכת לווין Satelite שמיועדת לביתנים של צעירים, אשר מציגים פרוטוטיפים בתקווה שימצא להם משקיע. ישנן גם תצוגות של בתי ספר לעיצוב. ההשקעה היא גדולה. לא ראיתי מציגים ישראלים. בכלל, מעט חברות ישראליות יוצאות להציג במילנו. נדרשת לכך השקעה. אבן קיסר עושים זאת בגדול כבר כמה שנים. הם מזמינים אמנים בינלאומיים לחבור למוצר למעט בשנה הראשונה בה הזמינו את המעצבים הישראלים אלקלעי וגב. נטלי גוטמן-חן, הנספחת הכלכלית של ישראל במילנו, המקדישה עמוד שלם לאירוע, אך לא מציינת השתתפות ישראלית נוספת.

ואילו ביפן, מעבר למעורבות החברות המסחריות, גם המדינה עצמה תומכת בחיזוק האמנים, המעצבים, האדריכלים והרעיונאים.

אז נכון, ישראל איננה יפן מבחינת סדרי הגודל הכלכליים ומספר התושבים, אבל כשלישראל הייתה אסטרטגיה להיות Start-up Nation, כאשר היא חוותה בריחת מוחות לחו”ל, היא ידעה לנקוט את הצעדים המתאימים.

יש כאן כישרון, יש יכולת, יש בתי ספר. אך אין תעשייה שיכולה לממן ולכלכל את המעצבים הישראלים, ואין מי שיסייע להם להיחשף, למעט יחידים שעושים זאת.

 

 

 

המיאקי הראשון שלי

 

איסי מיאקי, מעצב האפנה היפני האגדי, השתלב בשבוע העיצוב במילנו, פעם כמעצב התערוכה של חברת סוני, ופעם כאשר נתן את חלל החנות החדשה שפתח במילנו למיצג של אמן יפני אחר.

חברות גדולות הבינו כבר את היתרון שיש להן בהשתלבות בזירת עיצוב הבית הסואנת הזו, גם אם הן חברות אלקטרוניקה, אינטרנט, מכוניות או בגדים.

חברת סוני זכורה לנו עוד מהסלוגן My First Sony  שנוצר עבור צעצועים חשמליים, אשר קשרו את הקהל הפעוט למוצרי החברה, בהנחה שבעתיד יהפכו לצרכנים. בתערוכה הוצגו מוצגים אשר מדמים קולות ומראות העושים שימוש באלקטרוניקה, על מנת לבלבל בין החושים ובכך להמחיש לנו עד כמה כבר הורגלנו לתעתועים ואשליות שמספקת לנו הטכנולוגיה. הנה מספר סרטונים הממחישים את האשליה המושגת. תמונה שווה אלף מילים וסרטון אולי מיליון מילים.

 

 

 

 

אבל בניגוד לחברות אשר השאירו ברמיזה את הקשר למוצר, בסוני לא שכחו להציב בסוף המסלול את חדר המגורים הביתי עם מסך הטלוויזיה הענקי, חברו הטוב של האדם. כך נסגרת המניפולציה הרגשית עם אמירה מאוד מסחרית.

בפתח חנותו החדשה של איסי מיאקה במילנו, המשתרעת על פני 3 קומות במרכז העיר, עוצרת מידי פעם לימוזינה עם נהג שבא לאסוף את המשלוחים, עבור מי שלא מגיעות הנה ככל האדם למדוד את הבגדים. אנחנו מצד שני פסענו לתוך קודש הקודשים הזה, שאולי לא היינו מרשות לעצמנו להיכנס אליו אלמלא המיצג מסהיקו סאטו, פרופסור בבית הספר לקולנוע וניו מדיה באוניברסיטת האמנויות בטוקיו, המשלב בין טכנולוגיה לחוויה חושית חדשה.

בקישור אסוציאטיבי לתערוכה של סוני נקרא המיצב My First Me-know yourself like never before  – המשך לספרו של הפרופסור “דרכים חדשות להבנה”,

הצופים מתבקשים לתת את טביעת האצבע שלהם, וזו יוצאת לשחות בין כל חברותיה על הלוח הגדול, כמו דגיג או ראשן, או תא זרע?

בדרך היא נמלכת בדעתה וחוזרת אל תוך הריבוע שלה ונבלעת. ברובד נוסף יושב סמוי בקומה השנייה, צלם המצלם את תגובות המשתתפים במיצג. אכן דרכים חדשות להבנה.

איך רואים את הזמן החולף? תשאלו את אוקי סאטו

ב- SuperStudio הציגו את התערוכה Forms of Movement של סטודיו ננדו והמעצב המופלא אוקי סאטו. אם צלחת את התור הארוך, שהשתרך בפתח התערוכה זכית להיכנס למסלול של אולמות חשוכים, כאשר התאורה מתמקדת על מספר מוצגים לבנים בלבד המדגימים סוגיה עיצובית כלשהי. סטודיו ננדו שוקדים על חקירת הצורה והפונקציה, לא פחות משהם מתעניינים במוצר עצמו. את המוצר הם מעצבים עבור החברות המסחריות, אבל התערוכה שלהם על עצמם היא על גבול התאורטי. התערוכה הזו ביררה למשל כיצד ניתן לעצב רוכסן שנפתח ל-3 או 4 כוונים.

ישנם 10 מקרי חקר כאלה וכל אולם נפתח באייקון המסביר את הפעולה הנחקרת כיצד לעצב רוכסן הנפתח ל-3 או כיצד לעצב ווילון עם תאים פוטואלקטריים, אשר יפתח וייסגר בהתאם לכמות האור בחוץ, ובנוסף שיהיה לו מראה של שדה פרחים.

סרטון על פרחים

 

וכרגיל אצל ננדו, המשחק שבין האור והצל, בין הגוף וההשתקפות שלו. ברגישות יפנית אופיינית ישנה התייחסות לחומר ולאשליית החומר באופן שווה. האין חשוב ממש כמו היש. לגוף אין היתכנות בלי הרווח שמפריד אותו ממה שסובב אותו. שולחן עגול שחלקו ארוג בשתי וערב מואר כך שהשתקפות הצל שלו יוצרת דוגמה על גבי הרצפה הלבנה.

או משחק בין קוים ישרים וקשיחים למשטחים מעוקלים וגמישים.

 

ואז הגענו לאולם המקסים ביותר העוסק בזמן או איך ממחישים זמן.

שעון החול המסורתי מעביר חול ממיכל למיכל בקצב קבוע, שמאפשר לנו למדוד את הזמן, אבל ניתן לעשות שינויים בקונספט הזה, שימחישו דברים אחרים כמו: חלוקת הזמן ממיכל אחד לשני מכלים במחצית הזמן.

 

 

 

 

 

החדר כולו נראה כמו אוקיינוס קסום

 

 

 

 

ההפתעה המתוקה ציפתה לנו בסוף, כאשר אוקי סטו יצא מהאולם ובחביבות האופיינית לו התייצב לצילום עם המעריצות.

 

 

 

 

 

האור באדריכלות היפנית המודרנית

בחג חנוכה, שנחגג בחודש שעבר, כתבתי על האור באדריכלות היפנית המסורתית וקצרה אז היריעה בשביל להרחיב גם לאדריכלות היפנית המודרנית. טוב, גם כריסטמס הוא חג של אור וזו ההזדמנות נוספת לחזור לספרו של ג’ונאיצ’ירו טניזקי, ב’שבח הצללים’ שנכתב

ב-1933 ותרגם דורון כהן (הוצ’ אסיה) שמשווה את האסתטיקה היפנית לזו המערבית בסוגיה של אור וצל.

