התערוכה של המגה אמן ג׳ף קונס במוזיאון תל אביב

התערוכה של המגה אמן ג׳ף קונס במוזיאון תל אביב נפתחה בחודש מרץ בצל הסגר שהביאה הקורונה. האמן, שהיה אמור להשתתף בפתיחה של התערוכה שהכל ציפו לה מזה שנים, ביטל את בואו ונכח בפתיחה באמצעות הוידאו . אחר כך כוסו כל הפסלים והמוזיאון נסגר לכחדשיים וחצי.

כאשר נפתח למציאות חדשה של בקרת קהל ומסכות, הוגבלה גם הכניסה לתערוכה.

לכן, שמחתי על ההזדמנות אתמול לבקר בתערוכה בקבוצה קטנה בהדרכתה המופלאה של Hagit Peleg Rotem חגית פלג-רותם. אבל מעבר לביקור האינטימי ללא קהל הידע והבקיאות של חגית עושים כל הרצאה והדרכה שלה לחוויה מעשירה ואני מצטטת כאן גם מההסברים שנתנה.


הפסלים בתערוכה (לא רבים) ועוד כמה ציורים נאספו והושאלו מאוספים שונים בעולם. עלות ההובלה והביטוח היא אסטרונומית, בהינתן שזה האמן החי שמוכר בסכומים הגבוהים ביותר בעולם.


אז מה כל כך מיוחד בו ? גם אני תהיתי.

 

שם התערוכה “ערך מוחלט”. זהו מונח מתמטי המציין את מרחק של המספרים מהאפס.

מדברים לא רק על ערך כלכלי אלא על ערך בכלל. ערך למי?

האם גדולתו של האמן נאמדת בגלל השוק שמוכן לשלם עליו? מאז שנות ה-2000 שוק האמנות נדון כ-comodity. מוצרים לכל דבר ועניין. קונץ מוזכר בנשימה אחת עם וורהול ובסקיאט אשר כמוהו הגיעו משום מקום כמעט ועשו זאת בתפוח הגדול. יש עוד כמה קוי דמיון לדעתי, באקסנטריות, במיתוג העצמי שעשו לעצמם, כדי לפלס את דרכם המקצועית, כולל שיפוצים מסוימים בביוגרפה של עצמם כדי לשרת את הנרטיב. אין בכך כדי להפחית מגודל או מערך האמנות כאמנות, אבל בואו, היו עוד אמנים טובים שלא מוכרים במחירים כאלה. כל זה היה בטרם היות המדיה החברתית. לגמרי.

בשנים שהטעם האמנותי שלי התעצב, להיות מסחרי היה פחות נחשב ממה שנראה שזה היום.

הכלב מבלונים שייך לחוזה מוגרבי ישראלי לשעבר אשר היגר לארה”ב והחל לאסוף אמנות כהשקעה. הכלב הוא אחד מחמישיה בכמה צבעים. הכינו אותם מ-1994 ועד שנת 2000. מאז הם נמכרו כמה וכמה פעמים והערך עלה בכל פעם. הם עשויים פלדת אל-חלד ממורקת. חגית ספרה שכמה וכמה בתי חרושת לנירוסטה פשטו את הרגל בנסותם לעמוד בדרישות הפרפקציוניסטיות של קונץ. החומר הקשיח שמדמה בלון אוורירי בהגדלה מונומנטלית חוזר בענק הירוק העומד בחדר הסמוך. המוטיב של בלון או משהו מנופח שמיוצר ממתכת. כאן הסמליות של בלון מנופח, כהצבה גרוטסקית של גבריות עשוי הפעם בברונזה.


ונוס דולני בעקבות צלמית שנמצאה של זכר ונקבה.


החיבור וההצבה עם הענק הירוק לא מקרי. ישן וחדש, גבוה ונמוך משמשים כאן בערבובייה.

על הקיר תלויה מראה בצורת החמור איה של פו הדב. הבדיחה היא על חשבון הצופה המשתקף במראה מי פה החמור? הכל מנירוסטה משחק על השאלה מה אמיתי ?

הנחשים מפורצלן חלק מסדרה שנקראת בנליות.
זו הגדלה של מזכרת מתנה של חברת מזון.
הדב והשוטר עשויים מעץ. דמות מתהלוכה parade שהגדילו באופן מוגזם.
יש לקונץ עניין ב-ready made אשר התחיל מרסל דושאן.
עבודת הרקדנים משייש קררה הגיעה מבית המלאכה לתל אביב ממש לפני הפתיחה. היא הוזמנה לפני שנים רבות והושלמה רק לאחרונה. המבקרים בתערוכה רואים אותה בשלמותה בתל אביב, עוד לפני האמן עצמו. העבודה מבוססת על פיגורינת פורצלן של סבא שלו. קונס יוצר רפרנס ביוגרפי לכל דבר.

ומה שהרשים אותי כמובן מבחינה מקצועית הוא שקונץ נולד בפנסילבניה למעצב פנים או דקורטור. בית של מעמד בינוני גבוה בחברה שמרנית אסתטיקה מוקפדת.
שימו לב חברי המעצבים, אולי גדל לכם איזה מגה-אמן בבית?

העבודה לפי קונס היא המפגש עם הצופה המשתקף. אז הנה כמה השתקפויות.

ועכשיו, אליכם קוראים יקרים – אם אתם רוצים בית משופץ, יפה ומעוצב עד החג הקרוב – זה הזמן להתחיל בעבודה! פנו אלי במהרה, ונתחיל לעבוד:

לקבלת הצעת מחיר לפגישת יעוץ הרשמו כאן

טבע מקומי

“טבע מקומי” האוצרות תמר למדן וכרמית שיין הקימו תערוכה ל-12 אמנים ומעצבים ישראלים היוצרים פריטים מעולמות תוכן שונים המשלבים אלמנטים מן הטבע, אשר התקיימה ב”אבני טל” חלל לחמרי גמר לעיצוב פנים ברמת החייל.

בהצהרה של האוצרות נאמר: “האנושות, החווה משבר אקלים ותופעות טבע הרסניות אחרות, יחד עם תהליך האורבניזציה, יצרה ביקוש לחיבור מחודש לטבע בתוך המרחב הביתי, ועולם העיצוב מושפע מכך. כבר כמה שנים שאפשר לראות את המגמה לחיבור לחומרים טבעיים, פיתוח חומרים ירוקים וממוחזרים ובו נולד הטרנד עיצוב ביופילי. המונח ביופיליה נטבע לראשונה בתחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת, על ידי הפילוסוף והפסיכולוג אריך פרום, שאבחן את הדחף האנושי להתחבר לצורות חיים אחרות. כך נוצר טרנד עיצובי של חזרה לטבע ולשקט, ואיתו אלמנטים של טבע בדמות רהיטים, צמחים, הדפסים, טקסטורות וצבעים של פרחים, נופים, מים ובעלי חיים.”

 

לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר וכמובן ששמתי פעמי, כי זהו נושא שכל כך קרוב לעשייה ולעיצוב הפנים שלי. 

פגשתי את ידידתי ד”ר Fiammetta Martegani שוזרת האיקבנה את דניאל אלקים, מעצב מוצר שכעת חוקר בנגרייה של אביו כלים ורהיטים בעץ שרוף (טכניקה יפנית שנקראת שוגי באן) ואת ג’רי שריג Jerry Shai Sarig אמנית רב תחומית, העובדת בחימר שחור וקרוע. והיו שם עוד הרבה מוכשרים ומוכשרות שדואגים גם לאקולוגיה ולחיים קרובים לטבע. לאתר אבני טל ונינס’ גלרי >>>

 

ועכשיו, אליכם קוראים יקרים – אם אתם רוצים בית משופץ, יפה ומעוצב עד החג הקרוב – זה הזמן להתחיל בעבודה! פנו אלי במהרה, ונתחיל לעבוד:

לקבלת הצעת מחיר לפגישת יעוץ הרשמו כאן

ליצור סיפור מחפץ – עדי עזר ויותם שפרוני מ-StudioKnob

עדי עזר ויותם שפרוני נפגשו בתחרות “48 שעות” בה מתבקשים מתמודדים ליצור סרט קצר תוך יומיים. עדי, אשר סיימה תקשורת חזותית בשנקר פגשה שם את יותם, בן 27, סטודנט שנה ב’ לעיצוב פנים ב-HIT. חברה משותפת יזמה את הסרט והזמינה כל אחד בנפרד להשתתף. הפרויקט נכשל ולא הגיע לסיומו במועד אבל הסרט של חייהם רק התחיל. יותר מאוחר הם יזהו בצילום ישן, כי שנתיים קודם לכן נכחו באותה מסיבה, אבל זה כנראה לא היה הזמן שלהם להיפגש עדיין. 

