פרס פריצקר, היוקרתי בפרסים המוענקים לאדריכלים, הוענק בחודש האחרון לאדריכל היפני ארטה איסוזקי. איסוזוקי נולד כמה שנים לפני מלחמת העולם השניה ואחת מהחוויות המעצבות של ילדותו היתה הטלת הפצצה על הירושימה, לא רחוק ממקום הולדתו באי קיושו. לגדול במקום נטול ארכיטקטורה, בו אנשים חיו במבנים זמניים השפיעה עליו וחיברה אותו לקונספט מאוד יפני, הMa-. זהו מושג המגדיר את חשיבותו של הריק, האין כחשוב לא פחות ואף יותר מה"יש". בזמנים כאלה, אומר האדריכל, לא יכול היה להרשות לעצמו להתעכב על סגנון אישי אלא לעסוק בצרכי השעה-שיקומה של יפן והארכיטקטורה שלה. וכך מצא עצמו יוצר כמעט בכל סגנון של המאה ה-20 וה-21.
פרס פריצקר, היוקרתי בפרסים המוענקים לאדריכלים, הוענק בחודש האחרון לאדריכל היפני ארטה איסוזקי.
בעשור האחרון הוענק הפרס לחמישה אדריכלים יפניים:
2010 קזויו סג'ימה וריואה נשיזאווה מסטודיו SANAA, ב-2013 לטויו איטו, ב- 2014 לאדירכל שיגרו באן וב-2019 אראטה איסוזקי בן ה-84.
איסוזקי נולד באי קיושו ב-1931.
כאשר היה בן 14, הוטלו הפצצות על הירושימה ונגסקי. לגדול בין ההריסות, היכן שלא היתה כל ארכיטקטורה, אלא הריסות צריפי פליטות, השפיע עליו ועל יצירתו בעתיד.
"נסיוני הראשון בארכיטקטורה היה הריק, העדר הארכיטקטורה ואני התחלתי לתכנן איך יוכלו האנשים לבנות את בתיהם ועריהם מחדש" אומר איסוזקי. זו החוויה שעיצבה את חייו.
בסרטון הזה הוא מסביר קונספט יפני מרכזי ה-MA, הלא הוא הרווח שבין הדברים, שחשיבותו עולה אף על זה של הדברים עצמם.
https://www.youtube.com/watch?v=E54K8wACQRc
הוא צוטט עוד ב"ניו יורק טיימס": "כמו היקום, גם האדריכלות מגיעה משום מקום, הופכת למשהו ונהיית שוב לשום דבר. מעגל החיים הזה, מלידה ועד המוות, הוא התהליך שאני רוצה להציג". מה יותר קרוב מזה לתפיסת הwabi-sabi-?
אלא שאיסוזוקי פיתח את הקונספטים היפניים האלה לשפה מודרניסטית, ברוטליסטית, אחר כך פוסט מודרנית, דה-קונסטרוקציה והלאה. למעשה הוא התנסה בכל סגנון ארכיטקטוני של המאות ה-20 וה-21. וזה גם מה שהביא את חבר השופטים לבחור בו.
"עבודותיו הן עדות ליכולתו להבין את ההקשר על כל מורכבותו וליצור בניין מוצלח, עשוי היטב ומעורר השראה מהמימד העירוני ועד לחלל הפנים"
הוא החל את הקרירה שלו אצל האדריכל קנזו טנגה, אף הוא זוכה פרס פריצקר לשנת 1987. ב-1963 הקים משרד משל עצמו. עבודתו הראשונה היתה בניין הספריה בעיר הולדתו, מבנה שמשלב בין סגנון המטבוליזם והברוטליזם. תכנונו הוביל לבחירה באיסוזקי כאדריכל הראשי של אירועי אקספו ב-1970 באוסקה, לצד טנגה.
בשנים אלה גם עסק במחשבות תיאורטיות על עתיד הארכיטקטורה ובינוי ערים.
לאחר יציאת הכוחות האמריקאים מיפן בשנות ה-60 החלה תנופת תכנון ובנייה מחודשת ביפן ונדרשה חשיבה תכנונית עירוני ואדריכלית מרחיבת אופקים. זה הנימוק המוביל את איסוזוקי שלא להשתהות על סגנון אחד, אלא להתאים את עצמו לצרכי השעה. בשנות השישים, חזה איסוזקי עיר באוויר – תכנית עתידנית עבור רובע שינג’וקו בטוקיו, המכילה שכבות של מבנים, בתי מגורים ותחבורה התלויה מעל העיר המזדקנת כמענה למרוץ המהיר של האורבניזציה.
עבודתו התרחבה לערים נוספות ביפן ואח"כ גם מחוצה לה.
כמעט שבעה עשורים של עבודה הניבו כ-100 עבודות, הרבה מהם מבני ציבור, במזרח, במערב במזרח התיכון באירופה ובארה"ב. הוא איש מעשה ותאורטיקן, מרצה באוניברסיטאות רבות בעולם ומקדם צעירים באמצעות שיתופי פעולה.
בשלב זה הוזמן איסוזוקי לבנות את מרכז הקונגרסים הלאומי בדוחא, בירת קטר. האמצעים הנדיבים והטכנולוגיה מבוססת מחשב מאפשרים לו לתכנן עוד אחד ממבני הראווה, ספינות הדגל שהמאה ה-21 משופעת בהם. בחזית המבנה גוף דמוי ענפי עץ ענקיים נושא את גג הבניין הבולט מעבר לחזית-שמורכבת מקירות מסך עצומים. העץ המרשים הוא אלמנט קדוש לאסלם, שהאדריכל היפני הטמיע בארכיטקטורה המונומנטלית.