184727

“אבל מדוע הנטייה לבקש יופי בחשיכה חזקה כל כך רק בקרב בני המזרח? הרי גם במערב היו זמנים בהם טרם השתמשו בחשמל, גז או נפט, אך למיטב ידיעתי הזעומה, הם מעולם לא למדו ליהנות מהצללים. אנחנו מעדיפים צבעים שנערמו משכבות של חשכה, ואילו הם מעדיפים צבעים שנצטברו מאור שמש. גם בתוך הבית הם משתדלים למנוע מצללים להיווצר, ולשם כך צובעים את התקרה והקירות שמסביב לבן לגווניו. […] כך הולך ונמשך חיפושם הבלתי פוסק לסלק כל שמץ של צל”.

עם היפתחה של יפן למערב מחדש במאה ה-19 הגיעו אליה אדריכלים מערביים, שהתרשמו ממסורת הבנייה הקשורה לטבע, מהחמרים הטבעיים, הפרופורציות, המונוכרומטיות, המינימליזם וגם מהטיפול באור. באותה מידה, גם האדריכלים היפנים נפתחו למערב והתוודעו לשיטות בניה חדשות.

בשנות ה-50 האמן ואדריכל הנוף האמריקאי ממוצא יפני איסמו נוגוצ’י Isamu Noguchi, אשר עיצב אייקונים רבים בעולם הריהוט וגם את גן הפסלים של מוזיאון ישראל, הוקסם מהאור היפני “אור החשמל הבוהק מסונן באמצעות הקסם של נייר השוג’י והוא חוזר להאיר כמו אור השמש”, אמר והקדיש עצמו לעיצוב מנורות ברוח פנסי הנייר המסורתיים. הוא יצר סדרה של כ-100 מנורות מנייר השוג’י היפני. הוא קרא לסדרה “akari” המילה היפנית לבוהק. הסדרה מוצגת במוזיאון לעיצוב ויטרה Vitra.

 בית האור הטבעי שתכנן משרד טשקי אוקשה Takeshi Hosaka Architects בסביבה אורבנית מכניס את אור היום דרך גריד חלונות Sky Light מאקריליק. זוהי דרך להכניס אור מסונן מלמעלה ולחסוך בחלונות אל הסביבה האורבנית חסרת העניין בה ממוקם המבנה.

בית קופסת האור

משרד Suppose Design Office תכנן בניין עבור משפחה עם שלושה ילדים בהירושימה. קירות הבניין המורכבים על קונסטרוקציית המתכת הסטנדרטית עשויים פוליקרבונט ומחדירים פנימה אור גם ללא חלונות. הקירות החצי-אטומים נותנים תחושה של מבט החוצה תוך שהם שומרים על הפרטיות. מראה הפנים באור המעורפל נותן תחושה נעימה ומשקיט את הצבעים. במראה הלילה הבניין מהווה גוף תאורה בפני עצמו.

 

 

ההתמודדות עם חלקות קטנות וצפופות הולידה אין ספור פתרונות אדריכליים מסוג זה כמו בבניינים האלה.
בבית הקירות הבהירים שתכנן משרד mA-style Architects התמודדו האדריכלים עם אותה הבעיה- בתים שכנים שמאפילים על האור הנכנס לבית.

 Light Walls House / mA-style Architects

הפיתרון של החדרת האור מלמעלה מאפשר שליטה מלאה באורות ובצללים, המהווים את עיקר העניין האדריכלי

2423

Slope house בבית המדרון בקובה של Hata-Architects נמצא אותו הפתרון. אף שפה לא קיימת כלל בעיית החסימה לנוף, ביקשו הלקוחות ליצור בחלל מפלסים רבים והחדרת האור מלמעלה משרתת את חלוקת החלל.

היותר מפורסם בפתרונות החדרת האור בסביבה אורבנית צפופה הוא האדריכל סו פוג’ימוטו Sou-Fujimoto, שעשה שימוש במעטפת משולשת לבניין, המחדירה אור לחצרות הפנימיות מ-5 כוונים ומייצרת פרטיות לנפח הפנימי.

הבית באויטה Oita תוכנן לשני אנשים וכלב, אומר האדריכל. המעטפת המשולשת אמורה לתת תחושות שונות של ריחוק מהרחוב. התחושה בגינה הפנימית הפתוחה לשמיים בחלונות- כמו עננים.

בשבח הצללים – אור וצל באדריכלות היפנית המסורתית

האדריכלות היפנית המסורתית מושתתת על כמה אלמנטים- מבנה עץ נושא קירוי בלבד בעל מודולות במידות קבועות. המילואות הן מחיצות בעלות מסגרות עץ דקות ונייר (shôji) הניתנות להסרה על פי הצורך, מרפסת היקפית מקורה הנסגרת במחיצות עץ להגנה מפני הקור. את הבית מקיף גן וזה מוקף חומה בדרך כלל. הרצפה מכוסה בטטמי גם הוא מקש דחוס.

12

אדריכלות יפנית קשורה בקשר אינטימי לטבע. כל החומרים טבעיים, הבית פתוח מכל הכוונים המבט תמיד מופנה לטבע והחוקים הם חוקים של איזון.

שלא כמו האור הים תיכוני, תאורת אור יום די נדירה ביפן. האור לא ישיר ולא חזק ומזג האוויר מעונן וסוער תקופות ארוכות בשנה. על כן צריך להפיק את המקסימום מהאור הזמין וישנה רגישות רבה לטיפול בו.

באתר הארכיאולוגי Sannai Maruyama שוחזר מגדל מלפני 3000 שנה בגובה 15 מר’ שנועד למדוד את תנועת השמש.

כמו במקומות אחרים, גם האדריכלות היפנית מותאמת לתנאי האקלים. אולם ביפן שלא כבמקומות אחרים הטבע עומד במרכז האדריכלות של מקומות קדושים. על פי מסורת השינטו המקום שייך לאלוהות kami שהיא גם הטבע עצמו. על כן הבונים בית מקיימים טקסים על מנת לבקש רשות מהאלים. לאור יום, כאחד מהאלמנטים של הטבע יש מקום חשוב.

 קיוטו הרשימה קיוטו הרשימה

 על חשיבות האור לאדם היפני – בכתבים העתיקים מסופר ש Amaterasu אלת השמש העניקה לקיסר הראשון Ninigi מראה קדושה (אור) כאות לברית בין האדם לאלים.

 יצירות ספרותיות יפניות מעידות שהיפנים אוהבים את תחושת הפנים הזו של אורות וצללים. בספר המסות שלו “בשבח הצללים”הסופר ג’וּנְאִיצִ’ירו טַנִיזַקִי 1965-1886 (תרגום דורון כהן) פורס את השקפתו האישית בנושא אסתטיקה ומקונן על המודרניציה שנכנסה ליפן.  הנושא המרכזי הוא האור ועד כמה לא נעים כאשר הוא בוהק מדי. ההעדפה התרבותית של הצללים על פני האור היא גם מטפורית. העדפת הרמיזה על פני הבוטות, העקיף על פני הישיר, השתיקה על פני הדיבור, הריק על פני המלא הם כולם סימנים לנימוס ולעידון תרבותי.

יש שקושרים את זה לראייה אליפטית מטושטשת. האדריכלות המסורתית הקדושה והעממית מצאה דרכים חכמות לטפל באור הטבעי:

  • שימוש בשוג’י – מחיצות הנייר
  • מסכי גלילה  (noki) מרפסות פונות דרומה (engawa)

 

השוג’י -מחיצת הנייר באה גם להגן מפני רוח וחרקים וגם לווסת את האור.

השוג’י לא שקוף ומעביר 50-60% מהאור ועל כן מרכך את האור במידה שהוא בעוצמה. מאידך, כאשר השמש נמוכה  בין הערביים או בחורף היא מגיעה בזוית כזו שמחיצת הניר מעצימה אותה. מאחר שמדובר בנייר ולא בזכוכית לא נוצר אפקט חממה כתוצאה מהקרינה הישירה.  פנים החדר נותר מואפל ונעים והאור הקרוב למחיצות רך.

בזמנים מסויימים ביום, אם האור אינו מספיק מסירים את המחיצות.