ב- 2017 פגשתי אותם ביריד “צבע טרי” http://wabi-sabi.co.il/%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%91%D7%9F-%D7%A6%D7%91%D7%A2-%D7%98%D7%A8%D7%99/שם הציגו מספר עבודות בשיתוף פעולה עם המעצב אמיר רווה ויצרו קולקציית ריהוט ותאורה, אשר נבחרה על ידי מוזיאון העיצוב חולון כפרויקט מצטיין. השארתי כרטיס ביקור ביריד, הם לא התעצלו והתקשרו להציג את עצמם. 

בהמשך, ראיתי אותם ב”מזל דגים” ביפו. אחרי ההצלחה בירידהמשלמה ביפו ארגנה עבורם תערוכה בחלל זמני בסמטה הציורית. הם ציינו בה את סיום מגוריהם ביפו עם המעבר שלהם לשוהם. הנכדות שלי חגגו על המוצגים הטומנים בחובם קורטוב של הומור. 

 

אני פוגשת אותם עכשיו בדירה בבניין בשוהם. לא צפוי לזוג אמנים מקוריים. המעבר הותאם לשלב בחיים בו הם מבקשים לפצוח בדור ההמשך. אבל גם את חלל הדירה ה”רגילה” הם השכילו לנצל בצורה יצירתית. מהחלונות נשקף הנוף של הגינה הציבורית ובגינה של הבניין המשותף הם הקימו ערוגות חרס ענקיות ובתוכן גדלים חצילים ושאר ירקות. 

 

הכישרון והיצירתיות המקוריות וההומור עם לא מעט חוצפה וגם הרבה מזל הביאו אותם כברת דרך. מאז שהתחילו את הסטודיו ב- 2015 הם זוכים להכרה בכל מסגרת אפשרית. פרס צבע טרי 2017, הוא לא האירוע החשוב של השנה הזו. הבמאי קוונטין טרנטינו ואשתו הטרייה דניאלה פיק רכשו מהם עבודה מסדרת התמונות Layers. יש סיפור נפלא של צירופי מקרים איך היגיעה עבודה של זוג המעצבים הצעיר והלא מוכר יחסית לידי זוג הסלבס, אבל זה בהחלט מאפיין את דרכם. סיפורים שזורים בחייהם ובעבודתם. 

 

Layered plexiglass LED illumination wall piece inspired by derets night on the edge of the city and sea

אחת ההזדמנויות הראשונות ניתנה להם על ידי גיורא אוריון בתערוכת היחיד ‘סיפורים באור וצל’ במשרדי דומוס, המפיקים את אות העיצוב. הוא הכיר להם אנשים ופתח להם דלתות. גם גיל רויטר המעצב והטרנדולוג נתן להם רעיונות והשראה וקישר אותם לאמנים ולטרנדים. שרון תובל, אוצר מלונות ישרוטל לקח עבודות למלון “יערות הכרמל” וגם לתערוכות האמנים הצעירים שמתקיימת במלון Royal Beach בתל אביב. בלוג העיצוב DesignBoom הבינלאומי בחר את עבודת שכבות לתערוכת התאורה Happy LED Life. 

במדור “כתבו עלינו” באתר שלהם, ישנן כתבות מכל עיתון עיצוב בארץ. ההכרות עם אריק בן שמחון, מעצב הרהיטים היצירתי התחילה כשיותם בא בתחילת הדרך לחפש עבודה בגלריה בנחלת בנימין. אריק סירב לקבל אותו בנימוק שהוא יצירתי מדי. זה יכול היה להישמע כמו תירוץ להיפתר ממנו, אלא שאז נפתח חלון כאשר נתן להם חשיפה בגלריה ושילב את עבודות השכבות בין יצירות הריהוט שלו. 

Design by StudioKnob : Storytelling lighting and home decor

 

איך הם מגדירים את עצמם? 

Story telling home décor   

יצירת פריטים שיש בהם סיפורים, שיש להם איזה נימוק. 

הם יוצרים מready made  ומתוך החפץ יוצא סיפור.  

“חברה הביאה מלכודת עכברים וחשבה שמדובר בלוח חשמל ישן, הלכנו עם המחשבה הזאת ועשינו ממנה מנורה”, שיתוף פעולה עם גידי גילעם. 

 

 

“לפעמים אנחנו מביאים את הסיפור החדש על החפץ המוכר. רואים את החפץ באור חדש”ענף שעושים ממנו מנורת קן לציפור, בנוי בצורת רוגטקה – כלי הנשק שקוטל ציפורים? מחשבה. 

Design by StudioKnob : Adi Azar & Yotam Shifroni

“זה זורק אותנו לילדות. אחד העקרונות הוא אלתור. זה דבר שחוקרים אותו גם אקדמית. הקשר בין אלתור לעיצוב. המאלתר מפרק כל מה שנראה גמור ושואל שאלות מחדש.” 

“גישה אחרת היא לעורר דו-שיח עם המשתמש. יש לו תפקיד ביצירה.” 

הסיפורים מתחילים מחפצים שאנשים זורקים, מהאקראי. אבל החפצים אמורים להיות אמנות שימושית וככזו עליהם להיות מיוצרים בדרך מתועשת. אחרי שיש פרוטוטיפמחפשים דרך לעשות מזה מוצר שחוזר על עצמו בפס ייצור. זה אתגר גדול בארץ. 

furniture legs clocks designed by StudioKnob : Adi Azar & Yotam Shifroni
wall clock with a statement. made from recycled | upcycled | repurposed | reclaimed furniture legs. cool idea made into a special and powerful design object

עבודת השכבות יוצאת מתוך צילומים ישנים או חדשים, פורשת אותם לחמש שכבות עומק ומעבירה אותן לחומר, בדרך כלל פרספקס וגם פורניר. יותם שואל מליאונרדו דה וינצ’י את הספומטו (“לעשן או לכלות בעשן” 😉 מיזוג מעודן של גוונים המרכך באמצעות אור וצל. ככל שהגופים יותר רחוקים, כך הם יותר אווריריים. זה מה שיוצר תחושה של פרספקטיבה. האור מאחור מטשטש ומאפשר לתת מופעים שונים כאשר העבודה כבויה או דולקת. 

“Click” is the sound of substance caressing substance and light that flows between them. Click is an invitation from us to you to touch, change, INTERACT.

עם אמיר רווה מנגריא הם יצרו שש עבודות. מיכל ויטל הפגישה ביניהם ואצרה את שיתוף הפעולה המוצלח. שידת מריאן טואלט המראה מעוצבת כגיליוטינה. זה לוקח תכנים מאוד קשים ומעצבים אותם בצורה הומוריסטית. כאשר נותנים שם ליצירה זה מעביר בתוכו את הסיפור. השמות נותנים למי שמתבונן בעבודה עוד נקודה לחשוב עליה. 

 

אז איך נראה סדר היום של שני יוצרים, שהם זוג, שעובדים מסטודיו שהוא הבית? הם מדברים על זה שקשה לשים את הגבולות, אבל הבית/סטודיו נראה לא פחות מסודר ממשרד קונבנציונלי. לוח תכנון על הקיר, פיתוח מוצר, פגישות, טלפונים, איך ואיפה משווקים בחו”ל? נספחים מסחריים, מכון היצוא, קשר עם שגרירויות. הם לא שוקטים על השמרים. תשקיעו בעבודה שלהם. עוד תשמעו מהם. 

קרמיקה עם רכות של טקסטיל

נהוג לחשוב על קרמיקה כחומר ליצירת כלי אחסון והגשת מזון או פסלים, אבל יפעת מצאה את הדרך ליצור ממנו פרטי ריהוט חזקים ולא שבירים. היא מצליחה ללכוד את הצורות הטבעיות שנותנות תחושה כי מדובר באלמנטים מן הטבע; סלעים או גזעי עצים.

