איך לפסל חלל?

התמונה באדיבות סרטון על משפחת ימגוצ’י: https://www.youtube.com/watch?v=nEw4MSPcW64

 

שיר ימגוצ’י תפיסת החלל ביצירותיהם של יאיוי קוסאמה ואמנים יפנים עכשוויים

החדשים האחרונים שפעו מפגשים עם התרבות היפנית.  בדצמבר הוקרן ב”בית לתרבות ישראלית” הסרט “קוסמה – אינסוף” בימוי הת’ר לנץ, (ארה”ב 2018  80 דק’).

לפני הסרט, הרצאתה של שיר מלר ימגוצ’י, אוצרת מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח: “לפסל חלל” – תפיסת החלל ביצירותיהם של יאיוי קוסאמה ואמנים יפנים עכשוויים.

בינואר חזרה שיר על אותה הרצאה במוזיאון “וילפריד ישראל” בקיבוץ הזורע בלוויית הקרנת הסרט “חדר משלה: נאיטו ריי ואור” בימאית: יוקו נקמורה  (יפן 2015 , 87 דקות).

במוזיאון התקיימה באותה העת נעילת התערוכה “מקום אחר” של היראקי סאווה, אמן וידאו יפני, אשר חי ויוצר באנגליה. אוצרת: אתי גלס גיסיס ומיצב של קוגי’ אונו, פסל יפני שחי ויוצר בהולנד ויפן ומציג לראשונה בישראל מיצב שנוצר במיוחד למוזיאון.

קשה להחליט על מה מכל אלה להתעכב כאן. האם על הפרופיל של המרצה, שיר מלר ימגוצ’י, אוצרת אמנות מזרח אסיה ועל בעלה מזה כ- 30 שנים נובויה ימגוצ’י, אמן ברזל ומוזיקאי, אשר נפגשו בטוקיו כאשר למדו אמנות ומאז הם מגדלים את משפחתם בישראל?

האם להתעכב על הסיפור המיוחד של המוזיאון לאמנות המזרח, הנחבא אל הכלים בקיבוץ הזורע? המוזיאון הוקם על שם וילפריד ישראל  http://www.wilfridisraelfilm.org/, אסתטיקן גרמני בעל אוסף אמנות של תרבויות המזרח, אשר הציל יהודים במלחמת העולם השנייה ושילם על כך בחייו, כאשר מטוסו הופל. הסיפור שזור בהקמת קיבוץ הזורע על ידי יוצאי גרמניה, חבריו של וילפריד, יורשי אוסף האמנות שלו עם מותו. הם אלה שהקימו את המוזיאון על פי צוואתו.

ההליכה בשבילי הקיבוץ במוצאי שבת אחת בואך למוזיאון החשוך עדיין, עוברת בקיבוץ מתוכנן ומטופח, אך גם מאוד צנוע, כיאה לקיבוץ של יקים של השומר הצעיר. בשנות ה-30 הופקד תכנון הקיבוץ כולו בידי האדריכל ריכרד קאופמן. הוא הביא עמו תפיסה אדריכלית אירופאית של כפר עם דשא מרכזי ומבני ציבור. מיקומו של המוזיאון נקבע כבר אז, עשרים שנה טרם הקמתו, שהרי לא יתכן לתכנן ישוב ללא בית תרבות. הבניין כמו יתר מבני הציבור של קיבוצי האזור, תוכנן על ידי האדריכלים אל מנספלד (אדריכל מוזיאון ישראל) ומוניו גיתאי, אביו של עמוס גיתאי, בסגנון מודרניסטי במחצית שנות ה-40 ונפתח ב1951, תקופת הצנע.

אני מתקשה לתאר את האווירה הסוריאליסטית עם פתיחת הדלתות בפני שלושים איש, שהגיעו ושוטטו בדממה באולמות החשוכים. במיצב של קוגי’ אונו – שנוצר במיוחד למוזיאון, דמויות צפות בחלל, ללא כח כבידה. חוטי אור טוויים באור כחול,  כמו מחזיקים את הדמויות בחלל. “מארג חוטים זה מדמה רשת עצבית במוח שבה מועברים בו זמנית תשדורות ותמסורות בין העולם הפנימי והחיצוני. הפסל המרכזי בחלל שואב את השראתו מדמותו של בודהידהרמה, נזיר הודי שהביא את מסורת הזן בודהיזם לסין. יצירתו של קוג’י אונו, היא ביטוי של חווית האינסוף באמצעות הגוף האנושי. היא מבקשת  לבטל את ההבחנה השגורה בין חומר, תודעה וחלל”. (מהקטלוג).