בזמנים קרים מוצבות מחיצות עץ אטומות במישור החיצוני של המרפסות. היום הם הוחלפו  חלונות זכוכית שמתירים לאור להיכנס

הטוקונומה tokonoma היא האזור המקודש בבית שמקושט במגילה מצויירת ובסידור פרחים. אזור זה יזכה כמעט תמיד לחלון מיחד משלו כדי להאיר אותו.

הנייר שמשמש ליצור השוג’י מהווה גם חומר ליצור פנסים andonלתאורת לילה ואפילו לפנסי רחוב.

במקדשים האמצעים להפחית את הקרינה אף טובים מאלו שהיו בבתים הפרטיים.

הארכיטקטורה של מקור אור בלתי ישיר נחשבת מאוד רוחנית ומרוממת נפש.

קיוטו מקדש ליה סה קה

קיוטו מקדש ליה סה קה

הגן היבש הוא אלמנט הקיים בעיקר במקדשים ובבתים אמידים, שכן הוא מצריך הרבה מאוד כח אדם לתחזק.

הגן היבש Karesansui המפורסם ביותר הוא ריו אן ג’י  Ryôanji מהמאה ה-15 בקיוטו. הוא זרוע 15 סלעים מכוסי טחב זרועים במשטח מכוסה חצץ לבן, המדמים איים בים ומהוים נקודת התמקדות לנזירים המודטים. במקדשים בכלל יש צורך באלמנט אור כדי להדגיש את הרוחניות.

הגן הוא במפנה דרומי והחצץ הלבן מחזיר את האור ומעצים אותו. (מדידת האור 8000 lux) חפצים מוזהבים בתוך המקדש מחזירים את האור גם מבפנים.

Ryoanji temple Zen garden

יפן בתל אביב

אתמול נסעתי ליפן. במונית.

לקוחה מדהימה העניקה לי את הטיפול אצל יוקו קיטרה כמחווה לסיום עבודת העיצוב בביתה.

יפן על כל תגיה ודקדוקיה, רק על הים ביפו העתיקה. יוקו קיטהרה ספא יפני ובית לטיפולים ביפו העתיקה. יוקו, בעלת המקום באה מיפן לפני 15 שנה ונישאה לישראלי והם מקיימים את הפינה הזו בשקט ובדבקות.

ר4

ספסל חליצת הנעליים מקבל את פניך בכניסה כדי לסמן את המעבר מהדלת היפואית לאסתטיקה היפנית. וכאן מכה בך השילוב בין המבנה הארכיטקטוני הצלבני-חללי האבן הגדולים בעלי הקשתות המקומרות ששופצו בדקדקנות לבין האצילות היפנית המדוקדקת. החלון הגדול הנפתח לים והמדרגות המודרניות המובילות אל הגג קושרים את המבט אל הנוף והטבע, קשר בל יינתק בתרבות היפנית אבל מזכירים לנו עדיין את ההוויה של המקום.

מב

אבל מכאן, הכל יפן; המגבת הלחה, תה קר ואשירו-אמבט הרגליים מעץ, מוגשים בכניסתך על ידי המטפל היפני ועד לכוס התה ביציאה, טטאמי על רצפת חדר הטיפולים, תאורה רכה, ריהוט מינימליסטי שכולו בעץ, ריחות, צלילים, ירידה לפרטים, האירוח היפני, כבוד לאדם, לחומר …

34

 

הבניין העתיק עבר שיפוץ לאחרונה שארך כמה שנים. ממול לכניסה חדרי שירותים מפנקים עם אמבט מקוריאן. מימין חדרי הטיפולים, ומשמאל משתרעים שני חללים ענקיים שבעתיד מיועדים להכיל גלריה לצד קבלה וחדר המתנה. יוקו נסעה לאחרונה ליפן לרכוש רהיטים ופריטים למקום והם יוצעו גם למכירה. התאהבתי עוד לפני שנכנסתי.

איך אומרים ברצלונה ביפנית? ביקרתי בעיר המסקרנת והתרשמתי מהאדריכלות המודרנית שלה

ברצלונה היא עיר שמתקשרת כל כך לטבורן של האדריכלות והאמנות של המאה העשרים, עד כי קשה להבין איך עיר נמל לא גדולה עד לעת החדשה, גידלה את פיקסו, מירו, קזאלס, גאודי, ודאלי, למרות המשטר הפשיסטי שנכח בה כמחצית המאה.

מסוף המאה העשרים ולתוך המאה ה-21, עשתה העיר מאמצים להצטייר כמרכז תרבות ואמנות מודרנית וכמו ערים רבות בעולם, ובעיקר לרגל האולימפיאדה של 1992, הזמינה עבודות מאדריכלים מפורסמים.

ב- 1988הוזמן  ריצ’רד מאייר  לתכנן את ה MACBA-, מוזיאון לאמנות מודרנית שקם על חשבון בתים בשכונות הפחות עשירות של העיר ועורר ויכוח שעדיין ממשיך, בדבר המוסריות של המהלך. פנים המבנה מצטט מתוך הרפרטואר של האדריכלות המודרניסטית, “מכונת המגורים” של לה-קורבואזיה בוילה סבואה.

העליה במפלסים נעשית על גבי רמפה, אולם ישנו גם מגדל עם גרם מדרגות לוליני. הלובי מרוהט בכורסאות של לה-קורבואזיה.

8

MACBA מוזיאון לאמנות מודרנית, ריצ’רד מייר

9

פנים ה-MACBA  עליה ברמפה מזכירה את התכנון של לה קורבואזיה בוילה סבואה

10

עוד אדריכל אמריקאי, פרנק גרי, יצר פביליון בדמות דג לכבוד המשחקים האולימפיים ב-1992 באזור חוף הים.

בשנת 2005 הזמינה חברת המים של קטלוניה AGBAR מהאדריכל הצרפתי ז’אן נובל, מגדל בן 39 קומות למשרדיה. המגדל העגול בנוי קונסטרוקציית פלדה ללא עמודים, כך שהקומות תלויות על גרעין הבניין היצוק בבטון. הפלדה צבועה בצבעוניות כחול ואדום במטרה להזכיר גיזר של מים חמים וקרים ובלילה היא מוארת בהתאם.

Jean Nouvel Torre AGBAR

11

12

מבחוץ מחופה הבניין ברפרפות זכוכית שנעות באופן ממוחשב וכך יוצרות תנאי בידוד, המתאימים לצרכים האקלימיים של העונה – בחורף לספוג שמש ובקיץ להרחיק אותה ולבודד. עם עליית ערכו וערך הקרקע באזור, נמכר הבניין ברווח משמעותי.

גם אדריכלים יפנים הוזמנו לתכנן מבנים בברצלונה.

האדריכל אראטה איסוזאקי Arata Isozaki בנה ב-2002 תוספת מבנה ורחבת כניסה בקיישה פורום  Caixa Forum. המבנה המקורי מראשית המאה ה-20 משמש כיום לאירוח 3 חללים של תערוכות זמניות.

13

פביליון כניסה, ארטה סוזאקי

14

ולבסוף, גם האדריכל טויו איטו הקים כאן שני פרוייקטים מרשימים. הותיק יותר הוא מלון דירות Avenue Barcelona Luxe בפסאו דה גרסיה, רחוב החנויות היוקרתי של ברצלונה. העבודה היא למעשה רק skin, חזית נוספת לבניין קייים אשר מתכתבת עם חזית מבנה של גאודי השוכן מולו. טויו איטו

15

השני הוא מלון סנטוס ב-Porta Fiera, חלק מקומפלקס ענק של קונגרסים באזור המתחדש של ברצלונה. המגדל הבנוי צינורות אדומים, שגם כל עיצוב הפנים שלו באדום, זכה ב-2010 בתואר המגדל היפה ביותר. כאשר הגענו לברצלונה, הסתבר שאנחנו ממש רואים אותו מחלון הדירה שלנו ומיהרנו לרדת ולסייר בו. צוות המלון אפשר לנו לשוטט ולצלם בפנים ללא הפרעה.