 

 

את יפעת פגשתי בסטודיו שלה, שהוסב מבית מגורים קטן של פעם, לסטודיו משופץ בבית פרטי עם גינה מזמינה בקרית אונו. בחצר ניתן להתרשם מחלק מהעבודות שלה: מקבץ שולחנות קפה לסלון, שולחנות צד ושולחנות יפניים. חלוקי נחל ענקיים על הדשא מזמינים לישיבה בגינת התבלינים. שם יפעת אוהבת לפתוח את הבוקר עם כוס תה של עלי מרווה ושיבה רעננים.

בתוך הסטודיו ניתן להתרשם מה-DRUM TABLES  במימדים הייחודיים לה….גדולים ומשמעותיים, המחופים בגלזורות העדכניות ביותר שלה.

ריהוט קרמי זה הייחוד שלה. היא מצאה אותו לאחר שסיימה שני תארים אקדמאיים, כפי שציפו ממנה כבת למשפחה ירושלמית מסורתית. היא נולדה ברובע היהודי כדור שמיני בירושלים לאחת מהמשפחות הוותיקות, שהיו שותפות לתקומתה ולאחר שחרורה מהצבא ירדה ללב המאפליה- לתל אביב.

אחרי תואר ראשון במנהל עסקים ותואר שני בתקשורת המונים, עבדה כשכירה בתחום השיווק, אך עדיין לא הרגישה מסופקת מקצועית. היה לה חלום משונה ליצור ספה מקרמיקה. לבסוף מצאה חוג קרמיקה בו החלה לגלות את העולם הקרמי. בתחילה חשבה שזה תחביב. במשך שש שנים למדה והתנסתה, אך לא הצליחה להגשים את החלום.

היא שכרה מרפסת בסטודיו של יוצר קרמי קרוב למקום מגוריה. בערבים ובלילות, לאחר העבודה, חקרה וחיפשה חומרים, למדה טכנולוגיות של החומר ולאחר הרבה מאד עבודת רגליים תרתי משמע, החלה לגבש לעצמה פורמולה של חומר ושיטות עבודה ייחודיות לה. הזמינה חומרים מחו”ל, עשתה הרבה מאד ניסיונות, חוותה כישלונות וגם הצלחות ולאט לאט שיפרה את הפורמולה.

 

בשנת 2008 החליטה לעשות צעד משמעותי נוסף ופתחה את הסטודיו שלה במרכז תל אביב, בסמוך לכיכר רבין. עם השנים החליטה להעתיק את מקום מגוריה עם משפחתה לקריית אונו לטובת גידול בנותיה, ולאחר מספר שנים העבירה גם את הסטודיו שלה למיקומו הנוכחי בקריית אונו. כאן היא מוצאת את המיזוג הנכון בין חיי העבודה וחיי המשפחה במינונים המתאימים. כאן היא מוסיפה לחקור את יסודות החומר הקרמי ולהוציא ממנו תכונות חדשות בכל פעם. כאן היא ממשיכה ליצור פרטי ריהוט חדשים הנובעים מצורך של החיים. כך יצרה לראשונה את אמבטיית התינוקות הקרמית, כי רצתה שבנותיה ייהנו ממגע חומר נעים, שאינו מתכלה כאמבטיות הפלסטיק המקובלות. כדי להעניק להן חוויה חושית נוספת, צבעה את האמבטיה בצבעים עליזים ואף הדפיסה דגיגים, שאפשר לשחק איתם תוך כדי הרחצה.

 

צילום יפעת שטרנברג

היכולות הטכנולוגיות של יפעת בתחום הקרמיקה הן מבין המפותחות בארץ. כל פריט ריהוט נוצר על ידי שילוב ייחודי ומאזנים מדויקים של חומרי גלם וגלזורות, כך שהוא יציב כמו סלע, אך חלול וקל לשינוע. השילוב הזה הוא סוד הצלחתה. זהו הסגנון הייחודי לה שאחרים מתקשים להשיג. עבודותיה מבוקשות על ידי לקוחות ואדריכלים לריהוט פנים וחוץ, בבתי מלון ובמסעדות בארץ ובחו”ל. פריטיה נמכרים גם בארה”ב, צרפת, הונג קונג ואנגליה.

היא מייצרת נראות מעניינת, המשלבת רכות כמו של טקסטיל עם חוזק ואמידות, המאפשרים להשתמש בפריטים אלה כרהיטים. בטכניקה מורכבת היא משיגה גם צבעוניות מגוונת לפי צורך ולפי הזמנה.

ניתן להתרשם מעבודותיה באתר שלה: www.ifatshterenerg.co.il

 

סטודיו firefly

טל בלומן ונעם גולן

האחד גר בבת חן והשני בהוד השרון. האחד אוטודידקט ובן של פסיכולוג,  והשני בעל תואר בהנדסת תעשייה וניהול ובנו של מסגר. האחד גדל בתוך המקצוע והשני עשה דרכו לשם מתוך תשוקה לחומר. הראשון הוא נעם גולן שהיה מנהל יצור בחברה גדולה, והשני הוא טל בלומן, שעבד ביצור גופי תאורה, עד שלמד את תכונות המתכות ואת הדרך לשלב ביניהן.

הם נפגשו לפני מספר שנים בפרויקט הקמת בר תצוגה ענק (דיספליי) לוודקהStoli  עבור מסעדת רוקה בהרצליה פיתוח עם המעצב גיא טורקניץ. טל עיצב ונעם ניהל את הפרויקט מטעם היצרן, ושם החל הקשר ביניהם.

טל, הבוגר מנועם בכשבע שנים נטל יוזמה, התקשר אליו והציע להקים משהו משותף. זה לא התרחש מיד, אבל בסוף אחרי שנתיים זה קרה וכנראה היה צריך לקרות, כי הסימביוזה ביניהם נראית מושלמת.

הם לא רוצים לגדול יותר, ואף שעברו לא מזמן מסטודיו קטן יותר, עם עוד שני עובדים, חשוב להם להיות מעורבים אישית בכל התהליכים, ולא להוציא את האיכות מהידיים שלהם. “חשוב לנו להישאר בית מלאכה ולא בית חרושת. אם הביקוש אלינו יעלה, נרשה לעצמנו לא לקבל כל עבודה, כי אנחנו מאמינים שחייבים לעבוד עם לקוחות שמפרים אותך ואתה מפרה אותם”

תיק העבודות שלהם מגוון גם במנעד המוצרים, גם בחומרים וגם בסגנון.

כאשר הם נשאלים על כך הם אומרים: “המתכננים זה לא אנחנו. הם מביאים אלינו את הרעיונות והעיצובים שלהם ואנחנו יורדים איתם לפרטי הביצוע. יתכן שהלקוח יגיע אלינו בלי אדריכל, או משום שיש לו עבודה על רהיט בלבד או משום שכבר נפרד מהאדריכל לפני סיום הפרויקט, ואז נסייע לו להבין מה הוא רוצה לעשות ונתכנן. אבל בדרך כלל אנחנו מקבלים תכניות ומבצעים”.

מניסיוני אני יודעת שבעלי מלאכה העובדים עם המתכננים הגדולים והקפדנים, לא זכו במעמדם משום שהיו ראש קטן. אבל נעים לראות את הצניעות והכבוד שהם רוכשים למי שמביא את העבודה לפתחם.

ברשימת הפרויקטים שלהם ניתן לפגוש: עמדת שירות ובה כיורים מפליז בגימור אוקסיד מושחר במראה מיושן למסעדת שגב קיטשן גרדן.

עיצוב: סטודיו ירון טל | סטיילינג: עדי שגיא

ויטרינת זכוכית בפרופיל ברזל לגלידת פריזר ברמת גן בעיצוב שמרית קויפמן מסטודיו SK.

צילום: איתי סיקולסקי

דלפק קבלה וקיר כח למשרדים ברחוב הארבעה, בעיצוב ארנון ניר.

https://www.facebook.com/studio.firefly.tlv/

לשואו רום של מעצבת שמלות הכלה גליה יהב (תכנון אדריכל נסטור סנדבנק), הם ייצרו מתקן לשמלות כלה בחיתוכי לייזר, ותאי הלבשה ומחיצות בשילוב זכוכית שקופה ומראות.

צילום: איתי סיקולסקי

עוד ברשימת האדריכלים העובדים אתם – המעצב גד הלפרין ורון פליישר, שעיצב את מוזיאון אופטיקנה בשרונה. בניסיון לשמר את רוח התקופה נוצרו רהיטים חדשים מרהיטים ישנים, בשילוב פליז חדש.