התערוכה הננעלת של הירקי סאוה, היא מסע אל “מקום אחר” הקיים בנבכי זכרונו. הצופים שרועים על כריות פוף ענקיות. “עולמו הדיגיטלי נבנה בדרך עמלנית משכבות של דימויים הלקוחים מהבית ומהטבע מהקרוב ומהרחוק ומשתלבים בהרמוניה. מחזוריות, מעגליות ורעיון הזמן הם מוטיב חוזר בעבודותיו. בעולמו המעודן של האמן קיים טשטוש גבולות בין חוץ לפנים, בין טבע לתרבות ובין דומם לתנועה”. https://www.youtube.com/watch?v=jTtS-JgGobI&feature=youtu.be

ואם עדיין לא עייפתם משפע הפרטים והדימויים, עוד כמה מילים על ההרצאה של שיר והסרטים שנלוו אליה על שתי אמניות יפניות כה שונות אחת מהשנייה, אולם חולקות קונספט של חלל ומרחב.

שיר מדברת על תפיסת החלל היפני המחשיבה כל כך את הריק שבין הדברים את ה-Ma. רווח בחלל בזמן. המקום הריק חשוב כמו המקום המלא.

הסימנית של ה-Ma הם שני שערים ובאמצע שמש. זה המקום לחיים וליצירה.

היא פותחת בשיר היקו של איסא, השיר על אור הירח. יפה יותר לראות את אור הירח מבעד לעננים מאשר לראות אותו באופן מלא. תפיסה שבה אינסוף פוגש אינסוף, שמגיע לדורות הקודמים. הקליפה של הגוף שמכילה בתוכה חיים. ריו האן ג׳י הגן היבש. איים עם חצץ מגורף. הפעולה של הגירוף מדיטטיבי. האבן יוצרת אדוות גם קורה עכשיו וגם היה שם תמיד.

ייוי קוסמה Yayoi Kusama היא אמנית יפנית בת 90, שאשפזה את עצמה לפני 40 שנה במוסד פסיכיאטרי ומשם היא יוצרת. עבודותיה הצבעוניות הפכו מאוד פופולאריות. היא כנראה האמנית החיה העשירה בעולם. עבודותיה נמכרות במיליונים ובתערוכות שלה משתרכים תורים אינסופיים. סימן הזיהוי שלה הן נקודות הפולקה האינסופיות, שהיא אומרת שהן תוצאה של מחלת הנפש שלה. הסרט עליה עוסק בביוגרפיה שלה – כישלון והצלחה. בהרצאה על תפיסת החלל מביאה שיר ציטוטים של האמנית, שמעידים עד כמה היא מודעת לאינסוף, לחזרה האובססיבית, לטיפול בגרמי השמים והקוסמוס. הנה כמה ציטוטים מתוך הסרט שנעשה בדוק אביב:

https://www.facebook.com/watch/?v=249651459229905

ייוי, אמנית פרובוקטיבית בנעוריה, היתה האמנית אישה הראשונה שייצגה את יפן בביאנלה.

מתוך הסרט קוסומה אינסוף.

התמונה נלקחה מהאתר: https://www.docaviv.co.il/2018/films/kusama-infinity/

גם האמנית השנייה עליה שיר ימגוצ’י מדברת היא נאיטו ריי Naito Rei שייצגה את יפן בביאנלה ב-1997.  הבולטות בעבודותיה הם שני מיצבי קבע באיי האמנות של יפן נאושימה וטשימה. הסרט הוא על המיצב בנאושימה. חלל עגול כלוא עם פתח לשמיים ולטבע. קורת בו פעולה מינימליסטית של טיפות מים הנובעות מחורים זעירים. שקט, מקום למדיטציה לעומת הרעש של קוסמה.

https://vimeo.com/66543296

כל כך הרבה אינפורמציה, כזה גודש ובסוף מדובר בתרבות ואסתטיקה מינימליסטית. זה אפייני לתרבות היפנית. בי-פולאריות. הרבה ומעט, עמום וברור, חלל חסר גבולות עם דיוק מצמרר. ערב מעורר מחשבה.

 

 

 

 

עשוי לעניין אותך

Call Now Button
צור קשר
close slider

אם גם אתם אנשים מיוחדים, עם עולם פנימי עשיר, ידע תרבותי, ראיתם עולם ואתם מחפשים עיצובים לא שיגרתיים שיבטאו אתכם – בואו נישאר בקשר!