16

Toyo Ito Hotel Porta Fira 17

18

פנים המלון בצבעים אדומים

 

אדיוס ברצלונה, עד לביקור הבא.

אמנית הקליגרפיה תרצה פייטן סלע מזמינה אתכם לחוות שיעור ניסיון במרכז

cc

מי שחש געגוע ליפן, המקום הכי קרוב לקיוטו בארץ –  נמצא אצלנו.

בשודו, המרכז לקליגרפיה ותרבות יפן תוכלו להתרגש מחדש, תוך כדי יצירה וחשיפה לתרבות עתיקה ומרתקת זו.

2

 

ביום שני ה-4.9, בין 16.00-19.00תפתח שנת לימודים נוספת ואתם מוזמנים לחוות שיעור ניסיון.

אנו פותחים דלת ליופי, לאסתטיקה, לפילוסופיה ודרכי חשיבה מרתקות ורלוונטיות.

בתכנית הלימודים:  מבט על האסתטיקה היפנית והשפעת הקליגרפיה על אומנויות בכלל, דרך הצצה אל אדריכלות, גנים, סידורי פרחים, קרמיקה, נגרות, טקס תה, בישול ועוד.

תחומי יצירה יפנים רבים ומגוונים, שחיים ופועמים עד היום ביפן.

מסורתי ומודרני, חדש וישן, חילוני ודתי.

באוירה נעימה וחברה נפלאה אנו יוצרים גשר בין תרבויות.

3

לפרטים

תרצה פייטן סלע: 0524408951

ayami2@013.net

המרכז לקליגרפיה ותרבות יפן

שביל המרץ 6  סטודיו 30 ת”א (כניסה מהצד האחורי של הבניין)

www.facebook.com/shodo.calligraphy.

www.calligraphy.co.il

 

 

 

טויו איטו: פרס מפעל חיים לאדריכל היפני

 

הצלחתו ליצור עם הניגודים שמאפיינים את הסביבה האורבנית המודרנית, גרמה לעבודתו להיות רלוונטית ומתחדשת, עד כי כינוהו “משורר אורבני”

החודש הכריזה ה-UIA, התאחדות האדריכלים הבינלאומית, על הענקת פרס מפעל חיים לאדריכל היפני טויו איטו (Toyo Ito). הפרס מוענק אחת לשלוש שנים לאדריכלים בולטים על ידי עמיתיהם, “על מנת לכבד אנשי מקצוע שלתכונותיהם, לכשרונם ולמעשיהם היתה השפעה בינלאומית על השדה המורכב של העשייה האדריכלית”. איטו נבחר מבין 46 מועמדויות וקיבל את הפרס המכובד ביותר הניתן לאדריכלים בחייהם.

 

2

Instegram.com

טויו איטו מרתק אותי מאז שהכרתי את עבודתו, ברבגוניות המשתרעת על פני כשישה עשורים. הוא זוכה פרס פריצקר (הנובל של האדריכלות) לשנת 2013, נולד ב1941 בסיאול קוריאה להורים יפניים ועבר בנערותו בחזרה ליפן.

ב-1971 פתח משרד בטוקיו שעוסק בכל תחומי האדריכלות והעיצוב, החל מבניה פרטית של וילות בעלות מבנה מקורי ורוחני, דרך מגדלים עירוניים מרשימים ביופיים, מבני ציבור, מבנים מסחריים, עיצוב פנים, תערוכות, עיצוב מוצר ועד לעבודה חברתית.

 כאשר היה ממונה על הביתן היפני בביאנלה לארכיטקטורה בונציה 2012, הציג אדריכלות לאיזורי אסון, עבור תושבי האיזור שנפגע בצונמי.

3

"אזור אסון, היכן שהכל אבד, מעניק לנו את ההזדמנות המושלמת להסתכלות רעננה מדוע נבנה הבניין ועבור מי"

אין לו קו אסתטי אחד, אף כי ניתן לעשות טיפולוגיה (מיון לפי טיפוסים) של המבנים שתכנן.  מאפיינת אותו חשיבה לא קונבנציונלית ומפתיעה, הבודקת את הגבולות של חמרים, נפחים, גבולות הנדסיים וחיפוש האיזון המדוייק בין ניגודים: יחיד-חברה, מכונה-טבע, זכר-נקבה, אוטופיה ומציאות.

 

4

את ביתו הפרטי הראשון בנה ב-1971 מאלומיניום

הצלחתו ליצור עם הניגודים האלה שמאפיינים את הסביבה האורבנית המודרנית, גרמה לעבודתו להיות רלוונטית ומתחדשת עד כי כינוהו “משורר אורבני”.

5

ב-1976 תכננן לאחותו שהתאלמנה בית בצורת U, במטרה לאפשר לה מקום מדיטטיבי.

איטו פרץ לתודעה הבינלאומית בזכות בניין Sendai Mediatheque, ספרייה בת 6 קומות. המבנה כולו מוחזק על-ידי 13 פירים עשויים פלדה שזורה. אלה מכילים את מערכות התנועה והתקשורת ומספקים לבניין את כוחו הקונסטרוקטיבי.

6

גזעי העצים חוזרים במבנים רבים, ובמיוחד במגדלים כגון מגדל פורטפיירה בברצלונה

7

Portafira Towers Plaça d'Europa Barcelona 2010חוץ ופנים

במבנים כמו Tod’s בטוקיו, חנות יוקרתית לתכשיטים, המעטפת היא גם השלד. וההשראה הם העצים בחזית המבנה.

8

בביקורי האחרון בטוקיו זכיתי לראות גם את עיצוב הפנים של הבניין הזה. המנורות בחלל המדרגות מעוצבות בדמות שרשרת פנינים. הצילום בחנות התכשיטים נאסר, מסיבות בטיחות אך במאמץ הצלחתי ללכוד את המראה.

9

10

את המנורה שעיצב איטו- Mayuhana Pendant, ניתן לרכוש במחיר שווה לכל נפש של כ-1,300 דולר

הסטרוקטורות משדרות “קלילות” בזכות קונסטרוקציות אווריריות. החללים הפנימיים פתוחים על מנת להשאיר את האדם בתוכם בלתי מוגבל וחפשי.  במבנה הספרייה באוניברסיטת טמה שביפן מיפתח הקשתות נע בין 2-18 מ’ וההשראה היא של פתחי מערות. עיצוב הפנים זורם עם המבנה.

11

Tama Art University Library / Toyo Ito & Associates. Image © Iwan Baan

גם בעיצוב הפנים מאפיין את איטו שימוש בחומרים קונבנציונליים:  מתכת ובטון מזויין בגאומטריות לא שגרתיות, חומרים פשוטים שלא ימשכו את תשומת הלב מהפרטים האדריכליים.

12

O residence in Chile 2009 :עיצוב פנים מינימליסטי וחם

סודות הוואבי-סאבי

על פי תורת הזן, ידע חיוני יכול לעבור מאדם לאדם רק באמצעות המחשבה ולא באמצעות המילה הכתובה או המדוברת

log

סגנון הוואבי סאבי שמאפיין את העצובים שלי, מסייע לי לתכנן חללים שיהיו לא רק יפים, אסתטיים ומרגשים – אלא גם אותנטיים ומספרים את סיפורם של האנשים שחיים בהם. ערכי הפשטות של הוואבי סאבי מובילים אותי לעיצוב אמיתי ולא מתאמץ בחומרים טבעיים וקו נקי.

2

pinterest.com

3

homedsgn.com

המונח וואבי סאבי, הוא חמקמק, מעורפל במתכוון, מיסטי, נוגע בשורשים תרבותיים רחוקים מאיתנו וקשה להגדרה גם לבני התרבות היפנית.