למסעדת אלטו במרכז הקונגרסים בחיפה בתכנון מיקלה סימאונה, הם עיצבו חיפויי פליז בתאי שירותים וקיר טיפוגרפיה דקורטיבי בחיתוך לייזר שאורכו 10 מטרים וגובהו 3 מטרים.

למלון David Tower  בנתניה בעיצוב מיכאל אזולי, הם התבקשו לייצר אביזרים מפליז, לעיטור הקירות בגובה 6 מ’, ספי דלתות לכל החדרים ו”ברוזים” השאולים מעולם הימאות ומשמשים לקשירת האניות למזח, בהתאם לרוח המסעות הימיים של הסולטן  דָאוּד פָאשָה, ששמשו כנושא ההשראה בעיצוב המלון. מיכאל אזולי אגב, הגיע אליהם באמצעות הפייסבוק.

צילום: איתי סיקולסקי

הכתבה המלאה בנושא נמצאת בקישור הבא – https://home.walla.co.il/item/2979125

טל, האחראי לשווק במדיה החברתית ובאתר, מצלם את הפרויקטים בעצמו, ועובד הן על הפיסבוק והן על האינסטגרם. יש להם כמעט 16,000 עוקבים בפייסבוק, ורבים מהם אדריכלים ומעצבים. האינסטגרם רק בחיתוליו ממאי האחרון ולכן עדיין מכיל פחות חברים. זוהי שיטה טובה להעביר תחושה של “מוכרות” אצל הלקוחות והאדריכלים, וכמו כל דבר גם את זה הם עושים בחריצות ובנחישות.

שניהם עושים הכול. יצור, התקנות, ניהול וגם שווק, אבל מטבע הדברים יש מי שחזק בתחום אחד ומי שמעדיף עיסוק בתחום אחר. השיחה איתם מתנהלת בנעימות. הם לא מנסים להרשים או להאפיל אחד על השני. לא ניסיתי לבקש לצלם אותם, כי קראתי בראיונות איתם שסירבו. ובכל זאת כמה תמונות מתהליכי העבודה, תפסו לפחות את נועם בעין המצלמה.

הם עובדים ברוב סוגי המתכות, מברזל דרך פליז, נחושת, ברונזה, נירוסטה אלומיניום ועד זכוכית. הם מתמחים בגימורים של קורוזיה (חלודה) פאטינה (חומר אבני לבן שמתיישב על מתכות בהתיישנותן), אוקסיד סלקטיבי (שילוב של שני סוגי גימור על פני אותו משטח) ועוד. הפליז הוא החומר האהוב עליהם לעבוד בו, וריתוכיו החשופים והעדינים נעשים בכסף. חייבים לדייק.

וכמו שאמרו עליהם (ב’בית ונוי’): “נדמה שהם מנסים, כמעט בכוח, בעולם מתועש, לשמור על הגילדה הקטנה והקסומה שלהם, תוך התעקשות ליצור הכול במו ידיהם”. ואמנם ניכר כי זה מה שהם אוהבים לעשות ובזה הצלחתם. המגע היומיומי עם הלקוח, המוצר והחומר, הידע והניסיון שרכשו כל אחד לחוד בעבודות הקודמות ומה שהם מפתחים כאן, כל אלו נוסכים ביטחון במתכננים, שהתוצאה שתושג תהיה טובה ממה שהם עצמם חזו, ושאיתם יוכלו להסתכן וללכת רחוק יותר.

 

התמונות באדיבות האתר https://www.ffs.co.il/press/

איך רואים את הזמן החולף? תשאלו את אוקי סאטו

ב- SuperStudio הציגו את התערוכה Forms of Movement של סטודיו ננדו והמעצב המופלא אוקי סאטו. אם צלחת את התור הארוך, שהשתרך בפתח התערוכה זכית להיכנס למסלול של אולמות חשוכים, כאשר התאורה מתמקדת על מספר מוצגים לבנים בלבד המדגימים סוגיה עיצובית כלשהי. סטודיו ננדו שוקדים על חקירת הצורה והפונקציה, לא פחות משהם מתעניינים במוצר עצמו. את המוצר הם מעצבים עבור החברות המסחריות, אבל התערוכה שלהם על עצמם היא על גבול התאורטי. התערוכה הזו ביררה למשל כיצד ניתן לעצב רוכסן שנפתח ל-3 או 4 כוונים.

ישנם 10 מקרי חקר כאלה וכל אולם נפתח באייקון המסביר את הפעולה הנחקרת כיצד לעצב רוכסן הנפתח ל-3 או כיצד לעצב ווילון עם תאים פוטואלקטריים, אשר יפתח וייסגר בהתאם לכמות האור בחוץ, ובנוסף שיהיה לו מראה של שדה פרחים.

סרטון על פרחים

 

וכרגיל אצל ננדו, המשחק שבין האור והצל, בין הגוף וההשתקפות שלו. ברגישות יפנית אופיינית ישנה התייחסות לחומר ולאשליית החומר באופן שווה. האין חשוב ממש כמו היש. לגוף אין היתכנות בלי הרווח שמפריד אותו ממה שסובב אותו. שולחן עגול שחלקו ארוג בשתי וערב מואר כך שהשתקפות הצל שלו יוצרת דוגמה על גבי הרצפה הלבנה.

או משחק בין קוים ישרים וקשיחים למשטחים מעוקלים וגמישים.

 

ואז הגענו לאולם המקסים ביותר העוסק בזמן או איך ממחישים זמן.

שעון החול המסורתי מעביר חול ממיכל למיכל בקצב קבוע, שמאפשר לנו למדוד את הזמן, אבל ניתן לעשות שינויים בקונספט הזה, שימחישו דברים אחרים כמו: חלוקת הזמן ממיכל אחד לשני מכלים במחצית הזמן.

 

 

 

 

 

החדר כולו נראה כמו אוקיינוס קסום

 

 

 

 

ההפתעה המתוקה ציפתה לנו בסוף, כאשר אוקי סטו יצא מהאולם ובחביבות האופיינית לו התייצב לצילום עם המעריצות.

 

 

 

 

 

הייתי קונה ממנו מכונית משומשת – איש הפח רונן וסרמן

בדרך לגבעת כ”ח חשבתי מי הוא האדם שאני עומדת לפגוש, “איש הפח” כפי שהוא קורא לעצמו, עובד עם שני בעלי מלאכה נוספים בסככה משותפת, בה הם מנהלים כל אחד את העסק שלו, אבל גם משתפים פעולה. בכניסה- ווספה אדומה מחכה לתורה להפוך לרהיט כלשהו. בפנים הגיבוב הנעים הזה של חלקי פריטים, שראו עבר טוב יותר וכנראה שגם יראו עתיד טוב יותר תחת ידיו הכישרוניות של רונן.

למרות מה שניתן היה לחשוב, הכל מסודר על מדפים, כלי העבודה וחלקי הרכבים. את הדיסציפלינה והסדר רכש כנראה בפרקים המוקדמים יותר של חייו.

בשלב מסוים בראיון יופיע גם אביו, אדריכל בגמלאות בן 78, אשר עבר לגור בשכנות וחבר לעזור לו בעסקי עיצוב רהיטים מכלי תחבורה ישנים. הוא גדל כילד מרדן ועצמאי בירושלים אצל זוג הורים בעלי מקצועות חפשיים עולים מבריה”מ לשעבר.

“ההורים שלי הם הכי קונפורמיסטים שאפשר להעלות על הדעת. שכירים שרצו שגם הבן שלהם ירכוש מקצוע בטוח. נכנסתי לקונפליקטים. אף פעם לא הלכתי בתלם. הלכתי לבית ספר מקצועי בירושלים”.

ההתחלה דווקא הייתה די בתלם. את תריסר השנים הראשונות בעבודה עשה כמהנדס באינטל בדיסציפלינה שנקראת וקום תהליכי. הוא גם התחתן בן 23 לאישה גם היא מתחום ההייטק, אשר מקימה לעצמה היום עסק עצמאי. היום בן 44, אב לשלושה ילדים כשהגדולה חיילת.

לפני שבע שנים, בעקבות מחלה קשה, ניתנה לו “ההזדמנות” לעצור לרגע את מסלול העבודה התובעני בו היה שקוע ולהתבונן קצת על מצבו. “הבנתי שזה לא הולך לשום מקום. אין שם נשמה”. הוא הרגיש שהוא נמשך למקום ממנו יצא כנער בבית הספר, מכונאות רכב אולם הפעם בכוון מעט אחר.

“באחד הטיולים בשדה ראיתי דלת של BMW שנורא התאימה לתיבת נדוניה. תיבות זה דבר מעניין כי זורקים פנימה הכל ניתן להעלים שם בלגן. בהתחלה עשיתי את זה בשביל עצמי. מאוד הופתעתי שהפריט הראשון שלי נמכר. לקחתי האנגר ואחרי שהכל נגמר לא רציתי לחזור לעבודה”.

כסף ופרנסה לא הפחידו אותו. העובדה שלמד מכונאות מאוד עזרה לו. תמיד האמין ביכולת שלו להסתדר עם כל דבר.

“אני מת על טיולים לכן זה תמיד כלי רכב. מכונה זה דבר שקוף בעיני אני רואה פנימה לתוך הקרביים. היום זה עוזר לי לבנות עסק.”

אין לו חשש שלא יבין משהו מכני, מה שלא נהיר לו הוא לומד מאמנים אחרים אתם הוא עובד, לומד עצמאית מהיוטיוב, חוקר ארגונומיה בנויפרט או נעזר באביו האדריכל. הוא מוקיר את מה שקרה לו גם כדרך לחזור ולהתקרב לאביו ומוצא עתה סיפוק רב בעבודתם המשותפת.

“עוזר לי שאין לי השכלה פורמלית. אני מפרק כל דבר שאני רואה.”

נדמה שיותר משמצא פה את ייעודו האמנותי, מהווה האמנות גשר לבני אדם באופן שלא הכיר קודם לכן. המפתח בשבילו הוא לתקשר באופן טוב עם הלקוחות. זו ההזדמנות שלו לחוות את הדבר החשוב לו ביותר- לגעת באנשים.

“מה שאני הכי אוהב לעשות הם פרויקטים רגשיים. באים אלי עם כלי רכב של מישהו שאינו אתנו, וביחד בונים ממנו רהיט או רהיטים ומחלקים לאנשים שאהבו אותו. מדברים על הבעלים של הרכב.”

“יש לי משהו בתהליך. ווספה שהופכת לכיסא משרדי. ווספה של חיים בלס. הייתה לי חיפושית של עמרי קורן שנהרג ממכת חום בצבא. תוך כדי העבודה הפכתי להיות מדיום. מצאתי את עצמי מוריד קונטרול ופשוט נותן לידיים לעבוד. תיעדנו את זה עם ריקי אריכא לערוץ הראשון בסרט שנקרא “עד הקצה”.”

כרגע הוא עובד על אלמנט הנצחה לאילן רמון מכנף של מטוס לשדה התעופה באילת.

“השלב הראשון הוא אפיון צרכים, התאמת ציפיות. רוב האנשים לא מצליחים לדמיין. החוכמה שלנו כמעצבים לצמצם את הפערים האלה. לא קרה לי שלקוח לא אהב את העבודה. אני מזמין אותו לכאן לפני הצביעה, אנשים אוהבים לעבוד עם חברים מקלפים את כל השכבות. אין פה מקום לאגו.”

הוא מוצא עצמו מייעץ למעצבים בבניית המוצר, יותר מאשר עובד על מוצרים מוגמרים. רוב הפרויקטים מוזמנים חודשים קדימה, בעיקר לחללים מסחריים. עיקר המטרה בחללים מסחריים לייצר wow. דלפקי קבלה הם הפנים של החברה למי שנותן את השרות ומקבל השירות והכל מתומצת ברהיט הזה. כל שנה התקציבים יותר ויותר גרנדיוזיים. לאחרונה החל לעבוד בשותפות עם קבוצת מעצבים מברצלונה ומשם הוא מגיע ללקוחות באירופה.

“מכניסים פנימה הומור. הומור מפרק את החיים הלא כל כך פשוטים בלאו הכי ומקרב בין אנשים. אני עושה דברים שאין הרבה אנשים שיכולים לעשות. מקפיץ את החלל.”

בין לקוחותיו האחרונים נמנים מעצבים מצליחים כמו ירון טל, יונתן מונג’ק, יוסי הנובר. עם האחרון הוא עובד כרגע על עיצוב למשרד יח”צ על פי השראה מהאמן האמריקאי ג’ף קונץ.

“יש משהו מסקרן בלקחת פח ולהפוך אותו לבלון הליום רך. מבטא עתידנות.”

“אני מאוד יקר אני לא מתפשר במחיר. רוב האנשים לא יכולים לשלם את זה. אני אמן ואני מביא תוצאה. דרך החללים המסחריים אני נכנס גם אל הלקוחות הביתה. הלקוחות שלי סומכים עלי.”

הציור הציל את האמן פולי מקס מחיים על הקצה

את האמן פולי מקס פגשתי בחטף בגלריה ‘פחות מאלף’ בפלורנטין כאשר בחרתי עבודות להשלמת פרוייקט עיצוב. בחרתי שתי עבודות שלו. לא ידעתי עליו דבר ולא שמעתי את שמו קודם.

IMG_1399 (1)

עבודות האקריל של פולי מפשטות עם רמיזות לצלליות פיגורטיביות של חפצים ודמויות מצאו חן בעיני בהיותן גדולות, נועזות וניכרה בהן תנופה של עבודה מהירה בהתזות של צבע אה-לה ג’קסון פולוק. מי שזיהה את הפוטנציאל שלו הוא אלי אדרי, בעל הגלריה, בה ניתן לרכוש יצירת אמנות מקורית במחיר שוה לכל נפש (פחות מאלף-דולר לכל יצירה בגלריה).

“בשנים האחרונות מתפתחת בישראל מגמה עולמית של אמנות להמונים, שאינה פוסחת על ישראל. גלריות רבות, ירידים כמו ‘צבע טרי’ התל-אביבי ו- ‘LUMAS’ העולמי, מציגים אג’נדה זהה: להנגיש את האמנות האיכותית ביותר לציבור הרחב ביותר” (מתוך אתר הגלריה).

DSCF5494 (1)

פולי בשנות השלושים לחייו הגיע לארץ בגיל שבע מבלרוס. למרות הגיל הצעיר בו הגיע לחיפה עם הוריו ואחותו הוא מדבר על המעבר במונחים של עקירה ונוודות. אפשר לשער שהחוויה הקשה נחרטה בו כך בגלל קשיי ההסתגלות של הוריו אשר התגרשו מאוד מוקדם. האב ניתק את הקשר עם האם שעברה לנצרת וזו, בהעדר משפחה תומכת, נאלצה להשאיר את הילדים לבד למשך כל ימות השבוע כדי לעבוד. פולי מדבר על תחושה קשה של בדידות וניתוק. את המשך חינוכו קיבל בפנימיית רמת הדסה בטבעון. אולם הנער חסר המנוחה המשיך למרוד במסגרות שהוצעו לו ולהסתבך עם החוק. הוא עבר להתגורר באילת עם אחותו אולם גם שם לא השתלב.

את כל אלו ניתן לראות דרכו, אין לו הגינונים של מי שעבר את מסלולי ההכשרה. הוא מספר את הסיפור הכואב, מנסה ללא הצלחה להסתיר פרטים ביוגרפים לא מחמיאים כמו ישיבה בבית הסוהר, ילדה שלו שנודע לו על קיומה “רק כשלאימה היה חסר פתאום כסף”.

גם על הפרקים החיוביים שהצילו אותו מחיי פשע ופתחו לו את המסלול לאמנות הוא מספר בתמימות חמה, שמבצבצת מתחת לנוקשות החזותית של אופנוען מלא קעקועים. לפני כעשר שנים הגיע חסר כל יחד עם חברו לתל אביב. מן הקומה השישית של התחנה המרכזית הסתכלו על העיר ולמרות שלא היה להם מושג לאן ללכת, החליטו השניים לכבוש אותה. הם גרו במקלטים ועליות גג, גנבו אוכל ובגדים למחייתם אולם כאן התחילה להתפוגג תחושת הניכור. למקום הזה אפשר היה כבר לקרוא בית.