4

האדריכל לאונרד קורן, בספרו וואבי-סאבי לאמנים, למעצבים למשוררים ולפילוסופים (הוצאת אסיה 2003)
מסביר: "במהלך ההיסטוריה נעשה ניסיון מכוון להניא אנשים מלהבין את הוואבי סאבי באופן הגיוני"

“אלו שיודעים אינם אומרים – אלו שאומרים אינם יודעים – ראשוני היפנים שעסקו בוואבי-סאבי: אומני תה, כמרים ונזירים, התרגלו והיו חדורים בהשקפת הסגנון. על פי תורת הזן, ידע חיוני יכול לעבור מאדם לאדם רק באמצעות המחשבה ולא באמצעות המילה הכתובה או המדוברת”.

“אחד הדברים החשובים שיש לדעת על הוואבי-סאבי כדי להבין את משמעו, הוא טיפוח המיתוס של אי-בהירות מכוונת מטעמים אסתטיים. העובדה שהוא בלתי ניתן לתיאור היא חלק מייחודו ומהקסם שלו. הסברת המושג במלואו עשויה לאמיתו של דבר לצמצם אותו”

 5

digsdigs.com

 לעצב באסתטיקה יפנית ברוח הוואבי-סאבי, זאת בשבילי שליחות מרגשת. אני נהנית לממש את החזון הזה כאן, במציאות הישראלית החומרנית והמיוזעת, הרחוקה מאוד מהזן היפני במאה ה-17, שם נוצרה.

6

מילנו: פרס העיצוב

פרס העיצוב בשבוע העיצוב במילאנו הוענק לעבודה מרשימה בגדלה של של המעצב היפניTokujin Yoshioka  טוקוג’ין יושייוקה, עבור חברת האלקטרוניקה LG.

 

image11

 

image21

 

image18

 

זהו אינסטליישן ענק שהוצב ב-,Superstudio Più אולם מלא ב-17 כסאות הבנויים מפנלים של לד. הצבעים של התאורה משתנים ויוצרים אפקטים של Wow. המטרה היא להמחיש אוירה סוראליסטית של העולם המודרני.

 

עבודה נוספת היא קיר הבנוי מ-30 אלף נורות לד שנדלקות וכבות במטרה להמחיש את היום-יום

של האדם המודרני

 

image16

 

“באמצעות מיצגי הענק האלה”, אומר האמן היפני, “אני מאמין שאנשים יכולים לגלות מחדש את מערכת היחסים שלהם עם העולם הטבעי, בצורה חושית יותר”

 

רשמים ממילאנו: ננדו – גבולות בלתי נראים

אך מי שהיה בכל מקום הוא סטודיו ננדו האהוב עלי בהובלת אוקי סאטו Oki Sato. ראשית פגשתי עבודות רבות של הסטודיו בביתן של חברת התאורה הגרמנית Floss.

IMG_0995

המנורה הפשוטה בעלת הסוכך הכיפתי, המזכיר בצורתו גם ספל תה יפני, הוצגה בתוך קופסהמסגרת, שמעניקה לה את הפרופורציה ומדגישה את צורתה הנקייה. הקומפוזיציה של המנורה עם ספל התה בשחור ובלבן, הדגישה את הפשטות של הצורה. בהמשך נעשה משחק דומה עם מנורות גליל שחורות או לבנות, בקומפוזיציות שונות.

IMG_1002

במקום אחר פגשתי גם בעבודה מאוד צבעונית של הסטודיו, מאה חולצות בצבעים ססגוניים נתלו כשבתוכן גופי תאורה, כדי להדגים את הסיב הקל והחזק שממנו הן עשויות – זה שמתיימר להיות העמיד בעולם.

jap-milan

מכל העבודות של הסטודיו, היתה תערוכה אחת מרשימה במיוחדבחלל של אולם התצוגה של מעצבת האפנה גיל סונדרס, מבנה בעל ארבע קומות.

התורים לתערוכה התארכו במשך שעות והכניסה הותרה למספר אנשים מוקצב בכל פעם. שם התערוכה nendo : invisible outlilnes מעיד על תוכנה, מבחן מתמיד של הממשק שבין החפץ המעוצב לכל מה שאיננו הוא.

בדרך למעלה מוצב fragment table שולחן זכוכית שהתאורה שמעליו מצלילה על גבי הרצפה והקירות, עד כי לא ברור היכן השולחן והיכן צילו.

IMG_1278

בקומה שמעל פוגשים את,oblectextile מודלים של טקסטילים מודפסים על גבי בובות. ההדפסים הם למעשה הטל של הצורה התלת מימדית המוצגת לפניהם, כך הדפס עיגולים הוא בעצם הטל הצל של חרוט וכך הלאה. דגמים שונים כאלה על סניקרס וחולצות נמכרו בכמה מאות יורו, בחנות פופאפ במקום.

IMG_1300


בחדר הבא – 80 דפים של הרים, חדר לבן עם מסגרות מחוטי מתכת לבנים, מעין שערים שיוצרים במצטבר שרשרות הרים.

harim

המשחק הזה בין משטח לנפח, חוזר אחר כך ברצף עבודות גאוניות בפשטותן: למשל בריהוט, כאשר חוט המתכת מסמן את הנפח שתופס סיבוב הדלת על צירה, ממש כפי שמשרטט האדריכל את תוואי סיבוב הדלת. כל אלה בודקים את גבולות החומר, כאשר הוא נוכח וגם כאשר הוא נעדר.

והעבודה המרשימה jellyfish vase (אגרטל מדוזה) – הכלים במידות שונות עשויים ממברנה המוצבת בתוך אקווריום עם מים. המים נותנים את הנפח לכלים ונותנים להם צורה יציבה, אשר לא היתה מתאפשרת לולא המים.

“אני חושב שאנחנו עושים משהו שהוא חלק מהתרבות היפנית”, אמר אוקי סאטו בעבר, בראיון לXnet-. “שיר הייקו מכיל בסך הכל משפט אחד, אבל במשפט הזה הוא מסביר זרימה של זמן, אור וצל, היסטוריה, מעביר סיפור משמעותי – ובסופו של דבר הוא מכיל מלים ספורות. מאוד מינימלי. אני חושב שמה שמעצבים יפנים מנסים לעשות הוא להקפיא את הרגע, כמו כשאנחנו מקפיאים סנאפ-שוט באייפון ומראים את התוצאה לכולם”.

 

רשמים ממילאנו: פנסוניק – אלקטרוניקה פוגשת אומנות מסורתית

מיצג מרשים נוסף הנוגע לקו שבין הקדמה הטכנולוגית למסורתיות המוערכת על ידי היפנים עד מאוד, קיימה חברת האלקטרוניקה היפנית פנסוניק, במבנה האקדמיה לאמנויות היפות ברובע בררה, Accademia di Belle Arti di Brera.

חלקו הראשון של המיצג התקיים במבנה מיוחד שמוקם באחת מחצרות האקדמיה ושם הוצגו במשך כעשרים דקות סרטים של צילומי טבע יפיפיים ב-360 מעלות, במספר מקרנים עם מוזיקה מרשימה. משם נלקח הקהל את אולם קמרון מוארך תת קרקעי.

ראשית היתה תאורה על אלמנט אחד ומשנדלק האור, בבת אחת, עם מוזיקה דרמטית, התגלה שולחן ארוך ועליו שורה של חפצים שהם אינטרפרטציה מודרנית לחפצים במסורת היפנית המקשרים בין עבר ועתיד. המיצג נוגע ב-5 החושים ונערך בשיתוף עם אמנים מקיוטו.

מישוש

באייטם הראשון הוצג כלי פורצלן עדין להרתחת מים לתה, על גבי משטח אינדוקציה שכולו עץ.

ראייה

בשני השתקפו מספר מנורות לד, שהאור שלהן נובע מתוך קריסטל, אל תוך מים שנקוו על משטח בזלת שחור ובכך ביקש האומן לבטא את השתקפות הירח

IMG_0542

ריח

הכלי הבא היה בגודל אבן ידאבנים ששמשו את האדם הקדמון לעבודה. הכלי עשוי מכסף עדין והוא משמש כמבער קטורת ריחנית.

טעם

לאחריו הוצג מיכל לקירור יין האורז, הסאקי, בתוך כלי מעץ שבו גולות פלדה.