0001408_-

 המלאך השומר שלו, כפי שהוא קורא לאשתו, פגשה אותו באותה התקופה ולמזלו הבינה משהו בחושיה, למרות שאינה מבינה בציור ואינה קרובה לעולם האמנות, היא קנתה לו קנבס וחמרי ציור. “זה כל מה שידעתי לעשות עוד מימי בית הספר קשקשתי בעט במחברות. מעולם לא ציירתי בשמן ולא ראיתי ציור שמן”.

“אני אוטודידקט, לא סיימתי 10 שנות לימוד ומעולם לא למדתי בשום מוסד ציור. מבחינתי המבחן הוא מבחן התוצאה. התחלתי לצייר פיגורטיבי שם אתה מבין אם אתה יודע לצייר או לא”. האתר שלו מראה ניסיון בסגנונות שונים טובים יותר וטובים פחות. ניכר שלא למד ולא רכש טכניקה. גם עכשיו הוא טוען שאינו מסוגל ללמוד וזה באמת מה שמפריע להתפתחותו.

כאשר הבין שקונים ממנו עבודות חיפש גלריה, אולם ברור שהוא לא בנוי מהחומרים של מי שעברו מסלולי הכשרה מוכרים. אלי אדרי זיהה בו את הפוטנציאל ומאז מייצג אותו בלעדית והוא אסיר תודה לו על כך.

פולי עדיין לא מבין היטב את המנגנונים של התקבלות בעולם האמנות אבל הוא מוכר לא מעט באמצעות הגלריה. הוא עובד מהר, מייצר כמה עבודות בחודש, לא חוזר על עבודות כפי שנהג לעשות בתחילה כדי לעמוד בביקוש והוא מרגיש שבתהליך הוא הופך לאמן מחושל.

 DSCF5591

POLI

אמנית הקליגרפיה תרצה פייטן סלע מזמינה אתכם לחוות שיעור ניסיון במרכז

cc

מי שחש געגוע ליפן, המקום הכי קרוב לקיוטו בארץ –  נמצא אצלנו.

בשודו, המרכז לקליגרפיה ותרבות יפן תוכלו להתרגש מחדש, תוך כדי יצירה וחשיפה לתרבות עתיקה ומרתקת זו.

2

 

ביום שני ה-4.9, בין 16.00-19.00תפתח שנת לימודים נוספת ואתם מוזמנים לחוות שיעור ניסיון.

אנו פותחים דלת ליופי, לאסתטיקה, לפילוסופיה ודרכי חשיבה מרתקות ורלוונטיות.

בתכנית הלימודים:  מבט על האסתטיקה היפנית והשפעת הקליגרפיה על אומנויות בכלל, דרך הצצה אל אדריכלות, גנים, סידורי פרחים, קרמיקה, נגרות, טקס תה, בישול ועוד.

תחומי יצירה יפנים רבים ומגוונים, שחיים ופועמים עד היום ביפן.

מסורתי ומודרני, חדש וישן, חילוני ודתי.

באוירה נעימה וחברה נפלאה אנו יוצרים גשר בין תרבויות.

3

לפרטים

תרצה פייטן סלע: 0524408951

ayami2@013.net

המרכז לקליגרפיה ותרבות יפן

שביל המרץ 6  סטודיו 30 ת”א (כניסה מהצד האחורי של הבניין)

www.facebook.com/shodo.calligraphy.

www.calligraphy.co.il

 

 

 

Magic #2

חודש מאי בלוח השנה של המעצבים הוא חודש הכנסים וההרצאות. דפדוף אחורה ביומן מראה כי ניתן היה לעבור מכנס להרצאה כמעט מידי יום במהלך החודש. כנס Magic #2 שזו לו שנתו השניה, מביא אנשים מבריקים מתחום העיצוב והאדריכלות למפגש עם עולם העיצוב המקומי.

את החוויה החשובה ביותר בשבילי סיפק המפגש על במה עם מעצבת הפנים האיטלקיה פאולה נבונה והמראיין ספנסר ביילי, עורך המגזין surface שערך את הספר שלה.THAM MA DA

 

 

במחצית השעה שהוקדשה למפגש הזה, הוצף המסך בשטף אין סופי של צבעים צורות, וטקסטורות של העבודות המרהיבות שלה. באנגלית במבטא איטלקי היא התראיינה על תקופות שונות בחייה המקצועיים, סיפרה אנקדוטות מצחיקות, כמו: כיצד הפכה מסיבת עיתונאים מלחיצה לארוחת גורמה איטלקית, כשהיא מבשלת עבור אנשי התקשורת והופכת את האוירה לידידותית.

פאולה מעצבת הכל: חללים, מוצרים, קונספטים ומותגים, חיה בעבר באפריקה ובמזרח הרחוק ומתגוררת היום בפריז וגם בבניין שהיה מפעל נטוש בן 3 קומות, במילאנו. העבודות שלה מלאות צבע והיא עושה שימוש בעשרות חומרים. החושניות בה היא מדברת עוברת כחוט השני בעבודותיה. הכל משמח אותה, הכל מעניין אותה, יש לה חוש הומור וחום אנושי קורן ממנה.

 

image22

 

היא מוצאת את ההשראה בכל המקומות בהם חיה ועבדה ואת החומרים בכל מקום בו היא עוברת. היא יכולה לפגוש את בעלי המלאכה איתם היא עובדת לגמרי במקרה בשוק ולהזמין מהם עבודה למלון יוקרה שהיא מתכננת – כך קרה במלון בפוקט תאילנד שהיא תכננה. כאשר היא עובדת בארץ מסוימת היא תלמד את מלאכות המקום ותשלב אותן בעיצובים שלה.

 

image2

 

את המילה המהווה את השם לספר החדש-,THAM MA DA  היא שמעה בתאילנד מהפועלים שבנו את המלון אותו עיצבה. כאשר שאלה לפשר המילה החוזרת ונשנית, ששמעה בשיחת המקומיים, נענתה שפירוש המילה -“פשוט, יומיומי, רגיל”, שנאמרה כמובן בקונוטציה שלילית.

“בשבילי זו מילה מסעירה, זה בדיוק החומר שאני מחפשת”, היא אומרת וכך אני מבינה מה בדיוק משך אותי אליה.

 

להגשים חלום בסטודיו של אלון

ביקרתי בסטודיו של אלון דודו, מעצב הרהיטים, עם לקוחה יקרה. ראיתי את העבודות של אלון בכמה הזדמנויות ולאחרונה אף כתבתי עליהן כאשר הציג ב”צבע טרי” השנה. הרגשתי שאני מחוברת אליהן מהרגע הראשון וידעתי שבקרוב נעבוד יחד.

 

אלון מחובר לחומרים שהוא עובד עמם: בעיקר עץ, אך גם פלדה, אלומיניום, נחושת, עור וזכוכית משוריינת ומוציא מהם את השפה הייחודית של כל חומר.

 

image13

 

לעתים הוא פוגע בחומר ואף מתייחס ל- ,wabi-sabiהשלמות שבחוסר השלמות. בפעמים  אחרות הוא מתקן את החומר הסדוק בסיוע מחבר-פרפר, ממש כמו בנגרות היפנית המסורתיות.

 

image5

 

פה ושם הוא משלב קצת הומור בעבודה, כמו חיצי קליעה למטרה במרכז הרהיט. לעתים הוא גס, לעתים עדין – אבל תמיד מקורי ועבודתו מוקפדת.

 

image1

image7

image20

 

חגיגה של קרמיקה

בתנור של מאיר, בחום של 1300 מעלות, האפר ניתך והופך לגלזורה מקרית שתלויה בזרימה של האש דרך הכלים

5

אני מדברת עם מאיר בטלפון ושומעת ברקע קולות של ציפרים תוכים, נחליאלי, ירגזי, צופית ויונק דבש. “אני מדבר איתך מן הגינה”, הוא אומר ואני נזכרת בחצר הענקית והפראית של הבית שלו בפרדס חנה, שם ממוקם כבר 25 שנה הסטודיו לקדרות ובו התנור הענק, שארכו 9 מ’ וצורתו צורת לויתן.

6

מאיר עובד כאן רק חלק מן השבוע. ביתר הימים הוא רואה חשבון, מה שמאפשר לו חופש אמנותי מוחלט.