IMG_0545

 שמיעה

ולבסוף הוצגה טכנולוגיה של הפקת צליל באמצעות העברת היד על גבי משטח סיבי טקסטיל מתכתי.

כמה פשוט ככה נוגע ללב.

IMG_0544

רשמים ממילאנו: – COS אביב חדש

COS – יצרנית האפנה השוודית מפיקה הרבה פרוייקטים בתחומי הריהוט, ארכיטקטורה, מוזיקה ועוד, החורגים מגבולות האפנה.

cos2

בין השאר קיימה בעבר פרוייקטים עם האדריכל היפני סו פוגימוטו ועם סטודיו ננדו. השנה הניב שיתוף הפעולה עם סטודיו swine ((Super Wide Interdisciplinary New Explorers, מיצב רב חושי, שמוקם בתוך מבנה קולנוע ישן משנות השלושים, כמובן עם נגיעה יפנית עדינה.

cos3

האמנים של הסטודיו הם האדריכלית היפנית אזוסה מורקמי והאמן הבריטי אלכסנדר גרובס, שניהם בשנות הארבעים לחייהם, יצרו את האינסטליישן שנקרא אביב חדש – ,new spring בכמה דיסציפלינות בכוונה לקשר בין המסורתי לעולם הגלובלי.

במרכז המיצג צינורות המדמים צורה של עץ הדובדבן, הסאקורה היפני, אלא שבמקום שלכת של פרחים נובעות ממנו בועות בצבע חלבי, אשר מתגבשות ונושרות מטה. כאשר הן נוגעות בטקסטיל, הן מלטפות אותו וממשיכות על פניו. כשהן באות במגע עם כל דבר אחר: עור, עץ, מתכת הן מתפוצצות ונעלמות.

המיצג הדרמטי מלווה בתאורה ובמוזיקה מקורית. העבודה היא פרי מחקר ארוך בחומרים וטכנולוגיות והיא זכתה בפרס Milano Salone Award, Best Installation for Engagement, Italy

יפני באיטליה: שבוע העיצוב במילאנו

האירוע המרשים הזה מתרחש אחת לשנה במילאנו, עיר שכבר מיתגה את עצמה כמעצמת עיצוב, ריהוט ואביזרים לבית. מילאנו רוחשת עיצוב בהשפעת היריד הגדול בעולם, המתרחש בה בפעם ה-56. במהלך השבוע הוא פתוח לאנשי מקצוע בלבד ורק בסופ”ש הוא נפתח לקהל הרחב.

IMG_0844

את ההאנגרים העצומים, בשטח כולל של 270,000 מ”ר, פוקדים קרוב לחצי מליון מבקרים. כ-2,000 חברות מ-165 מדינות מציגות ביריד ובמקביל לתצוגת הרהיטים מתקיימות גם תערוכות לתאורה euroluce , ולריהוט משרדי workplace3.0, המתרחשות אחת לשנתיים.

IMG_0843

הביתן המעניין למעצבים מחת לגיל 35 – salonesatellite, אשר משמש להם כקן שיגור אל עולם העיצוב, הזכיר לי את צבע טרי, בכך שהיו כאן רעיונות מקוריים, לעיתים בוסריים ומאמץ גדול להתחיל לשחק במגרש המרכזי. אחת החוויות המיוחדות כאן היא גם הרבגוניות של ארצות המוצא והסיכוי הלא מבוטל לחשיפה ולהזנקה משמעותית לעבר קריירה בינלאומית.

IMG_0850

בשבוע העיצוב מתרחשים מאות אירועים, תערוכות, הרצאות ומסיבות, בכל רחבי מילאנו. כל רובע בעיר מארח ואוצר סוגים שונים של פעילות, גם בהתאם לאפיו. כך מתארחים ברובע למברטה, רובע המוסכים ביומיום, הסטודיו של האמנים הצעירים וגם המתחם הענק שהקימה איקאה וקיימה בו מסיבות מידי ערב.

רובע בררה שיכן את החברות היותר ממוסדות. אבן קיסר, שמבקשת להיות מזוהה עם יוקרה, שכרה ארמון, שבעבר שכן בו גם נפוליאון. חברות וסטודיו אחרים נכנסו לחללים שביומיום משמשים לחנויות, בתי מלון, מסעדות ואף לבתים פרטיים.

מדהים כמה אפשר לחוות בחמישה ימים, גם אם זוכרים שמרגע היציאה מהמלון עד לחזרה אליו עוברות כ-18 שעות ואותו מספר של ק”מ הליכה.

כמובן שמה שמשך אותי במיוחד היא הנקודה היפנית:)

IMG_0421

חגיגה של קרמיקה

בתנור של מאיר, בחום של 1300 מעלות, האפר ניתך והופך לגלזורה מקרית שתלויה בזרימה של האש דרך הכלים

5

אני מדברת עם מאיר בטלפון ושומעת ברקע קולות של ציפרים תוכים, נחליאלי, ירגזי, צופית ויונק דבש. “אני מדבר איתך מן הגינה”, הוא אומר ואני נזכרת בחצר הענקית והפראית של הבית שלו בפרדס חנה, שם ממוקם כבר 25 שנה הסטודיו לקדרות ובו התנור הענק, שארכו 9 מ’ וצורתו צורת לויתן.

6

מאיר עובד כאן רק חלק מן השבוע. ביתר הימים הוא רואה חשבון, מה שמאפשר לו חופש אמנותי מוחלט.

אל החצר הזו אני משתדלת להגיע בין הראשונים, ביום שמאיר מעדכן שהוא פותח עוד תנור. החגיגה הזו קורית פעם בשנה לערך, כשמאיר ואמני קרמיקה נוספים, ייצרו די כלים כדי למלא תנור ואז נערכים לשריפה שתארך שלושה-ארבעה ימים רצופים, שבהם יש להזין את האש בעצים ולשמור על טמפרטורה של 1300 מעלות. זוהי בכחנליה (חגיגה) אמיתית. שרים, מנגנים, אוכלים ושותים במסע מתמשך של כמה עשרות אנשים.

7

התנור נקרא ana (אחד gama ((תנור) – בעברית תנור מנהרה. זהו מבנה מדרגות ההולך ומתכנס לכוון הארובה. יש תא בעירה עיקרי בקדמת התנור ואח”כ 9 מדרגות, שעליהן נערמים הכלים והאש עוברת דרכם. האש והאפר של הכלים הנשרפים הם אלה שעושים את הצבע.

האפר ניתך והופך לגלזורה מקרית שתלויה באינסוף משתנים: סוג העץ, נוכחות החמצן ,כלים קרובים המקרינים אחד על השני ועוד. הכל תלוי בזרימה של האש דרך הכלים ואיך העמיסו את התנור. כלים שהיו קרובים לגחלים מקבלים את הצבע הרבגוני אדום, סגול וגוונים מקריים שהם אפקטים של הגחלים שנוגעים בכלים

“זה ה-airbrush של הטבע”, הוא אומר ומתכוון לשיטת הצביעה בעזרת משב אויר, שרק אמנים וותיקים עוד זוכרים, מהימים שמחשבים עדיין לא עשו הכל. ובאמת מי שהיה בחצר של מאיר בטקס פתיחת התנור, שעה שהוא מסתובב בגופיית עבודה ומשייף כל כלי שיוצא מהתנור לפני שימסור אותו, יודע שהכל פיזי ואין פה שום דבר וירטואלי.

“אין שריפה בלי תקלה, תאונה, סיפור. השריפה היא תהליך של בערך חודש. מלווים אותי בשריפה עוד 15 איש, קרמיקאים ואנשים שעוזרים. המסע עם האנשים האלה הוא אינטימי ומרומם נפש. בסופו של דבר התוצאות של השריפה הן פרי עבודה של שנה-שנה וחצי. החוויה מאוד מאתגרת נפשית וגופנית אבל גם מרוממת”.

“את התנור מחדשים בכל עשור בערך. הוא בנוי מ-25 טון לבני שמוט ועליהן סוגים של בידוד מחמרים קרמיים (בוץ, חימר). כשהשריפה מגיעה ל-1300 מעלות אי אפשר לעבור שם – פעם, הארובה לא היתה מבודדת וכשעברתי לידה, החום היה כזה שהרגשתי שהפסדתי יום בחיים”.

 

“הכלים שנמצאים בתנור כמה ימים בחום הזה לפעמים קורסים, מתעוותים, נדבקים אחד לשני. צריך לעבוד בחומר קצת יותר עבה. כלים יפים אני שם מקדימה כדי שלא יפגעו, אבל הם לפעמים נשברים כי זורקים שם עצים. התוצאות של מה שקורה בתנור הן משהו מאוד אגרסיבי. אי אפשר להישאר אדיש לזה, זה מאמץ גדול”

“הכל התחיל מחצי טעות. כשחייתי בארצות הברית לקחתי קורסים בקרמיקה בקולג’ מקומי ופגשתי אמן אמריקאי שהיה ביפן 6 שנים – .Paul-Chaleff היתי שוליה שלו כשנה. ב92-3 חזרתי לישראל והיתה לי החוצפה להתחיל לעשות את זה כאן”.

 

“ב-98 עם אותה חוצפה, שלחתי עבודה לתחרות קרמיקה ב-Mino ביפן. להפתעתי, קיבלתי הודעה שנבחרתי להיות אחד ממאה קדרים בעולם שנכנסו לתחרות. זו הפעם היחידה שנסעתי ליפן. להיות שם מבחינתי היה כמו להיות במאדים. לקחו אצטדיון בגודל יד-אליהו והפכו אותו לגלריה. תזמורות בחוץ וכל החגיגה, כמו שהיפנים יודעים. הכל נלקח בשיא הרצינות”.

מאיר, בן 57 אב לשני ילדים משתי מערכות נישואים, חי כיום שוב בזוגיות, איש יוגה, kite surfing וכאמור רואה חשבון, מחלק את ימיו בין שלל העיסוקים ומערכות היחסים ואם לשפוט לפי עבודות הקדרות – יש לו מה לתת בכל אחד מהם.

8

“אני נמצא כאן בהנאה מתוך פן משחקי שלי עם עצמי. אני לא תלוי בזה כלכלית. יש לי אפשרות לעשות מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה. כך יש לי מרחב להתנסות ולהעז ללא קשר לאיך זה יתקבל. אין לי מה להתלונן”.

 

תערוכה: אמנית המסכות – “מה שאיננו אני”

“האיפור היפני אינו בא, כמו האיפור המערבי, ליפות את האישה. הוא סמיך ומטשטש את האינדיבידואל והופך אותה לגיישה, למסכה דומה מאוד לזו שלידה”

עם או בלי קשר לפורים, בשבוע שעבר נפתחה תערוכתה של האמנית היפנית קימיקו יושידה Kimiko Yoshida – “שם היכן שאינני”, במוזיאון וילפריד ישראל, בקיבוץ הזורע. בערבו של היום התקיים מפגש ביפו עם האמנית, שהגיעה לפתיחה בלוויית בעלה ושותפה לעבודה, הפסיכואנליטיקן ז’אן מישל ריבט Jean-Michel Ribettes.

משנת 2001 היא עובדת בעיקר על פורטרטים עצמיים עם פרוטוקול אחיד: בפורמט ריבועי, אותה פוזיציה חזיתית, באותה תאורה, כשרק האופן בו היא מאפרת את פניה והופכת להיות חלק מהרקע עליו היא מציגה, משתנה.

האחידות של הפורמט מאפשרת ליצירה לקרות, שכן פני האמנית אינם הנושא – אלא האביזרים, האיפור והרקע היוצרים יחד את היצירה השלמה ואילו הפורטרט הוא בד הציור. הצילום הוא חד פעמי ללא עיבוד דיגיטלי. ככל שהנושא חוזר על עצמו – כך מודגשת השונות שלו.

בביוגרפיה באתר של קימיקו יושידה מצויינים שני תאריכים בלבד: תאריך הלידה שלה בטוקיו והתאריך בו פגשה את בעלה ושותפה. לאחר מכן שורה של מקומות לימוד, תערוכות ואוספים, כיאה לביוגרפיה של אמן.

איסי מיאקי הכיר לה את בעלה ומאז לבושים שניהם בבגדי המעצב. היא שהעריצה את רולאן בארט, עליו למדה בלימודי הצילום בטוקיו – נלכדה בקסמו של ז’אן מישל ריבט, משום שהיה חברו האישי ואף הוזכר בספרו.

משם המשיכה בלימודיה בצרפת והתעניינה באמנות הבארוק. רחוק מאוד מהזן היפני. אבל עבודותיה משלבות את כל העולמות הללו מבלי שתיווצר סתירה. “האיפור הוא איפור יפני”, מסביר ריבט, “משום שאינו בא, כמו האיפור המערבי ליפות את האישה. הוא סמיך ומטשטש את האינדיוידואל והופך אותה לגיישה, למסכה דומה מאוד לזו שלידה”.

עבודות האמנות והאביזרים האתנוגרפיים, בדרך כלל מאוספים במוזיאונים, מורכבים ומעוטרים, ההיפך מהאומנות היפנית המאדירה את החסר, כאשר כל זה מלווה בטקסטים פוסט מודרניסטים של פסיכואנליטיקאי. פיוז’ן במיטבו.

אין זו תערוכתה הראשונה בארץ – אחד הראשונים שהכיר בכישרונה היה האוצר יונה פישר, שהזמינה, עוד בהיותה סטודנטית למוזיאון הרצליה. ב-2009 צילמה והציגה במוזיאון ישראל והיא מספרת על חדשיים קרים מאוד, בהם הצטלמה עם אביזרי האתנוגרפיה במרתפי האוספים במוזיאון.

הם מתגוררים בפריס, ובטוקיו אבל גם בוונציה – אולי בגלל המסכות.

11

12

14

13

15

נגרות יפנית: כשאתה בונה מקדש, אל תקנה עצים – תקנה יער

להיות שולית נגרי מקדשים, פירושו שבמשך ימים וחודשים אתה מטאטא את החצר. אין לימודים מסודרים והשוליה “גונב” את הידע.

אני נזכרת במוזיאון הנגרות טאנקה, כשאני פוגשת את אמן העץ ובונה המקדשים מו סלע, שמתגורר במצפה הילה בגליל. מו עובד בכלים המסורתיים לפי עקרונות הפילוסופיה שרכש כשלמד את המקצוע, במשך מספר שנים במקדש בדרום יפן.

מו מצטט מעשרת הדברות של נגר המקדשים: “כשאתה בונה מקדש אל תקנה עצים תקנה יער”. הנגרים שכורתים עץ עבור המקדש, יודעים באיזה מפנה גדל העץ, כמה מים הוא קיבל וכמה אור. בהתאם לכך, הם ימקמו אותו במקום המתאים לו במקדש. העץ שצמח 800, או 1000 שנה, אמור לשמש בבניין עוד מספר דומה של שנים, די זמן לעץ אחר לצמוח תחתיו.

נגרות ישראלית

מו סלע הוא רב-אומן בנגרות ובגילוף בעץ. בעקבות עבודה אצל לקוחה בירושלים, שהיו אצלה עבודות מקוריות של אמן העץ היפני נקשימה – התעורר בו הרצון ללמוד נגרות מסורתית ולהבין לעומק את תרבות העץ.

באותו הזמן הוא הכיר את תרצה פייטן, קליגרפית שחזרה לכאן משש שנות לימודים ועבודה ביפן וזו קשרה אותו למנזר בדרום יפן, על מנת שילמד את המלאכה מבוני המקדשים ואף הצטרפה אליו לחיים במנזר.