אל החצר הזו אני משתדלת להגיע בין הראשונים, ביום שמאיר מעדכן שהוא פותח עוד תנור. החגיגה הזו קורית פעם בשנה לערך, כשמאיר ואמני קרמיקה נוספים, ייצרו די כלים כדי למלא תנור ואז נערכים לשריפה שתארך שלושה-ארבעה ימים רצופים, שבהם יש להזין את האש בעצים ולשמור על טמפרטורה של 1300 מעלות. זוהי בכחנליה (חגיגה) אמיתית. שרים, מנגנים, אוכלים ושותים במסע מתמשך של כמה עשרות אנשים.

7

התנור נקרא ana (אחד gama ((תנור) – בעברית תנור מנהרה. זהו מבנה מדרגות ההולך ומתכנס לכוון הארובה. יש תא בעירה עיקרי בקדמת התנור ואח”כ 9 מדרגות, שעליהן נערמים הכלים והאש עוברת דרכם. האש והאפר של הכלים הנשרפים הם אלה שעושים את הצבע.

האפר ניתך והופך לגלזורה מקרית שתלויה באינסוף משתנים: סוג העץ, נוכחות החמצן ,כלים קרובים המקרינים אחד על השני ועוד. הכל תלוי בזרימה של האש דרך הכלים ואיך העמיסו את התנור. כלים שהיו קרובים לגחלים מקבלים את הצבע הרבגוני אדום, סגול וגוונים מקריים שהם אפקטים של הגחלים שנוגעים בכלים

“זה ה-airbrush של הטבע”, הוא אומר ומתכוון לשיטת הצביעה בעזרת משב אויר, שרק אמנים וותיקים עוד זוכרים, מהימים שמחשבים עדיין לא עשו הכל. ובאמת מי שהיה בחצר של מאיר בטקס פתיחת התנור, שעה שהוא מסתובב בגופיית עבודה ומשייף כל כלי שיוצא מהתנור לפני שימסור אותו, יודע שהכל פיזי ואין פה שום דבר וירטואלי.

“אין שריפה בלי תקלה, תאונה, סיפור. השריפה היא תהליך של בערך חודש. מלווים אותי בשריפה עוד 15 איש, קרמיקאים ואנשים שעוזרים. המסע עם האנשים האלה הוא אינטימי ומרומם נפש. בסופו של דבר התוצאות של השריפה הן פרי עבודה של שנה-שנה וחצי. החוויה מאוד מאתגרת נפשית וגופנית אבל גם מרוממת”.

“את התנור מחדשים בכל עשור בערך. הוא בנוי מ-25 טון לבני שמוט ועליהן סוגים של בידוד מחמרים קרמיים (בוץ, חימר). כשהשריפה מגיעה ל-1300 מעלות אי אפשר לעבור שם – פעם, הארובה לא היתה מבודדת וכשעברתי לידה, החום היה כזה שהרגשתי שהפסדתי יום בחיים”.

 

“הכלים שנמצאים בתנור כמה ימים בחום הזה לפעמים קורסים, מתעוותים, נדבקים אחד לשני. צריך לעבוד בחומר קצת יותר עבה. כלים יפים אני שם מקדימה כדי שלא יפגעו, אבל הם לפעמים נשברים כי זורקים שם עצים. התוצאות של מה שקורה בתנור הן משהו מאוד אגרסיבי. אי אפשר להישאר אדיש לזה, זה מאמץ גדול”

“הכל התחיל מחצי טעות. כשחייתי בארצות הברית לקחתי קורסים בקרמיקה בקולג’ מקומי ופגשתי אמן אמריקאי שהיה ביפן 6 שנים – .Paul-Chaleff היתי שוליה שלו כשנה. ב92-3 חזרתי לישראל והיתה לי החוצפה להתחיל לעשות את זה כאן”.

 

“ב-98 עם אותה חוצפה, שלחתי עבודה לתחרות קרמיקה ב-Mino ביפן. להפתעתי, קיבלתי הודעה שנבחרתי להיות אחד ממאה קדרים בעולם שנכנסו לתחרות. זו הפעם היחידה שנסעתי ליפן. להיות שם מבחינתי היה כמו להיות במאדים. לקחו אצטדיון בגודל יד-אליהו והפכו אותו לגלריה. תזמורות בחוץ וכל החגיגה, כמו שהיפנים יודעים. הכל נלקח בשיא הרצינות”.

מאיר, בן 57 אב לשני ילדים משתי מערכות נישואים, חי כיום שוב בזוגיות, איש יוגה, kite surfing וכאמור רואה חשבון, מחלק את ימיו בין שלל העיסוקים ומערכות היחסים ואם לשפוט לפי עבודות הקדרות – יש לו מה לתת בכל אחד מהם.

8

“אני נמצא כאן בהנאה מתוך פן משחקי שלי עם עצמי. אני לא תלוי בזה כלכלית. יש לי אפשרות לעשות מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה. כך יש לי מרחב להתנסות ולהעז ללא קשר לאיך זה יתקבל. אין לי מה להתלונן”.

 

תערוכה: אמנית המסכות – “מה שאיננו אני”

“האיפור היפני אינו בא, כמו האיפור המערבי, ליפות את האישה. הוא סמיך ומטשטש את האינדיבידואל והופך אותה לגיישה, למסכה דומה מאוד לזו שלידה”

עם או בלי קשר לפורים, בשבוע שעבר נפתחה תערוכתה של האמנית היפנית קימיקו יושידה Kimiko Yoshida – “שם היכן שאינני”, במוזיאון וילפריד ישראל, בקיבוץ הזורע. בערבו של היום התקיים מפגש ביפו עם האמנית, שהגיעה לפתיחה בלוויית בעלה ושותפה לעבודה, הפסיכואנליטיקן ז’אן מישל ריבט Jean-Michel Ribettes.

משנת 2001 היא עובדת בעיקר על פורטרטים עצמיים עם פרוטוקול אחיד: בפורמט ריבועי, אותה פוזיציה חזיתית, באותה תאורה, כשרק האופן בו היא מאפרת את פניה והופכת להיות חלק מהרקע עליו היא מציגה, משתנה.

האחידות של הפורמט מאפשרת ליצירה לקרות, שכן פני האמנית אינם הנושא – אלא האביזרים, האיפור והרקע היוצרים יחד את היצירה השלמה ואילו הפורטרט הוא בד הציור. הצילום הוא חד פעמי ללא עיבוד דיגיטלי. ככל שהנושא חוזר על עצמו – כך מודגשת השונות שלו.

בביוגרפיה באתר של קימיקו יושידה מצויינים שני תאריכים בלבד: תאריך הלידה שלה בטוקיו והתאריך בו פגשה את בעלה ושותפה. לאחר מכן שורה של מקומות לימוד, תערוכות ואוספים, כיאה לביוגרפיה של אמן.

איסי מיאקי הכיר לה את בעלה ומאז לבושים שניהם בבגדי המעצב. היא שהעריצה את רולאן בארט, עליו למדה בלימודי הצילום בטוקיו – נלכדה בקסמו של ז’אן מישל ריבט, משום שהיה חברו האישי ואף הוזכר בספרו.

משם המשיכה בלימודיה בצרפת והתעניינה באמנות הבארוק. רחוק מאוד מהזן היפני. אבל עבודותיה משלבות את כל העולמות הללו מבלי שתיווצר סתירה. “האיפור הוא איפור יפני”, מסביר ריבט, “משום שאינו בא, כמו האיפור המערבי ליפות את האישה. הוא סמיך ומטשטש את האינדיוידואל והופך אותה לגיישה, למסכה דומה מאוד לזו שלידה”.

עבודות האמנות והאביזרים האתנוגרפיים, בדרך כלל מאוספים במוזיאונים, מורכבים ומעוטרים, ההיפך מהאומנות היפנית המאדירה את החסר, כאשר כל זה מלווה בטקסטים פוסט מודרניסטים של פסיכואנליטיקאי. פיוז’ן במיטבו.

אין זו תערוכתה הראשונה בארץ – אחד הראשונים שהכיר בכישרונה היה האוצר יונה פישר, שהזמינה, עוד בהיותה סטודנטית למוזיאון הרצליה. ב-2009 צילמה והציגה במוזיאון ישראל והיא מספרת על חדשיים קרים מאוד, בהם הצטלמה עם אביזרי האתנוגרפיה במרתפי האוספים במוזיאון.

הם מתגוררים בפריס, ובטוקיו אבל גם בוונציה – אולי בגלל המסכות.

11

12

14

13

15

נגרות יפנית: כשאתה בונה מקדש, אל תקנה עצים – תקנה יער

להיות שולית נגרי מקדשים, פירושו שבמשך ימים וחודשים אתה מטאטא את החצר. אין לימודים מסודרים והשוליה “גונב” את הידע.

אני נזכרת במוזיאון הנגרות טאנקה, כשאני פוגשת את אמן העץ ובונה המקדשים מו סלע, שמתגורר במצפה הילה בגליל. מו עובד בכלים המסורתיים לפי עקרונות הפילוסופיה שרכש כשלמד את המקצוע, במשך מספר שנים במקדש בדרום יפן.

מו מצטט מעשרת הדברות של נגר המקדשים: “כשאתה בונה מקדש אל תקנה עצים תקנה יער”. הנגרים שכורתים עץ עבור המקדש, יודעים באיזה מפנה גדל העץ, כמה מים הוא קיבל וכמה אור. בהתאם לכך, הם ימקמו אותו במקום המתאים לו במקדש. העץ שצמח 800, או 1000 שנה, אמור לשמש בבניין עוד מספר דומה של שנים, די זמן לעץ אחר לצמוח תחתיו.

נגרות ישראלית

מו סלע הוא רב-אומן בנגרות ובגילוף בעץ. בעקבות עבודה אצל לקוחה בירושלים, שהיו אצלה עבודות מקוריות של אמן העץ היפני נקשימה – התעורר בו הרצון ללמוד נגרות מסורתית ולהבין לעומק את תרבות העץ.

באותו הזמן הוא הכיר את תרצה פייטן, קליגרפית שחזרה לכאן משש שנות לימודים ועבודה ביפן וזו קשרה אותו למנזר בדרום יפן, על מנת שילמד את המלאכה מבוני המקדשים ואף הצטרפה אליו לחיים במנזר.

במשך שנתיים עבד כאסיסטנט במקדשי עץ והשתלם בעבודות עץ במסורת יפנית, התמחה בעבודות גילוף בעץ, השתלם ביצירת מחיצות, דלתות הזזה ועשיית נייר בהדרכת מורים יפנים ידועים. למו גם תעודת הסמכה של מורה בנבל יפני, מהממשלה היפנית.

נגרות ישראלית

להיות שולית נגרי מקדשים, פירושו שבמשך ימים וחודשים אתה מטאטא את החצר. אין לימודים מסודרים והשוליה “גונב” את הידע. נישיוקה, נגר המקדשים הידוע שנפטר ב-1995 היה מדבר עם העצים ומתייעץ איתם כיצד לעבד אותם. סבו לימד אותו שבשביל להיות נגר מקדשים, עליו להיות גם חקלאי וזאת על מנת שתהיה לו פרנסה בין בניית מקדש למשנהו. זו שליחות כה גדולה, שלא בא בחשבון שיתפרנס מנגרות פשוטה – אלא רק של בניית מקדשים.

הנגר מכבד את מה שהזמן עושה לחומר. היפני לא חי רק בהווה, אלא מכבד את העבר ולוקח בחשבון את העתיד. הנגרות הזו דורשת מַחֽברים יבשים, עבודה עם כוון העץ והקשבה לו. לכל פריט נגרות יש העץ המתאים לו. עליו להיות צפוף ויבש וצריך להניח לו בין שלב עבודה אחד למשנהו.

התוצאה היא שהעבודה לוקחת יותר זמן מהמקובל, אבל האיכות שלה מבטיחה שהיא פה על מנת להישאר.

נגרות ישראלית

מחברים יבשים. ללא מסמרים ודבקים

כשיגיע להתקין את הנגרות, הוא יחלוץ נעליים ימעט לדבר ויעבוד בשקט ובטקסיות מעוררת הערכה.

Mo tai Nai” , היא אמירה יפנית”, מסביר מו, “שמשמעותה – בל תשחית, אל תבזבז. אם אתה לא ממצה את כל החומר לייעוד שלו עד תומו, זה בזבוז משאבי הטבע.

החברה המערבית היא חברת שפע, שבבסיסה הבזבוז. היצור לחברה צרכנית – הוא של מוצרים שעשויים מחומרים נחותים, בעלי אורך חיים קצר. הוא המניע את גלגלי המשק והכלכלה. לצרוך, משמעותו להיות מאושר. אם לא ישתנה הניצול הציני של המשאבים הטכנולוגיה והידע הקיים, לא תהיה תקומה לטבע. המחשבה היפנית קרובה לטבע: האדם, לפי התפיסה הזו, הוא חלק מהטבע ולא עליון. העליונות נותנת לגיטימציה להרס”.

נגרות ישראלית

אני מרבה לשלב את יצירותיו של מו בעבודתי, החל מנגרות בניין, דלתות ומחיצות:

יצירותיו של מו

יצירותיו של מו

משטחי אמבטיה ורהיטים

משטחי אמבטיה ורהיטים

 

ראו כמה יופי יכול להיות בחלון נייר, שמייתר את הצורך בוילון:

יצירותיו של מו

יצירותיו של מו

אמנית הצדפים – של יעל Shell Yael

ראיתי את עבודותיה של יעל רון בחלון ראווה בכיכר המדינה, לשם העבירה את הגלריה שלה. משהו בפשטות ובכנות של הצורות משך אותי פנימה, לשאול מהו החומר ומיהו האמן שיצר את החפצים הבוהקים האלה.

shell yael - של יעל

יעל רון, קיבוצניקית לשעבר מאוּשה, היום מתל אביב – שטחה בפני סיפור חיים נחוש, חדור תשוקה ומעניין, שאם ניתן לסכם אותו בכמה מילים – זהו סיפור של אישה שלא ויתרה לקשיים וחיפשה שנים את הדבר הנכון.

במהלך קריירה של אשת יחסי ציבור היא נתקלה בכתבה על חומר שמבוסס על אם הפנינה. החומר החדש כבש אותה ובהתלהבות של ילדה היא מתארת, כיצד במשך חמש שנים עשתה את הדרך המקצועית לטהיטי, לאיי קוק, לניו-זילנד, למערב אוסטרליה ולפיליפינים, במטרה להבין האם תוכל לבסס עסק סביבו – להוציא אותו מהתעשייה המסורתית של תושבי האיים ולהפוך אותו לחומר שיידבר ללב הצרכן המודרני בתל אביב.

היה ברור לה, שעל החומר המסורתי לעבור עיצוב עכשווי. היא הסתובבה בעולם עם ביתה הקטנה ובעלה במשך מספר חדשים, כשהיא מובלת על ידי התשוקה לחומר.

shell yael - של יעל

בחושים החדים שלה היא הבינה שמדובר בחומר ספוג זכרונות ילדות של כל אחד מאיתנו – איסוף צדפים. התוצאה היא קולקציה מרתקת של חפצי נוי, מראות, רהיטים, תכשיטים, תיקים ונעליים בווריאציות שונות של עיבוד החומר הבוהק הזה. יעל מעצבת את המוצרים ופרטי הריהוט גם לפי הזמנה.

מבחינתי גם זה, באופן לא צפוי, סוג של Wabi-Sabi – שמדגים איך הטבע יודע להיות מפואר וגרנדיוזי ולא צריך לחשוש להכניס אותו אלינו הביתה גם בצורתו זו.

כנה ויפה - מהגלריה של יעל

שמחתי לבקר השבוע את חברי מתאטרון הידית בפרדס חנה

תאטרון שוכן בחצר תעשייתית ענקית ברחוב החרושת ואין הולם מכתובת זו לתאטרון עם עשייה ענפה שכזו.
בכל אופן, הפוסט הזה אינו על תאטרון, את זה אני שומרת לעמוד האישי שלי.
החצר הפסטורלית חולקת עם עוד כמה עסקים בתחום העיצוב, הסטודיו של הדס שלום לקרמיקה ואחרים, אבל את החזיון המופרע ביותר ראיתי בנגרייה של רוני, ממנה שאב התאטרון את שמו “הידית”.

קרא עוד
צור קשר
close slider

    אם גם אתם אנשים מיוחדים, עם עולם פנימי עשיר, ידע תרבותי, ראיתם עולם ואתם מחפשים עיצובים לא שיגרתיים שיבטאו אתכם – בואו נישאר בקשר!

      Call Now Button