במשך שנתיים עבד כאסיסטנט במקדשי עץ והשתלם בעבודות עץ במסורת יפנית, התמחה בעבודות גילוף בעץ, השתלם ביצירת מחיצות, דלתות הזזה ועשיית נייר בהדרכת מורים יפנים ידועים. למו גם תעודת הסמכה של מורה בנבל יפני, מהממשלה היפנית.

נגרות ישראלית

להיות שולית נגרי מקדשים, פירושו שבמשך ימים וחודשים אתה מטאטא את החצר. אין לימודים מסודרים והשוליה “גונב” את הידע. נישיוקה, נגר המקדשים הידוע שנפטר ב-1995 היה מדבר עם העצים ומתייעץ איתם כיצד לעבד אותם. סבו לימד אותו שבשביל להיות נגר מקדשים, עליו להיות גם חקלאי וזאת על מנת שתהיה לו פרנסה בין בניית מקדש למשנהו. זו שליחות כה גדולה, שלא בא בחשבון שיתפרנס מנגרות פשוטה – אלא רק של בניית מקדשים.

הנגר מכבד את מה שהזמן עושה לחומר. היפני לא חי רק בהווה, אלא מכבד את העבר ולוקח בחשבון את העתיד. הנגרות הזו דורשת מַחֽברים יבשים, עבודה עם כוון העץ והקשבה לו. לכל פריט נגרות יש העץ המתאים לו. עליו להיות צפוף ויבש וצריך להניח לו בין שלב עבודה אחד למשנהו.

התוצאה היא שהעבודה לוקחת יותר זמן מהמקובל, אבל האיכות שלה מבטיחה שהיא פה על מנת להישאר.

נגרות ישראלית

מחברים יבשים. ללא מסמרים ודבקים

כשיגיע להתקין את הנגרות, הוא יחלוץ נעליים ימעט לדבר ויעבוד בשקט ובטקסיות מעוררת הערכה.

Mo tai Nai” , היא אמירה יפנית”, מסביר מו, “שמשמעותה – בל תשחית, אל תבזבז. אם אתה לא ממצה את כל החומר לייעוד שלו עד תומו, זה בזבוז משאבי הטבע.

החברה המערבית היא חברת שפע, שבבסיסה הבזבוז. היצור לחברה צרכנית – הוא של מוצרים שעשויים מחומרים נחותים, בעלי אורך חיים קצר. הוא המניע את גלגלי המשק והכלכלה. לצרוך, משמעותו להיות מאושר. אם לא ישתנה הניצול הציני של המשאבים הטכנולוגיה והידע הקיים, לא תהיה תקומה לטבע. המחשבה היפנית קרובה לטבע: האדם, לפי התפיסה הזו, הוא חלק מהטבע ולא עליון. העליונות נותנת לגיטימציה להרס”.

נגרות ישראלית

אני מרבה לשלב את יצירותיו של מו בעבודתי, החל מנגרות בניין, דלתות ומחיצות:

יצירותיו של מו

יצירותיו של מו

משטחי אמבטיה ורהיטים

משטחי אמבטיה ורהיטים

 

ראו כמה יופי יכול להיות בחלון נייר, שמייתר את הצורך בוילון:

יצירותיו של מו

יצירותיו של מו

הצצה ליפן: מוזיאון הנגרות טאקנקה

מוזיאון המוקדש לאומנות עבודת העץ המסורתית

נגרות יפנית

בדרך למוזיאון טאקנקה Takanaka לכלי נגרות יפנים, ליד קובה Kobe אנחנו עוברים ליד מחסן עצים. העצים מאוחסנים בעמידה ולא בשכיבה, על מנת שיזכרו את כיוון הצמיחה שלהם. הכיוון הזה יילקח בחשבון, במקום בו ישתלבו בבניה.

המוזיאון השוכן במבנה שכולו עץ, כמובן, הוקם על ידי משפחת הנגרים שהוא נושא את שמה והוא המוזיאון היחיד ביפן, שיש בו אוסף של אלפי כלי עבודה ותיעוד של שיטות בניית בתים, רהיטים וחפצי עץ אחרים.

נגרות יפנית2

היפנים רואים את עצמם כאומה של מונוזוקורי ,monozukori, שמשמעותו בעלי מלאכה והם גאים מאוד באומנותם באשר היא.

בגדי הנגר היפני

בגדי הנגר היפני

נגרות יפנית4

הצצה ליפן: חוות הממתקים

חוות La Collina (הגבעה באיטלקית) מקום שממחיש את המקוריות, הדיוק, הקרבה לטבע ולמסורת, בשילוב עם טוויסט מודרני. האתר שתוכנן בידי האדריכל Terunobu Fujimori ונפתח בינואר 2015, הוא בעיני, דוגמה מושלמת לתכונות היפניות שאני כל כך מעריכה: הקפדה על פרטים, עמלנות ונכונות לשרת ולעשות את הכי טוב שאפשר, בכל מה שנוגעים בו.

הצצה ליפן - Wabi-sabi

החווה היא מקום משכנו של מפעל ממתקים, שראשיתו ב-1951, בידידות בין,Tanya יצרן ממתקים יפניים, הנקראים ווגשי ממתק יפהיפה, אך לאו דווקא ערב לחיך המערבי, לבין ידידו ויליאם ווריס – מסיונר גרמני ויצרן עוגות הנקראות באומקוכן (Baumkuchen – עוגות עץ). גם כאן ניתן להבחין שהרב-תרבותיות לא זרה ליפן.

ברוח החברתיות והקשר לטבע, החליט המפעל להעביר את פעילותו לאזור הכפרי מיקשימה (Mikashima) ליד אגם שיגה מצפון לקיוטו, לסביבה אקולוגית – כדי לעבוד עם החקלאים המקומיים. האדריכל פוג’ימורי תכנן את הכפר, כשבפתחו מבנה ההנהלה המזכיר בצורתו סילו חקלאי.

גגות ירוקים

יתר המבנים בנויים מחומרים אורגניים וגגותיהם מהווים מצע לגידול צמחיה. כל העמודים והקורות נותרו בצורת גזע העץ הגולמי וכך גם החלונות, הדלתות והריהוט. הקירות בנויים טיט ומחופים באותו החומר, וצורות הבתים אורגניות. ברחבי הכפר השתמש פוג’ימורי בטכניקה מסורתית לשימור עץ האדר – על ידי העברתו בשרפה מבוקרת.

לוחות עץ האדר המפויחים

הלוחות שמתקבלים בסיום התהליך, מפוייחים ועמידים לפגעי הטבע.

במבנה המרכזי המכיל את חנות העוגות, נעשה שימוש מעניין בשיקוע הפחמים השחורים בטיח הלבן.

תקרת המבנה המרכזי

שאר החומרים במבנה, הם ברזל שחור וזכוכית, שמאחוריה ניתן לצפות בפס הייצור של העוגות. בקומה התחתונה – דלפקי המכירה ובקומה השנייה – בית הקפה עם שולחן מרכזי ענק ומעליו גוף תאורה מונומנטלי.

פנים בית הקפה

ביתר המבנים שוכנות עוד מסעדות, כיתות לימוד ומשרדים ובגב המבנה, שדה אקולוגי המספק את חומרי הגלם לכל אלה. בכל מקום ניתן לראות את בעלי המקצוע מפעילים ומתחזקים את המקום, רק כך ניתן לשמור על השלמות הזו בלתי פגיעה. בעיני, זאת דוגמה אמיתית שחודרת מיד ללב, לשימוש בכנות, במסורת, באיפוק ובצבעוניות היפנית, שכל כך מרגשת אותי – במבנה עדכני ומודרני.

הצצה ליפן - Wabi-sabi

אני מאמינה שעיצוב ששואב את ההשראה שלו מהאסתטיקה היפנית, יכול בהחלט להיראות חדשני ועכשווי.

צור קשר
close slider

    אם גם אתם אנשים מיוחדים, עם עולם פנימי עשיר, ידע תרבותי, ראיתם עולם ואתם מחפשים עיצובים לא שיגרתיים שיבטאו אתכם – בואו נישאר בקשר!

      Call Now Button